פינלנד, למה לא נולדתי בפינלנד?
רגע, שלא תבינו לא נכון: אני אוהב את המדינה שנולדתי בה, מתחבר לאוכל המקומי, דובר את השפה ובאופן כללי די מרוצה מהבחירה של הגורל בקשר לסעיף הלאום בתעודת הזהות שלי. אבל בזמן האחרון כל נסיעה באיילון, בכביש החוף או סתם לטיפת חלב בשכונה הסמוכה, גורמת לי לשקול ברצינות קפיצה לבית התפוצות בניסיון לגלות שורשים שיספקו לי דרכון זר. ואם אפשר, של אחת ממדינות סקנדינביה, שם ממוצע צפיפות התחבורה הוא כשני רכבים וכבשה לקילומטר.
אז נכון, מאז ומתמיד היו הפקקים חלק מהחיים בישראל, אבל נדמה שבזמן האחרון הם הפכו ממחלה טורדנית למגיפה קטלנית שהורגת אותנו לאט. כמה לאט? אבי מתזמן יומיים וחצי מהרמזור הזה לרמזור הבא.
את ההמחשה העדכנית למצב העגום חוויתי השבוע, כשהייתי צריך להגיע לפגישה. אתרי האינטרנט בישרו שעקב עבודות הרכבת/תאונת דרכים/סתם יום של חול העיר עמוסה מהרגיל, שגם הוא די עמוס. האפשרות להשתמש ברכב הפרטי ירדה מהפרק, מכיוון שהוא היה יחד עם אשתי בקצה האחר של העיר, אז החלטתי להזמין מונית.
חשבתי שבזכות נתיב התחבורה הציבורית, הנהג יוכל להימלט מהפקקים. ובכל מקרה, העובדה שהפגישה שלי נקבעה לחמש, והשעה עכשיו רק שלוש וחצי, נותנת לי טווח ביטחון. מרווח שאמור להספיק לי כדי להגיע לפגישה, גם אם היתה מתקיימת על פיסגת הכרמל, ולא כפי שנקבעה במציאות - פחות מחמישה קילומטרים בקו אווירי מהבית שלי.
* * *
אבל לצערי, אני לא נוסע באוויר אלא בכביש, וכדי לעלות על מונית, צריך קודם כל שאחת כזו תגיע לאסוף אותי. הבקשה הפשוטה הזו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית. בהתחלה ניסיתי את אחת האפליקציות, אבל אחרי שהתוכנה הודיעה שעקב עומסים זמן ההמתנה הצפוי הוא בערך הזמן שייקח לי להוציא בעצמי רישיון למונית, החלטתי לחזור לשיטה הישנה ולהתקשר לתחנה.
"מוניות".
שלום אני צריך מונית ל...
"אין לי מוניות כרגע".
אבל אתה לא יודע לאן אני צריך.
"זה לא משנה לאן אתה צריך, כל העיר פקק אחד גדול".
אז אין לך מוניות?
"אין".
אז למה בעצם אתה עונה לטלפונים?
"מה זה למה? אנשים צריכים מונית".
אבל אין לך מונית!
"נשמה, אתה רוצה לנהל לי את התחנה או להזמין מונית?"
אחרי שניהלתי שיחה די דומה עם שתי תחנות נוספות, החלטתי לעשות מעשה. יהיו שיגידו שמדובר במעשה קיצוני, אולי אפילו נועז, אבל לכל הרוחות, גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות. החלטתי לנסוע באוטובוס! מה הסיפור? חשבתי לעצמי. הרי יש לנו תחנה ממש ליד הבית, ואם אני זוכר נכון, יש שם קו אחד שמגיע עד למרחק הליכה מהיעד שלי. אמנם עכשיו נשארה לי כבר רק שעה לנסיעה, אבל זה לגמרי אמור להספיק.
כשהגעתי לתחנה, ישבה בה גברת מבוגרת אחת. כמחווה לשנות השמונים הפניתי אליה שאלת אוטובוסים קלאסית: "תגידי, 59 עבר כבר?". היא הביטה בי במבט מיואש שאמר שעברית היא לא שפת האם שלה, אפיל לא קרוב, והצביעה על לוח הנסיעות התלוי על התחנה.
אמנם כשניסיתי לפענח את הלוח הבנתי פתאום למה שר החינוך מתעקש שכולם יעשו 5 יחידות במתמטיקה, אבל לבסוף הצלחתי להבין שהאוטובוס שלי אמור להגיע בחמש. ואכן, הוא התייצב בדיוק בחמש ושלושים, ולא דקה אחרי. כששאלתי את הנהג מה קרה, הוא הסביר שהוא בכלל האוטובוס של ארבע וחצי, האוטובוס של חמש כנראה יגיע בשש ועדיף שאני פשוט אעלה אם אני לא רוצה להגיע בשמונה.
עליתי, ומהר מאוד הבנתי את הטעות: נכון שתמיד בפרסומות האוטובוס נקי ונעים, הנהג אדיב, הנוסעים מחייכים, ובאופן כללי התחושה היא שהתחנה הבאה היא בית השוקולד של עמי ותמי? אז זהו, שזו פרסומת, וגם לצילומים שלה כנראה השחקנים הגיעו בטיסה. כי במציאות האוטובוס היה מלוכלך, הנהג היה עייף, והמקום הפנוי היחיד היה ליד מישהו שלא שמע על דאודורנט (אבל אולי זה כי הוא איבד את השמיעה מרוב צרחות בסלולרי במשך הנסיעה).
הזדחלנו בפקק עד כדי כך שהיה נדמה שעמודי החשמל שנשקפו דרך החלון עוקפים אותנו מרוב איטיות. מדי פעם הנהג עצר בתחנה, ואנשים נוספים נדחקו פנימה, הופכים את האוטובוס לקופסת סרדינים מתנייעת מבחינת צפיפות וארומה.
* * *
אחרי כמעט חצי שעה של כמעט נסיעה, כשהיינו כבר כעשר דקות מהיעד, זה נגמר: עבודות בכביש, שוטר שמכוון את התנועה ותחושה כללית שמי שיישאר על האוטובוס הזה כבר לא יזכה לראות יותר את בני משפחתו. זייפתי התקף אסתמה שאין לי, כדי שהנהג ייתן לי לרדת באמצע הדרך.
לדעתי הוא הסכים לא בגלל כישורי המשחק שלי, אלא כי הבין שכל נוסע שיורד משאיר קצת יותר חמצן לו ולנוסעים האחרים. בעזרת אמונה, כוח רצון ומרפקים פילסתי את הדרך לדלת - וזהו. הייתי חופשי. כל מה שנשאר לי עכשיו הוא הליכה רגלית של כמה דקות ביום אביב (שבכל מדינה אירופית נחשב לשרב קיצוני) ואני מגיע לפגישה. מזיע, מותש, אבל מגיע, ואפילו פחות או יותר בזמן.
פתחתי את הדלת, נכנסתי ומזגתי לי מים קרים מהמתקן בלובי. תוך כדי שאני משלים את הנוזלים שאיבדתי במסע הכומתה בדרך, המזכירה הרימה אלי את עיניה. "נוסבאום, מה אתה עושה פה? לא הודיעו לך?". הבטתי בסלולרי שלי. עם כל הרעש והלחץ בדרך לא שמתי לב לעשר שיחות ושש הודעות שלא נענו. "הפגישה בוטלה, כל העיר פקקים. מי יוצא ביום כזה מהבית?"
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו