שישה מי יודע

ציון 50 שנה למלחמת ששת הימים תפס אותי מופתע ומבולבל. כמו כולם, גם לי יש זיכרונות אישיים ופרטיים מ־67'. מצד שני, 50 שנה נשמע לי כמו משהו ששייך בכלל למישהו אחר. מה לי ול־50 שנה? אני צעיר אחרי שחרור. אני עדיין משחק סטנגה ומחבואים ומתכנן את הטיול הבאמת גדול. 

50 שנה?! זה משך זמן שמתייחס למדינות. לשכבות גיאולוגיות. להחלפת שמן בפלאפל בפינה. די מבהיל לחשוב על מספרים כאלה בנוגע לחיים הפרטיים שלך. ובכל זאת יש לי זיכרונות מהמלחמה ההיא. והם חיים וברורים וצבעוניים מאוד, וגם אם סיפרתי עליהם פעם, אין לי בעיה לספר שוב. 

הרי, אם יש לי סיפורים בני 50, יש לי מן הסתם גם רישיון לא לזכור הכל. ובקיצור, ששת הימים הללו הם ככל הנראה הזיכרון הברור והשלם הראשון בימי חיי.

אני מניח שהזיכרון הזה נצרב כל כך חזק במוחי מכיוון שבילינו את המלחמה בתוך שוחה. אני מניח שרוב הקוראים לא היו מזהים שוחה גם אם הם היו נופלים אל תוך אחת כזאת, ולכן אציין שמדובר למעשה בבור רחב. או בתעלה קצרה. העומק צריך להספיק לאדם בוגר וזקוף. הרוחב, נו, זה כבר תלוי במשפחה שלך. ומי שחושב שהיה לו קשה לבלות את ליל הסדר עם כל המשפחה, מוזמן לדמיין את הפורום האהוב והיקר הזה מתכנס בתוך בור באדמה למשך ימים שלמים. כמה ימים באמת? אני לא מצליח לזכור בדיוק.

•   •   •

כמו כל הילדים, גם ילדיי שואלים אותי מפעם לפעם שאלות אידיוטיות כמו אם בילדותי כבר היה חשמל (בטח, חמוד) ומצלמה? (היי, אני לא כזה עתיק, חיים שלי) - אינטרנט? (מה פתאום, טמבל!). אז איך העלו תמונות לאינסטגרם? 

כשהם היו קטנים יותר הם נהגו לשאול אם פגשתי באופן אישי את בר כוכבא, או טרומפלדור או עודד פז מהפיג'מות. ילדים קטנים סובלים ממושגי זמן לא לגמרי מפותחים. אבל אני חושב שהעובדה שהאבא הפרטי של הילדים שלי בילה מלחמה שלמה בתוך בור באדמה זרקה אותם רחוק־רחוק אל מחוזות שבהם מותר ואף סביר לשאול אם אי פעם גידלתי דינוזאור.

באותם ימים התגוררנו בשכונת רמת יוסף בבת ים. בשכונה היו מקלטים בנויים. צריך היה רק לפנות מתוכם את שולחנות הפינג פונג, הקרשים שאספנו לל"ג בעומר, עשרות גרוטאות האופניים ועגלות התינוקות ואינספור הקרטונים המלאים בציוד מיותר שכל דיירי הבניין הורידו לשם. אבל אבא היה בצבא. והיינו שני ילדים קטנים ואמא ובלבול גדול באוויר. ונסענו לעשות את המלחמה אצל סבא וסבתא במעברה.

במעברת נוף ים לא היה מקלט. ללא כביש או מדרכה, גינה ציבורית או שדרה, עמדו שורות של צריפי אזבסט קטנים על אדמת הכורכר של חוף סידנא עלי. סבא וסבתא עדיין היו עולים חדשים מאוד, אבל גם הוותיקים יותר לא ידעו עדיין להגיד "ארסוף" ואפילו לא "נדל"ן". 

הייתי אז ילד קטן מאוד, אבל אני זוכר היטב את סבא חופר את השוחה שלנו. הוא אחז טורייה ולבש חליפה חגיגית כולל עניבה. מעולם לא ראיתי אדם חופר בבגדי חג. סבא לא רצה להתנתק לרגע מעדכוני החדשות, לכן עמדתי שם, בן 3 וחצי, והחזקתי עבורו את הטרנזיסטור הנצחי. ההוא עם כיסוי העור המחורר, שבו סבא האזין לחדשות המפחידות בערבית שהגיעו מעבר לגבול. 

אני זוכר שלא את הכל הוא היה מוכן לתרגם. אני זוכר רגעים שבהם הוא גיחך מול השקרים הבוטים. אני חושב שאני זוכר גם רגעים שבהם ענן קודר חלף על פניו. 

ואז זה קרה. סבא נתן מכה לא זהירה עם הטורייה, וכל ערימת החול שעמדה מחוץ לשוחה שלנו חזרה פנימה. אני עמדתי שם, די מבוהל, עם סנדלים וכובע והטרנזיסטור, ומולי סבא שלי שהחול קבר אותו עד כתפיים וצוואר. 

סבא הבחין שאני די מבוהל וניסה להצחיק אותי. היו לו כמה מהלכים שתמיד הצחיקו, כולל פרצופים מוזרים, קריצות, חיקויי בעלי חיים ואפצ'י מטורף אחד, עם כל מיני גלי הדף משניים, שהיה היהלום שבכתר. 

אני לא מכיר הרבה אנשים שמסוגלים אפילו לנסות להצחיק כשהם קבורים עד צוואר. ועוד עם עניבה. אבל אני לא צחקתי, אלא התחלתי לצעוק לעזרה. פתאום הגיעו מכל עבר גברים שחומים, לא מגולחים, בגופיות מלוכלכות ועם כלי חפירה. הם הגיעו בריצה, ואני מודע לעובדה שרוב הילדים אמורים לפחד מתמונה של המון גברים שחומים ולא מגולחים בגופיות רצים לעברם עם מעדרים וטוריות, אבל בעיניים שלי זאת עדיין אחת התמונות הכי מרגיעות שיש. 

כשסבא סיים לנער את גרגירי החול מהבגדים, נשמעה האזעקה. נשארנו קצת אבודים ללא שוחה. המזל היה שבמרחק ארבעה צריפים גרו הדוד והדודה, והשוחה שלהם נראתה מצוין אז הצטרפנו, והיה צפוף ושמח. אבל סבא סירב להיכנס לשוחה המשפחתית. הוא חש אשמה ובושה על כישלון השוחה שלו ונשאר לשכב למעלה. מעל הראשים שלנו. צמוד לטרנזיסטור. מתוח. נע בין אופטימיות לדאגה עמוקה. 

אני זוכר שדאגתי לו וביקשתי ממנו להיכנס פנימה. אמרתי לו "אתה תתפוסס". לילדים בני 3 וחצי עדיין יש בעיה מסוימת עם הדיקציה. בעיקר בנוגע לאותיות שורקות. אבל כל השוחה נקרעה עלי מצחוק, והמשפט הזה הפך להיות מיתוס משפחתי.   

שנים לאחר מכן, בכל הזדמנות סבא היה צובט אותי, קורץ ואומר "תתפוצץ, מה?". גם בפגישתנו האחרונה. כשהגעתי במדים כדי להיפרד.

•   •   •

אני זוכר כמעט הכל. אני זוכר שברגע שהתמקמנו בשוחה, התחילו לצאת כמויות של אוכל. יהודים תוניסאים הם באמת תופעה. בחוץ מלחמה, ואנחנו בתוך בור באדמה: מי רוצה ביצה קשה? איפה האריסה, ולמה הצנצנת עם הלימון הכבוש לא עוברת כבר לצד השני?! 

אני זוכר שבני הדודים הבוגרים שלי הכינו לעצמם שוחה נפרדת ומגניבה, אבל אמא חששה שאצטרף לשם, כי הם הדביקו לדופנות השוחה פוסטרים של להקות לא חינוכיות וזמרים עם שיער ארוך. מכיוון שהצצתי פנימה לשוחה, נדמה לי שזאת היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בפרצוף של פרנק זאפה. ומה יותר סיקסטיז מרוקנרול בתוך שוחה במעברה ערב מלחמה? 

אני זוכר שאף אחד לא היה מבוהל. כולם היו מודאגים. ערניים מאוד אבל לא היסטריים. אני זוכר שלא ניסו לייפות את המציאות. גם לא בפנינו, הקטנים. עובדה שהאמנתי שיכול להיות שאנחנו בעומק שדה הקרב. יכול להיות שלא ננצח, ושסבא שלי עשוי להתפוצץ. או להתפוסס.

אני זוכר את השמחה. את הגאווה העצומה. את הטיולים המשפחתיים למקומות הקדושים. את השולחן, שמאז המלחמה תמיד היו זרוקים עליו שניים־שלושה אלבומי ניצחון, וכמובן "סליחה שניצחנו" של אפרים קישון, שלא הפסיק לשעשע את המשפחה. אם אני זוכר נכון, אלו היו הספרים הישראליים הראשונים שסבא קרא בלשון הקודש. הוא קרא בהם כמו בסידור התפילה, וכאלה הם היו בעיניו.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו