"התפקיד הזה למעשה שרף אותי, כמו השחקנים שגילמו את יודל'ה, מומו ובנצי ב'אסקימו לימון', שכל החיים זה נתקע להם", חוזרת שרון זליקובסקי אל השנה ששינתה את חייה, 1998, אז קיבלה את התפקיד הנשי הראשי ב"טירונות".
זליקובסקי היתה בוגרת צעירה של בית ספר למשחק, שגילמה בסידרת הלהיט את מדריכת הכושר הקרבי הלוהטת נויה, לצד הכוכב אקי אבני. בן־לילה הפכה הג'ינג'ית עם הקול הצרוד לאחת הנשים המפורסמות והנחשקות במדינה, אבל היא ממש לא נהנתה מכל רגע.
"ראו אותי בכל בית בישראל. היו קוראים לי ברחוב 'המפקדת' ובקניונים היו מצטלמים איתי", היא נזכרת. "אבל אני הייתי מקבלת סחרחורות וחרדות, ולא הבנתי מה קורה איתי. חשבתי שאני חולה. היום אני רואה את כל המפורסמים מתראיינים ומדברים על חרדות. מי חשב על זה בכלל אז? התביישתי לדבר על זה, והיום כולם מספרים על זה בגלוי".
עד היום, היא מספרת, אנשים בטוחים שימי הזוהר סידרו אותה כלכלית. אבל גם במקרה הזה, לדבריה, הסיפור האמיתי מורכב בהרבה. "הייתי פעם כוכבת מפורסמת, כתבו עלי בכל מקום וכיכבתי על שערי עיתונים, אבל אתה יכול לשאול את אבא שלי - הוא היה צריך לתמוך בי כלכלית הרבה פעמים", היא אומרת בגילוי לב. "זה הפער הזה. כולם חשבו שאני כוכבת ובטח מיליונרית, כשלמעשה נהגתי בסובארו ג'סטי קטנה. לא עושים פה כסף מלשחק בסידרה הכי מצליחה בטלוויזיה".
גם אחרי ש"טירונות" ירדה מהמרקע, זליקובסקי לא הפסיקה לעבוד. הצטלמה לסרטים ולסדרות, שיחקה בתיאטרון והנחתה תוכניות טלוויזיה ("ניסיתי להמציא את עצמי מחדש"), אבל לא תמיד הצליחה למצוא את מקומה, ובעיקר לא לצאת מהטייפ־קאסט של המפקדת הקשוחה.
"אולי הנמכתי פרופיל, אבל כל הזמן עשיתי. שיחקתי בתיאטרון, השתתפתי בטלוויזיה בסדרות 'רמזור', 'החיים זה לא הכל', 'כתב פלילי', 'תמונות יפואיות', 'המשאית', 'אליפים' ו'ג'וני ואבירי הגליל'. הנחיתי את 'זמן מיסטיקה' ואת 'הכל כתוב' בערוץ 10, וגם תוכנית אירוח בערוץ 20".
במסגרת תהליך החיפוש העצמי שעברה במקביל, החליטה לעזוב את התיאטרון הקאמרי, ששימש לה בית ושבו השתתפה בהצגות המצליחות "חברות הכי טובות" ו"ליזיסטרטה".
"אני אחת היחידות בארץ שעזבה תיאטרון מבחירה", מסבירה זליקובסקי. "כשהייתי שחקנית קבועה הפסדתי תפקידים ראשיים בטלוויזיה, כי לא שיחררו אותי. מצד שני, השתמשו בי ליחסי ציבור. פתאום אני רואה את עצמי על שלטי חוצות עם הכיתוב 'בואו תעשו מינוי לתיאטרון'.
עם אבני ב"טירונות". "חשבו שאני מיליונרית, אבל אבא שלי היה צריך לתמוך בי כלכלית"
"חלק מהשחקנים שם הסתכלו עלי כ'כוכבת מהטלוויזיה', אחת שהם 'יראו לה' מה זה. הרגשתי שם בורג. זו קליקה נורא קשה. באופן כללי, כשעשרות שנים יושבים אותם מנהלים אמנותיים בתפקיד, מאוד קשה להתברג. לא היה לי אומץ לבוא ולבקש דברים, אז בסוף עזבתי. הרגשתי שאני נובלת, לא היה לי טוב שם. אם הייתי נשארת, הייתי היום אומללה. אבל היום אני מתגעגעת ורוצה לחזור - כי אני שחקנית בנשמה".
זה חסר לך.
"אני מאוד־מאוד רוצה תפקידים. גם בטלוויזיה ובקולנוע. לא התברגתי לדור הריאליטי, ובינתיים הדוגמניות וכוכבי התוכניות האלה לקחו לנו את העבודה. בשלוש השנים האחרונות כמעט שלא קיבלתי תפקיד. גם נפרדתי מהסוכנת שלי".
אפרופו ריאליטי, הציעו לך להשתתף ב"האח הגדול - VIP".
"כן, ולא הלכתי, כי שחקן צריך לשמור על חידתיות. למה צריך לדעת עלי הכל? להכניס את המצלמות אלי הביתה כפי שעושים בתוכניות ריאליטי אחרות? לחשוף את הבת שלי? יכול להיות שהפרסום לא כזה חשוב לי היום, ואם אני נדרשת להיחשף עד הסוף, אני מעדיפה להיות פחות מפורסמת. לא אמות מזה, עדיין אהיה מאוד מאושרת".
• • •
זליקובסקי (46) אמנם מתגעגעת למשחק, אבל בשנים האחרונות השקיעה את כוחותיה בעולמות אחרים: היא משמשת מאמנת אישית (קואצ'רית), מתרגלת חשיבה הכרתית בשיטת ימימה, ובימים אלה מגשימה חלום ילדות - ומוציאה אלבום ראשון, שעבדה עליו במשך שנתיים.
האלבום הזה, "הקול שלי" שמו, הוא גם פיצוי עבורה על הימים שבהם לא חיה בשלום עם קולה הצרוד והנמוך, שהפך מאז לסימן ההיכר שלה. "היו יורדים עלי. במקהלה של 'בית צבי' היו שמים אותי עם הבנים כי לא הגעתי לטונים של הבנות", היא נזכרת, "מה שגרם לחלק מהמורים להרים עלי גבה.
"כשאתה שונה אתה מוקצה. יותר קל להתמודד עם דברים מוכרים, קולות סטנדרטיים. עם השונה לא יודעים להסתדר, וב'בית צבי' הרגשתי את זה חזק. למרות שגרי בילו, המנהל המיתולוגי, אמר לי שאני חייבת לעשות משהו עם הקול שלי, כי הוא מאוד מיוחד. אבל זה נאמר אחרי 'בית צבי'.
"כשהייתי שם היה לי קשה נורא מהבחינה הזאת.
אבל אז קיבלתי את 'טירונות', ואז פתאום כולם אוהבים אותך מאוד וכולם היו מורים שלך וכולם האמינו בך. זה קטע מאוד משעשע".
עטיפת האלבום
האלבום, שיושק ב־7 במאי בהופעה ב"פאפאיתו" בתל אביב, הוא יצירה אישית, המתרגמת חוויות מחייה של זליקובסקי לשפת המוסיקה. מבחינה מוסיקלית היא שרה כאן רוק רך, בלוז, עם נגיעות פופיות. את מרבית השירים כתבה והלחינה בעצמה לאורך כמה שנים. בחלק מהשירים נעזרה בלחניו של נתן כהן ("הנשמות הטהורות"), שגם עיבד והפיק מוסיקלית.
"יש שירים שנכתבו לאורך הרבה שנים ויש שנכתבו בשנתיים של העבודה על האלבום, פתאום, בקלות לגמרי, ובאתי עם שירים חדשים והיה אתגר לבחור מבין עשרות. באתי בהתחלה עם שניים־שלושה סינגלים ועם חלום, ונתן העצים אותי מאוד, האמין בי, גרם לי לחשוב שהחלום אפשרי. והנה אני עובדת על הופעה ועל דיסק שני. נתן נעים, כישרוני, נטול אגו. לפניו ניסיתי לעבוד עם אחרים. איתו זה הצליח".
הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה דווקא גירסה שלה ל"מגדל הפזמון" של לאונרד כהן, כפי שביצע אותו בעברית שלומי שבן (תרגום: שבן וקובי מידן). "אף אישה לא שרה את השיר הזה", היא אומרת, "הוצאתי אותו ראשון כי נורא פחדתי. אז הוצאתי שיר שהוא לא שלי, לא הלחנתי אותו, זה הכי קל כביכול. לאונרד כהן זה פסקול חיי והיה לי מאוד טבעי לשיר אותו. אפרופו זמרים שהם לא זמרים.
"האלבום הזה הוא נטו נתינה לעצמי, הוא הדבר הכי אגואיסטי שעשיתי בחיים ולכן הוא הגיע רק עכשיו, כשהלתת והלקבל מתחילים להתאזן אצלי. האלבום בא מתוך ההבנה שהוא מספיק טוב וראוי להוציא אותו".
השלמת האלבום, היא מסבירה, היא תוצאה ישירה של התהליך הנפשי והרוחני שעברה. "עברתי הרבה פסיכולוגים בחיי, עד שלפני כמה שנים גיליתי את האימון להתפתחות אישית והתחברתי. שיטת האימון שלמדתי מציעה להכיר את עצמך דרך הגוף, דרך החשיבה, דרך השפה ודרך הפרשנות. דרך האימון שלי אתה מזהה פערים בחיים, שם נמצא תמיד הסבל. למשל, אני רוצה המון כסף ואין לי, אני רוצה להוציא דיסק ואין לי, אני רוצה חבר ואין לי. אז האימון מצמצם את הפערים וגורם לך לשפר.
"עשרים שנה אני רוצה להוציא את הדבר הזה, ובגלל הפרפקציוניזם שלי זה לא היה אפשרי. כבר לפני 15 שנה היו לי סקיצות, והיה משקיע שרצה לשים עלי כסף, אבל לא הרגשתי בשלה. אני גם לא זמרת, אני שחקנית ששרה, שיודעת לבטא ולהגיש".
אולי יש לך הסבר, למה כל השחקנים רוצים להיות גם זמרים?
"היום נהיה אופנתי ששחקנים שרים. במוסיקה יש משהו טהור ונקי שאתה לא יכול לזייף בו בהגשה ובטקסטים. צריך להיות שלם, מדויק. אני מקווה שהצלחתי. ההקלטות עלו 120 אלף שקלים, אז לקחתי הלוואה מהבנק".
למה לא פנית לאתרי גיוס המונים, דוגמת הדסטארט? זה טרנדי מאוד היום.
"כי לא רציתי לבקש מאחרים".
יכול להיות שמלהקי מחזות הזמר פיספסו אותך?
"לא חושבת שמישהו בעולם התיאטרון יודע שאני מסוגלת לשיר. אולי המוסיקה תרחיב את החשיבה של מנהלי התיאטראות כלפיי, להחזיר אותי לבמה".
• • •
זליקובסקי נולדה ב־1970 באילת ובגיל חודשיים עברה משפחתה לרמת השרון. אביה, פרופ' אביגדור זליקובסקי, הקים את המחלקה לרפואת כלי דם בבית החולים בילינסון, ואמה, נילי, היתה אחות שעבדה בבית החולים. יש לה שלוש אחיות. אחת מהן, וטרינרית, התחתנה עם הזמר לירן נדל, שפרש ממוסיקה והפך לקבלן. אחות נוספת היתה ביולוגית וכיום היא מנחה ערבי שירה בציבור.
אז את לא היחידה בבית שמתעסקת במוסיקה.
"אני באה מבית מאוד מוסיקלי. אבא היה מתופף בלהקת חובבים, והכריחו אותנו ללמוד פסנתר. ניגנתי שמונה שנים. היינו יושבים ביום שישי עם ספר שירי ארץ ישראל ושרים. לכן בבית לא מופתעים מהאלבום שלי. אבא שלי גאה בי מאוד, אבל ההורים פולנים, אז הוא לא יגיד לי את זה בפניי. הייתי גם רקדנית. מגיל 12 רקדתי בלהקת התנועטרון, שהופיעה בטלוויזיה ובאולמות הכי גדולים בארץ ובחו"ל".
ההורים שלך עשו איתך גם טעויות?
"ההורים שלי היו קשים, קשוחים, לא נתנו לי להוציא רישיון נהיגה או לרדת עם חברות לאילת. בשבילם, הלימודים היו הכל. הם נתנו לי להרגיש שאני מאכזבת אותם, כי בגיל צעיר הייתי די ברדקיסטית, והענישו אותי בהתאם. מרוב דאגה הם מאוד גוננו, וזה קצת עצר ועיכב אותי".
אילו ערכים הם הקנו לך?
"גידלו אותי על צניעות, לא החמיאו לי יותר מדי, שלא יעלה לי לראש. ערכים של פולנים, אתה יודע. אני כל הזמן מחמיאה לבת שלי, כמה היא מהממת, והיא מלאת ביטחון עצמי. אני יצאתי עם פחות. כשהייתי מספרת לאמא שלי שאמרו לי שאני יפה, היא היתה אומרת, 'יש יותר יפות'. רצתה לשמור עלי, שלא אתפוס תחת, לא אשוויץ ולא אשתחצן. מצד שני, כשקשה - הוריי תמיד שם. זו תחושת ביטחון תמידית, שכאשר אצטרך אותם, הם יהיו שם. זו זכות גדולה שאין לכל אחד".
היום היא מתגוררת בלב רמת השרון, בדירת שלושה חדרים צנועה השייכת לאביה, שאותה היא חולקת עם בתה היחידה תומי, שתחגוג בקרוב בת מצווה, ועם פינצ'י הכלבה. המשבר העמוק שחוותה בעקבות גירושיה מאבי בתה, שהיתה אז בת שבוע בלבד, נראה היום כמו זיכרון רחוק.
"זה היה הרגע הקשה בחיי", היא נזכרת, "לא האמנתי שזה קורה לי. בשיא תחושת המשבר, בוכה על החלום שהתנפץ לי, אפילו לא הצלחתי לחשוב איזה שם לתת לילדה. בכיתי המון, כל היום. חודשיים גרתי אצל הוריי. למזלי, המשפחה עזרה לי בטירוף. באותה תקופה הצטלמתי לסידרה 'כתב פלילי', ובדיוק ביום שבו עמדתי להתראיין לכתבה, קיבלתי מסמכים שקשורים לגירושים שלי. עד היום קשה לי להסביר למה זה קרה".
זליקובסקי. "אף פעם לא הלכתי להתלונן במשטרה, כי אני ג'דה רצינית" // צילום: אריק סולטן
תהליך ההתאוששות, היא אומרת, היה ארוך. "טיפלתי בילדה קטנה, ובמקביל התחלתי לטפל גם בעצמי. לאט־לאט התחזקתי נפשית, עד שעברתי את זה. אנשים אמרו לי 'כל הכבוד', אבל אין פה עניין של כבוד. זאת מציאות שהיה צריך להתמודד איתה".
למעשה, הפכת לאם יחידנית ברגע אחד.
"אז זה נראה לי הדבר הכי נורא עלי אדמות, עם הזמן קיבלתי פרופורציה ופרספקטיבה. היום אני יודעת שיש בחיים צרות הרבה יותר גדולות. אני במקום אחר. הרבה יותר שלמה, שמחה, מאושרת".
והוא?
"עברו 12 שנים, וזה המון זמן. היום התגברנו. סלחתי לו. אני לא יכולה לחיות בשנאה עם האבא של הילדה שלי. הוא מישהו שאהבתי. בזכותו יש לי את הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיים, תומי. אגב, בפעם הראשונה שפגשתי אותו אחרי הפרידה, התחבקנו. זה היה בהלוויה של חברה משותפת שמתה מסרטן".
למדת לקחים מהזוגיות השבורה?
"בדיעבד הבנתי שבעצם התחתנתי עם עצמי. בתוך הקשר חוויתי בדידות תהומית. הייתי בהריון, גידלתי בתוכי ילדה - והתחושה שלי היתה שהוא לא התחבר לזה, לא היה חלק מזה. לצערי, יש הרבה אנשים שחיים כך. ליד. הרבה שנים חשבתי שרוב הגברים דפוקים. היום אני יודעת שאם לא היינו מתגרשים אחרי הלידה, היינו מתגרשים אולי אחרי שנתיים. אז הגירושים האלה נחסכו מתומי, היא גדלה למציאות הזו".
גם תומי מתקרבת לעולם הבידור והבמה.
"היא בחוג דרמה, וקיבלה עכשיו תפקיד בקליפ. וזה אחרי שהיא אמרה תמיד שהיא לא תהיה שחקנית. אני לא מתלהבת מהכיוון הזה, אבל אני רוצה שתהיה מאושרת. אם היא רוצה להיות שחקנית - שתהיה. אני מכבדת אותה, נותנת לה מרחב מחיה, מלמדת אותה לקבל החלטות ונותנת לה לפרוח".
לא היו לך מחשבות על עוד ילד?
"היו, אבל חיכיתי תמיד שיהיה לי בן זוג, כי מאוד קשה לגדל לבד עוד ילד. היום אני קצת מבוגרת לזה, אבל אתה יודע, נבר סיי נבר".
• • •
כבר חמישה חודשים שהיא צמודה לאיש עסקים שחי על קו אמסטרדם־ישראל, "מה שעושה את זה חמוד, כי גם אני נוסעת אליו", היא מצליחה לראות גם בקושי את היופי, כיאה למאמנת אישית. את שמו, אגב, היא מסרבת לחשוף.
"יש לו פה ילדים, והוא כאן חצי מהזמן. זה מתכון לא רע לזוגיות. אולי זו הסיבה שזה מצליח. חיכיתי לזה יותר מעשר שנים, והיה שווה לחכות. זה לא שהתנזרתי אחרי הגירושים, אבל לא היתה לי מערכת יחסים שיכולתי להגיד עליה שיש לי בן זוג משלים, מדהים ומקסים שאני חולה עליו. עכשיו טוב לי, וזו תקופה מעולה".
רצית זוגיות חדשה.
"רציתי חבר הרבה זמן, אבל רק כשאתה משחרר הדברים מגיעים. בסוף הכרנו במקרה ברחוב. אבל זה מעבודה של דיוק עם עצמי, מלעשות את המיטב תמיד ולהתכוונן כדי לשפר את איכות החיים. אני רוצה להיות נקייה ונאמנה לעצמי, בלי פוזות. הצורך שלי באישור מהסביבה קטן. אני רוצה לחיות את חיי ולא רק לשרוד. פעם הייתי שורדת. היום אני רוצה להרגיש שאני חיה. לא לעשות 'וי' וזהו. בסופו של דבר נמות לבד. אני רוצה ללכת מפה בתחושה שחייתי את חיי בצורה מלאה".
זליקובסקי. "אולי המוסיקה תרחיב את החשיבה של מנהלי התיאטראות כלפיי, להחזיר אותי לבמה" // צילום: אריק סולטן
כשהתפוצצה פרשת השחקן משה איבגי, שהואשם על ידי שחקניות בהטרדות ובתקיפות מיניות, פירסמה זליקובסקי פוסט בפייסבוק, שבו סיפרה: "יש משהו כפייתי בגברים מהסוג הזה. מביא בחילה. יכולה לזהות את הסוג הזה אפילו מרחוק. תמיד מותר להם לגעת, לחמוד, לדרוש, להימרח עלייך בלי שום התראה, ואם לא תסכימי ותשימי גבול ברור, הוא ומקורביו ינסו לגרום לך להרגיש אשמה, זונה, מתלוננת שווא. ולכי תוכיחי שדברייך הם הם האמת לאמיתה".
הפוסט שותף בהמוניו בפייסבוק, וצוטט במאמרים ברשת שתבעו לסגור חשבון עם איבגי. היום היא אומרת: "הצמידו את השם שלי לשמו של איבגי, אבל לא דיברתי עליו (בפוסט; א"נ) בחיים". לדבריה, פרסום המעשים שיוחסו לכאורה לאיבגי עורר אצלה את הצורך לכתוב על ההטרדות המיניות בתעשייה באופן כללי.
"שיחקתי איתו בסרט 'הבולשת חוקרת', והוא לא עשה לי משהו מטריד. אבל אני לא מופתעת מהמעשים שמיוחסים לו לכאורה. אם הפרסומים נכונים, הוא שיחק באש, ומי שמשחק באש נכווה בסוף. באופן כללי, אני כן כועסת על אנשים, במאים, מפיקים, שמשתמשים בכוח שלהם. יש פה הרבה כאלה שהשתן עלה להם לראש, והם עושים מה שבא להם. לוקחים מה שבא להם".
עמדת בעצמך במצבים מלחיצים כאלה?
"זה שחשבו שאני סקסית הפריע לי בחיים. עוד בזמן לימודי המשחק. תמיד התחילו איתי ותמיד היו הערות סקסיסטיות. דרך אגב - גם מנשים. גם בצבא (זליקובסקי שירתה כמדריכת חי"ר; א"נ) היה מפקד שירד לי לחיים. ככוכבת התחילו איתי בכל דרג. הייתי מאוד מחוזרת. ומובן שהטרידו. נגעו לי, למשל, בטוסיק. במקצוע המשחק יש רגעים מאוד אינטימיים. אתה עובד עם הגוף שלך ומאוד חשוף רגשית מול במאים ומול מורים למשחק, כמו גם שחקנים אחרים".
יש כמה במאים, היא אומרת, שאותם היתה יכולה להכניס היום לצרות צרורות. "קיבלתי, למשל, איומים שאם לא אהיה עם אדם מסוים, הוא ידאג שלא אעבוד. 'אני אבוא לפרוק את זעמי. את לא תקבלי תפקידים'. כאלה מין. קיבלתי ממנו מכתבים שבהם הוא מדמיין שהוא נכנס איתי למיטה. מספר סתם סיפורים, כי במציאות לא נכנסתי. ככה הוא הפעיל עלי לחץ.
"במקרה אחר ביקשו ממני לעשות אודישן עם פד על הציצים, כאילו שאני בסרט פורנו. אני ידועה כשמרנית, אחת שמכניסה בחוזה שלא יראו לה את הפטמות. היה סוכן שביקש שאראה לו את הציצים, כי ביקשו אותי לסרט של במאי שביים בעבר סרטים עם סצנות עירום. אז הסוכן 'רצה לראות' שאני מוכנה להתפשט".
יש סיכוי שתשתמשי במכתבים שהזכרת?
"אני לא אפגע באף אדם, באף משפחה. הם לא שווים את זה. מבחינתי, זה שייך לעבר. בקריירת משחק של עשרים שנה היו כמה וכמה מטרידים, וכאישה אני לומדת לחיות עם זה ולשלם את המחיר".
באותו פוסט תיארה זליקובסקי גם מסכת השפלות ואיומים, לכאורה, שהובילה לעזיבת הפקה שבה השתתפה. "אחד מאנשי הצוות היה מאוהב בי", היא אומרת, "רצה אותי לעצמו והשתמש בכוח שלו נגדי. עזבתי את ההפקה. לא היתה לי ברירה. זו היתה ממש התנכלות. לך תוכיח שמתנכלים לך בעבודה, שאף אחד לא מדבר איתך, שזו תחושה נוראה. מחרימים אותך. אתה יודע איזו עוולה זו שלא מתייחסים אליך יום שלם? שצועקים עליך בהסעות? אלה דברים שנורא קשה לכמת אותם לכדי הוכחה. אם הבוס מחליט משהו, אז הוא מחליט, וכולם יודעים, אף אחד לא עושה כלום, וגם לא מתקרבים אלייך. אף אחד לא מתייחס אלייך. בסוף גרמו לי לעזוב.
"הסוכנים האישיים של השחקנים לא מגנים. למה שיסתבכו עם גורם שמביא להם עוד עבודות ועוד כסף? מניסיון, אף אחד לא הגן עלי כשהייתי זקוקה להגנה. הכל חארטה. רק אתה לעצמך. בכיתי אז בדמעות. הייתי כל כך תמימה, נתתי את הנשמה והתייחסתי לתפקיד מאוד ברצינות - ומצאתי את עצמי בורחת מהעבודה, או בורחת באמצע הרחוב ממישהו שניסה לנשק אותי. היה מקרה שישבתי בסלון של ההורים שלי ובכיתי. הם לא ידעו מה להגיד לי".
למה לא פנית אז למשטרה?
"אף פעם לא הלכתי למשטרה, כי אני ג'דה רצינית, ומי שינסה אני יכולה 'לפוצץ' אותו. אבל מדובר בהטרדות ומילים ונגיעות ודחיפות עדינות לקיר, תחושת רכושנות. יש דברים שגם לא ניתנים להוכחה. אבל רציתי לתבוע. הסתובבתי חודשיים עם מכשיר הקלטה והיתה לי תביעה רצינית".
אז למה לא תבעת?
"נמנעתי, רק כדי לא להיאלץ להתעסק בזה עוד שנתיים־שלוש. עורך הדין שלי הסביר לי שהתקשורת תפרסם לא רק את התביעה, אלא גם את כל השקרים שהצד השני יכתוב עלי בכתב ההגנה, ואז לך תוכיח שאין לך אחות. הציבור קורא, לך תדע למי הוא מאמין. מה אני צריכה שיכתבו עלי שאני זונה ודיווה? כל מיני שקרים? אבל הנייר סופג הכל. מה זה ייתן לי? עוד 70 אלף שקל? לא רוצה להיות במקום הזה. אבל כל הטרדה מינית שמתפרסמת בתקשורת, מייד זה קופץ לי, הסיפור האישי שלי. הכל חוזר. לא הייתי ישנה בלילה. מזיעה, נחנקת, חושבת. תקופה מזעזעת, ואתה מרגיש הכי בודד. אבל המשכתי הלאה, כי לא רציתי להיות קורבן".
ראית את זה קורה גם לשחקניות אחרות?
"לא ראיתי, אבל בעקבות הפוסט שלי קיבלתי המון תגובות מעוד שחקניות שזה קרה גם להן. אני לא איזה פמיניסטית דגולה, אבל אישה היא עדיין פגיעה בחברה שלנו. אנחנו חיים בחברה שוביניסטית. גברים מרוויחים יותר, ויש להם יותר כוח. הטרדות קיימות בכל מקום שיש בו עמדות כוח - צבא, בתי חולים, עולם המשחק. נכון, לא כל מחמאה היא הטרדה מינית, ולאחרונה קצת הגזימו לכיוון השני, נשים קצת משתמשות בזה, אבל בגדול גברים צריכים לכבד. 'לא' זה לא. אתה רואה משהו ולוקח? מה זו החרמנות הזו? מה זה גועל הנפש הזה? אני מתאפקת שלא לומר שמות. חלקם כבר נפטרו".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו