כאשר מתנגדי שלטון החוק מתבכיינים

באחד מקטעי הסידרה האגדית "עמוד האש" נראה החבר מאיר ספיר מכנרת - אביה של נעמי שמר - משלם במזומן למי שהבריח לארץ ישראל המנדטורית מעפילים יהודים מעיראק. מובן שלא דרש קבלה. מובן גם שמעולם לא חסרה פרוטה בקופה. אמנם בארץ רווחה "פרוטקציה". היתה העדפה למקורבי מפלגת השלטון מפא"י - אמה-הורתה של העבודה. אך לא היו תופעות של מעילה, שוחד אישי.

ב-1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, שהזרים הון עתק לעורקי הכלכלה. כסף רב נושא בחובו אנשים רעים. נולדו קומבינות מושחתות. אחת - תיק אירס"ו שטיפל בכספי קורבנות השואה - היה נושא לתלונה במשטרה. נדרשה חקירה נגד חבר אישי של סגן המפכ"ל עמוס בן-גוריון. היא נבלמה, שובשה, גוועה.

אותה עת קמה "שורת המתנדבים". חבריה היו סטודנטים טובים שביקשו ללמד עולים חדשים את השפה העברית ולבער את השחיתות. עם ראשיה נמנו אליקים העצני, יצחק זמיר, שלמה סימונסון, חנן רפופורט, אמנון רובינשטיין. כשהם פירסמו את המידע על עיכוב החקירה במשטרה הגיש עמוס בן-גוריון תביעת דיבה נגד העצני וחבריו.

השלטון ורוב התקשורת והתיאטרון הלאומי הבימה גויסו לחסל את "השורה". להגנתה יצאו רק עורך הדין שמואל תמיר, ששמו הלך לפניו בבתי המשפט כלוחם ללא חת, ועורך "העולם הזה" אורי אבנרי. תמיר חקר שתי וערב את המפכ"ל יחזקאל סהר ואת בכירי המשטרה, וחשף את שקריהם. צדקת "השורה" הובנה מאליה.

אך השלושה שישבו בדין - נשיא המחוזי בתל אביב ד"ר זאב צלטנר ועמיתיו יצחק שילה ויצחק קיסטר - התייצבו להגן על השלטון. אצל צלטנר היציבות השלטונית קדמה לעשיית הצדק. אך אי הצדק זעק לשמיים. דומה מאוד לגזר הדין של מוסיה ארד ועמיתיה במשפטו של אהוד אולמרט השבוע.

"השורה" התרסקה, אבל תמיר והעצני לא נואשו ועירערו לעליון שבו ישבו בדין משה לנדוי, שמעון אגרנט ואלפרד ויתקון. פסק דינם שראה אור ב-1960 זיעזע את הארץ. הם חבטו בשופטי המחוזי, מרחו במילים ריקות מתוכן את עדויות השקר והפכו את הקערה על פיה. האמת ניצחה. סהר הורשע במתן עדות שקר ונידון לתשעה חודשי מאסר על תנאי וכן הוטל עליו קנס. אולמרט מכיר את הפרשה על בורייה. הוא יודע שהיא עשויה לחזור על עצמה בעניינו.

השחיתות האישית-כספית שבה לככב רק אחרי מלחמת ששת הימים. הארץ טבלה בכסף קל, ובזה אחר זה טיפלו היועצים המשפטיים לממשלה מאיר שמגר, אהרן ברק ויצחק זמיר ביקירי השלטון, בהם מי שהלכו לכלא (מיכאל צור, אשר ידלין) ומי שאיבדו עצמם לדעת (אברהם עופר ויעקב לוינסון). בראותי את שכירי אולמרט מתבכיינים נוכח הרשעתו בעבירות חמורות כי "הודח ראש ממשלה מכהן" - איני יכול שלא להיזכר כי על עבירה אחרת, חמורה אף היא לשעתה ב-1977 אבל פחותה, הדיח ברק את יצחק רבין. כדאי לזכור, היתה הדחה של ראש ממשלה מכהן ולא התפטרות מרצון. רק שרבין להבדיל מאולמרט לא התבכיין.

אחרי כמה שנים של טוהר מידות יחסי נמלאה הארץ חמס. דורית ביניש ניהלה מערכה חסרת תקדים להעמיד את אריה דרעי לדין. יוסף חריש נכשל בהחלטתו לא להעמיד את אהוד אולמרט לדין בפרשת 50 אלף הדולרים שקיבל בבנק צפון אמריקה. אילו עשה כן היה חוסך את השחיתות החמורה המיוחסת עתה לאולמרט במשפט הולילנד.

טוהר המידות נדחה לאחור כשפרשיות חוות שקמים ובנק לאומי לא הבשילו לכתבי אישום, וחבל. אך כשבסופו של דבר נאבק היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז למען שלטון החוק, הוא יצא ממנו וידו על העליונה.

השופטת עדנה בקנשטיין לא חששה מהשלטון וכלאה את עומרי שרון לתשעה חודשים. עמיתתה במחוזי ברכה תום-אופיר גזרה 65 חודשי מאסר על אברהם הירשזון. היו שופטות בתל אביב.

אצל מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל מירושלים התהפך הגלגל. בזיכוי היחסי של אולמרט ובגזר הדין המרוכך שהשיתו עליו נתנו הכשר לשחיתות השלטונית במלוא עוזה. "הכוח גבר על העוצמה", כתב גידי וייץ ב"הארץ", ויוסי שריד הוסיף כי זה יום הכיפורים של בית המשפט, ומרדכי (מוטי) גילת שמע בגזר הדין את צלילי ההמנון של סיציליה מולדת המאפיה.

יש שתי נקודות מבט להתבונן בהחלטה האומללה של ארד ועמיתיה: האחת, פילוסופיה בגרוש, שיש מחזור חיים במלחמת בני האור בבני החושך כבעניינים אנושיים רבים. עתה היא שעתם של בני החושך, ואנשים כאולמרט יוצאים נשכרים. שלטון החוק נדחק לצל, לאפלה.

האחרת היא שארד תהיה מהדורה חדשה של ד"ר צלטנר ממשפט השלטון נגד "שורת המתנדבים". הכל יתהפך על פניו. בתנאי, כמובן, שבעליון לא ישבו בהרכב שופטים כיורם דנציגר ונועם סולברג השוללים מראש את עצם הגשת הערעור (אז כעתה ישבו במחוזי שלושה שופטים). המזל שיחק לידי תמיר והעצני וחבריהם, שנשואי פנים ואנשי אמת כלנדוי, אגרנט וויתקון - שהצדק הקדים בעיניהם את האינטרס של הפוליטיקאים - ישבו אז בדין.

ריבונות ישראלית

שני נדבכים מרכזיים שהציג אהוד ברק בראיונו עם שלמה צזנה ויואב לימור בערב החג ב"ישראל היום" עוררו כצפוי ביקורת במפלגות הימין, אף שלא היה חידוש דרמטי בתוכן טיעוניו.

לפי שר הביטחון, הממשלה שבה הוא חבר חייבת להשקיע יותר בהתנעת המשא ומתן עם אבו מאזן, וזה נכון. הנושא מכביד על ישראל במדינות האוהדות אותה, יותר מכל עניין אחר, אף שהוא שולי ואינו הסיבה למערבולת שבה נתונה הזירה הבינלאומית. מאז הסכם אוסלו ב-1993 זכתה ישראל לשלוש תקופות עדנה מצומצמות, וכולן כשנתפסה בעולם כמעוניינת במשא ומתן עם הפלשתינים.

תחילה כאשר ברק הציע בקמפ דיוויד (2000) לדון בחלוקת ירושלים ויאסר ערפאת נמלט מהמשא ומתן מחשש שנרקם שלום; וכשאהוד אולמרט הציע לאבו מאזן ויתור ישראלי (מוטעה) אפילו בסוגיית הפליטים הפלשתינים (2009), ושוב הם נסו מלחתום הסכם; וכשבנימין נתניהו הביע נכונות לדון בכינון שתי מדינות לשני עמים (2009) והרשות הפלשתינית נמנעה מלהתדיין.

להערכתי, אילו העז אריאל שרון להתיר ניהול משא ומתן על יסוד יוזמת ז'נבה שרקח באמנות ד"ר יוסי ביילין, היה גם יושב ראש מרצ נאלץ להודות כי "אין פרטנר" פלשתיני. גישה אוהדת יותר למשא ומתן מעניקה לישראל נקודת זכות במאבק המהותי. פנים חמוצות מעידות על חשש ומשחקות לידי אויביה.

גם ברק בביקורתו יודע כי הסיבה העיקרית להיעדר הסכם היא קודם כל סירוב פלשתיני משמעותי ורק לאחריו רפיסות ישראלית. אילו העריך כי אפשר להגיע להסכם עם הרשות הפלשתינית לא היה מוסיף את הנדבך השני - נכונות למהלך חד-צדדי.

גם זה אינו חדש. בטרם יצא לקמפ דיוויד ב-2000 אמר לי כי אם לא יעלה בידיו לשכנע את ערפאת להידבר ברצינות, לא יהיה מנוס מכינון גדר הפרדה במגמה להסיג את ההתנחלויות לתחומה. ברק, אבי דיכטר, דן מרידור וחיים רמון היו הרביעייה המובילה של רעיון הגדר ביהודה ובשומרון.

בהתכנסות חד-צדדית אל גדר ההפרדה יש יתרונות עם חסרונות. היא פרי המציאות, שהעם היהודי איכזב ובמשך 45 שנים לא עלה לארץ בהמוניו, ורבים מבניו ירדו ממנה והרבנים חסמו כל רצון לגיור, והדמוגרפיה אינה מאפשרת קיום חיים דמוקרטיים בנתוני הצמיחה של היהודים והפלשתינים בין הים ובין הירדן.

רק שברק לא הציג את הדברים במלואם. כנראה בזיקה לאפשרות ששנת הבחירות המוקדמות בשער. לקורת רוחי התברר כי הוא מבין היטב מה רבה חשיבותם של המתנחלים לביטחונה של מדינת היהודים, ובראיונו ראוי היה שידגיש גם את מרכזיותם בעיצוב חוסנה הרוחני. היה נבון מצידו, או מטעם כל איש ציבור בעל רצון טוב, להציע מעין הסכם פנים-ישראלי: אם תיאלץ ישראל לסגת באורח חד-צדדי אל גדר ההפרדה, היא תלווה צעד זה בהחלת ריבונותה על גושי ההתיישבות בשלבים. הן גושים אלה ממילא יישארו בתחומה, וזאת גם אם בהסכם עתידי יקבלו הפלשתינים שטחים חלופיים.

זו יכלה להיות מהפכה. זו יכלה להיות תוכנית שתתקבל על דעת רבים בימין. בוודאי במרכז. את הניתוח הכואב של ההיפרדות מהפלשתינים תוך כיבוד זכותם לעצמאות משל עצמם צריך לנהל תוך הסכמה מירבית בקרב ישראלים בעלי רצון טוב.

דרושה חקירה מיידית

פרשת מסמך הרפז לוקה בנמנום. היועץ המשפטי יהודה וינשטיין רצה שקט, לא לחקור; והמשטרה מסתפקת במיני-חקירה, לא לעשות גלים; ולאחר סחבת של הצוות בראשות יעקב (מנדי) אור איבד גם מיכה לינדנשטראוס את התנופה. הוא יכתוב כמובן את כל העובדות כהווייתן וימליץ על חקירת משטרה כפי שכבר הציע ב-2 במאי, אבל אין לו כוח להמלצות של עצמו כפי שכתבן בטיוטה הקודמת.

למזלו של גבי אשכנזי, אסור לפרסם את טיוטת הדו"ח החדשה. כלולה בה גירסה מפורטת של בועז הרפז. איני טוען שהיא נכונה או כוזבת, אבל ברור שהיא כה חמורה, שמתחייבת חקירת משטרה מיידית. אם לא תתנהל כראוי בידי חוקרים מעוניינים ולא קצינים עייפים המבקשים לכסות על מחדליהם מהעבר - לא תחדל הפרשה לרדוף בסיוטיה את הציבור בישראל. כפי שקרה פעם בפרשת "עסק הביש" שנים רבות אחרי שהתרחשה.

החידוש המוצע הוא, אפוא, לבדוק מייד בפרטנות מתחדשת (אולי במצ"ח-) את גירסת הרפז, ולא להניח לדו"ח להגיע לסיכום מתוך עייפות החומר של מי שהיו צריכים לפתור את החידה כבר לפני שנתיים.

הלבנת פנים

ייתכן שלוחמת-מתנדבת נקלעה בקרב הראשון בחייה למצוקה ולא תיפקדה היטב. במבוכתה כתבה כי אלמלא הסתתרה לא היתה בין החיים. זה הסבר דחוק. חיילי צה"ל - ובוודאי מי שבחרה לשרת כלוחמת - נשבעו לסכן את חייהם בהגנת ישראל. ההסבר העקרוני שלה - אינו תקף.

אך העניין הוא שהיתה לה תקלה. ייתכן כי אינה מתאימה לתפקיד הלוחמת. כבר היו גברים רבים אשר בשעת קרב לא תיפקדו היטב. ביררו איתם וחיזקו אותם, ולעיתים העבירו אותם ליחידה עורפית ולעיתים הותירו אותם על מקומם, והם הצטיינו בקרב הבא. כך ראוי לנהוג כלפי חייל כחיילת.

רק שהעיסוק התקשורתי בחיילת נבוכה אינו עניין לציבור ואינו ראוי לפירסום כה נרחב. סתם הלבנת פניה. האם מפני שאינה גבר? לעיונם של הנאבקים לשוויון במעמד הנשים בצה"ל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו