תיק שקנאי

כבר מההתחלה היה ברור שהמשלחת הפינית לא באה לשחק. צינה סקנדינבית אופיינית נשבה מכיוונם ומהציוד המתוחכם שלהם - שלא הותיר ספק לגבי המטרות ב־24 השעות הקרובות: אפס חיוכים או רצון לבזבז זמן על שיחות סרק. הם הגיעו הנה כדי לשמור על התואר שלהם, ואם צריך להיות לא נחמדים אז כך יהיה. שהצוותים האחרים יבזבזו את זמנם בשיחות על בקבוק בירה בבר. הם רוצים להיות אלופי הנדידה, והם יהיו, יהיה המחיר אשר יהיה.

לפני כעשרה ימים נערכה בישראל, זו הפעם הרביעית, תחרות אלופי הנדידה של החברה להגנת הטבע וארגון הצפרות הגדול בעולם, "בירדלייף". במשך 24 שעות ניסו 200 צפרים מכל רחבי העולם לזהות כמה שיותר מינים של ציפורים, בתוך שטח נתון - בנגב, בערבה ובאילת.

השנה, לראשונה, השתתפו בתחרות גם קבוצות של צפרים סינים, הודים ואיטלקים. בשנה שעברה גייסה התחרות כ־80 אלף דולרים, שהוקדשו למאבק בציד בלתי חוקי ביוון. השנה הוקדש הכסף שנאסף לטובת פרויקט של הצלת חסידות שחורות בישראל, ולמאבק בציד בלתי חוקי בטורקיה.

על פי נתוני "בירדלייף" טורקיה, בטורקיה ניצודות בכל שנה קרוב ל־2 מיליון ציפורים נודדות. בכלל, תחרויות שכאלו ברחבי העולם נועדו פחות עבור הניצחון, ויותר עבור הגדלת המודעות וגיוס כספים למדינות שנמצאות במצוקה הסברתית בכל הקשור לציד. אלא אם כן אתם הצוות הפיני, ולחלופין המשלחת הסינית שהגיעה לראשונה לתחרות וגם היא, הובהר באופן ברור מאוד, רצתה את הניצחון.

15 מיליון דולר בשנה

הצפרים מודים בפה מלא שהם "שרוטים". גם בברנז'ת חובבי הטבע הם ידועים כחבר'ה המוזרים הללו. אחרי הכל, בישראל יש 550 מינים שונים של ציפורים, ובעולם כולו יותר מ־10,000. והם מכירים את כל המינים בעל פה ומסתובבים עם מגדיר ציפורים ביד.

תוסיפו לזה ציפייה של שעות כדי לצפות בציפור אחת בלבד ולתעד אותה למען הדורות הבאים, או את הזכות ל"לייפר" (מהמילה Life, ציפור שרואים פעם אחת בחיים) ולחלופין לקום בשש בבוקר עבור "טוויץ'" (נסיעה שמטרתה לצפות בציפור נדירה שדווחה על ידי צפרים אחרים), ותבינו למה גם הם מסכימים עם הדעות הקדומות שהקולגות שלהם הדביקו להם. אבל אז הגיעה הכתבה המופלאה של יגאל מוסקו ב"אולפן שישי" בערוץ 2.

מוסקו, שסיקר את האליפות הראשונה, הציג את החבורה הלוחמת ואת הציפורים בכתבה הפופולרית - שלמעשה הפכה לכרטיס הביקור של הצפרים. אחרי אותה כתבה הם לא הצטרכו יותר להתחבא בארון (או בשיחים) עם המשקפת היוקרתית שעולה כמו אופנוע, אלא להפך, הם הפכו להכי מגניבים בשכונה.

ואם אנחנו מדברים על חבר'ה מגניבים, אז חייבים להכיר את יהונתן מירב, הצפר בן ה־40, שהוא הדיוויד בקהאם של עולם הצפרות הישראלי. עם שילוב של קוליות מתפרצת, פנים שזופות לאורך כל השנה ומשקפת על הצוואר, מירב הוא הצפר שכל הבנות דלוקות עליו, וכל הבנים רוצים שיזהה להם איזו עלווית בעין בלתי מזוינת.

הציפור השלטת באזור. להקת פלמינגו בבריכות המלח מצפון לאילת // צילום: דב גרינבלט

הוא הרוח החיה מאחורי התחרות, ועם אנגלית משופשפת וניסיון בינלאומי רב בתחרויות, הוא גם זה שהבין מהר מאוד מה צריך להתרחש כדי להפוך את האירוע הזה להצלחה בינלאומית: "מכיוון שתקציבי פרסום גדולים אין לנו", הוא מחייך, "ידענו שאנחנו צריכים לעבוד חזק על הרשתות החברתיות. לכן המשתתפים מצייצים (גם בטוויטר; ע"ר), גם בבלוגים שלהם וגם בפייסבוק - והחשיפה הופכת גדולה יותר".

מי שמשלים את יהונתן בהפקה המוצלחת הוא דן אלון בן ה־50, מנהל אגף הצפרות בחברה להגנת הטבע, ומהדמויות הוותיקות בענף: "כמובן יש לנו עוד מטרות בתחרות הזו, למשל לקרב עוד ילדים. אני התחלתי לפני 40 שנה ואת חלק מהפרצופים אני עדיין רואה לצידי. חשבנו שנהיה הדור האחרון, אך הנה יותר ויותר צעירים נכנסים, אבל לא מספיק.

"המטרה היא להגדיל את החשיפה, ועבור כך אנחנו צריכים גם עזרה מבחוץ, זאת אומרת מהמדינה עצמה. היום ישראל תפסה לעצמה מקום מכובד בסצנה העולמית, אבל צריך לדעת לשמר את זה".

כשאנחנו מדברים על מקום של כבוד, התחרות הנוכחית זכתה כבר במפגש הראשוני בין המשתתפים לכינוי "הראלי דקאר של הצפרות". השטח שבין ירוחם, ניצנה ועד אילת הפך לכזה שכל הצפרים הבינלאומיים מכירים בעל פה ומתוך שינה, לעיתים אפילו טוב יותר מהישראלים.

טינג "סיסיליה" צ'נג הסינית היא דוגמה מצוינת לכך. בארוחת הערב לפני תחילת התחרות מסבירים לנו שהיא צלמת ציפורים מוכרת ונערצת, אבל היא מצידה מצטנעת: "תחום הצפרות בסין הוא לא גדול כל כך ולא פופולרי. לבלוג שלי יש 7 מיליון עוקבים בלבד". כשאני מנסה להסביר לה שזו כמות העוקבים של בר רפאלי וביבי נתניהו גם יחד, היא עדיין מתעקשת על כך שהיא אלמונית למדי.

למחרת בשעות הבוקר המוקדמות למדי, היא כבר תהיה פחות נחמדה. לבושה בבגדי הסוואה צמודים לגוף, ומצוידת בעדשה שביום טוב רואים בה את שנחאי - היא מחייכת בעצבנות, מבקשת שקט מהסובבים אותה, וכשהדברים לא מסתדרים לה היא ממלמלת: "הייתי צריכה להישאר בבריכה".

היא אמנם תספק צילומים עוצרי נשימה לעוקבים שלה, אבל גם היא כאן כדי לצפות בכמה שיותר מינים. זו הפעם הראשונה שלה בתחרות, אבל זה לא צריך למנוע ממנה את הניצחון. את הנחמדות אנחנו מוצאים באופן צפוי למדי אצל הצוות האמריקני. דיוויד לה פומה מניו ג'רזי מתעקש שגם בארה"ב הצפרות היא פופולרית, אבל יש עוד הרבה על מה לעבוד. "זה שוק ששווה 15 מיליון דולר בשנה, זה לא רע, אבל אין מה להשוות אותו לשוק האנגלי".

מנתצים את התדמית התל־אביבית. ערן שטופמן ובנו אורי // צילום: דב גרינבלט

האמריקנים באים לעבוד מסודר עם טבלאות אקסל ומשדר שמוצמד למשקפות שלהם, כדי שכל מי שעוקב אחריהם יוכל לראות את מיקומם. יתרה מכך, הם עסוקים ביצירת משדר שיאפשר מעקב אחר ציפורים לאורך כל השנה, ויסייע בלימוד ההרגלים שלהן.

עוד במשלחת האמריקנית, סטודנטים מאוניברסיטת קורנל שבמדינת ניו יורק. פעם מכון המחקר של קורנל היה שולח את כל התותחים שלו לכל תחרות, אבל מהר מאוד היה ברור שזה לא כוחות. כמו במשחקים האולימפיים לשעבר, האמריקנים החליטו שהם הולכים להתחרות בינם לבין עצמם, ושולחים את הסטודנטים לתחרויות בעולם. הציפייה היא למקום ראשון ומי שלא זוכה, עדיף שיחשוב טוב־טוב אם כדאי לו לחזור לאוניברסיטה, כי את מבטי האכזבה מצפרים שלא זוכים בתחרויות ומגייסים עשרות אלפי דולרים, לא כל אחד יכול לשאת.

האמריקנים הסבירו לי שהם יצאו לקראת בוקר צפונה, וכל האסטרטגיה כבר עמוק בתוך הראש. עוד לפני הצהריים היה ברור שהם התברברו בעמודי שלמה יותר מדי זמן, הזמנים שהם קבעו לעצמם הפכו להמלצה בלבד, והניצחון נראה כמו חלום רחוק.

גם מיק ג'אגר בעניין

המשתתף המבוגר, ומי שנחשב בעיני רבים לגורו אמיתי, הוא טים אמפלטון שנמצא על הגבול שבין העשור השביעי לשמיני לחייו. הבריטי החביב הוא מנהל ארגון הטבע והצפרות הבריטי, ומי שמארגן את יריד הציפורים הגדול בבריטניה מדי אוגוסט - שאליו נוהרים עשרות אלפים מרחבי העולם.

האי הבריטי, וזאת יודע גם מי שלא מבדיל בין תוכי לנשר, הוא אימפריית צפרות לא קטנה. מגדול עד קטן, כולל שמות מפורסמים כמו מיק ג'אגר, רוב רובם של האזרחים יודעים דבר או שניים על צפרות. אמפלטון מתרשם מאוד מהקולגות בישראל, ובכל פעם שהוא מגיע הנה הוא רואה יותר ויותר אנשים שנכנסים לתחום: "זה עניין של חינוך מגיל צעיר, מגיל הגן. גם ללכת להאכיל ציפורים זו התחלה טובה.

"כמובן לרשויות צריך להיות חלק בזה, אבל אצלנו מגיל 5 כבר מתחילה מודעות לנושא הצפרות. כשאתה מתבגר זה כבר נהיה קל יותר כי יש מספר רב של מגזינים ואתרי אינטרנט שעוסקים בצפרות, ואז אתה הופך להיות חלק מקהילה גדולה יותר. זו תעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף - ממוצרים נלווים ועד ציוד הכרחי לכל צפר".

אוקיי, אז מה זה אומר ציוד הכרחי לכל צפר וכמה זה עולה? משקפת טובה של סברובסקי עולה בסביבות 3,000 דולרים, והטובות גם חוצות את הסכום הזה. מצלמה עם עדשה טובה וטלסקופ עומדים על אותו הסכום, וזו הוצאה גדולה אך חד־פעמית. אליה מתווספות לעיתים הוצאות נוספות, שדלק היא אחת מהן: "אנחנו מטיילים בכל הארץ", מסביר ערן שטופמן, שהגיע לתחרות בגלל בנו הצעיר אורי.

שקט, מצלמים. טינג צ'נג הסינית // צילום: דב גרינבלט

"אנחנו יוצאים בימי שבת בבוקר לצפון ולדרום, מחפשים בריכות ביוב כי הילד קיבל טיפ על כך שיש שם מין כזה וכזה. זה טירוף, אבל כשאני רואה את התשוקה של הילד בעיניים, אני יכול להגיד לו לא? אנחנו נכנסים לאוטו ויוצאים לדרך, גם אם אני מעדיף לישון באותו הזמן".

משפחת שטופמן מנתצת את התדמית התל־אביבית. אורי בכלל נסחף לעניין הציפורים מהקירבה לפארק הירקון, ובתוך האורבניה המפויחת החל להסתובב עם מדריך ציפורים ביד: "תאמין לי שהוא לא קיבל את זה לא מאמא שלו ולא מאבא שלו. זה משהו שלו בעצמו. יכול להיות שאלו שהולכים לחוגי כדורגל וכדורסל מוגדרים יותר 'נורמליים' או יותר 'רגילים', אבל זה העולם שלו והוא כל היום בזה.

"ילדים שהם צפרים יכולים לעזוב את השולחן בכיתה כי ראו ציפור מסוימת וללכת אחריה. אני לא חושב שאי פעם הוא יעזוב את זה, אני חושב שנושא הצפרות הוא משהו שילך איתו לכל החיים. הוא כבר רוצה רישיון נהיגה בעצמו, כדי להיות עצמאי ולהגיע לכל מקום ולא להיות תלוי בי".

עמיר בלבן, מנהל תחום טבע עירוני בחברה להגנת הטבע, שמלווה את הקבוצות הצעירות בתחרות, מסביר: "ילדים שנמשכים לצפרות יגדלו להיות רופאים טובים בזכות יכולת ההבחנה שלהם, כלכלנים טובים בזכות הדרך שבה הם רואים את הדברים. תראה את סטנלי פישר, צפר רציני מאוד. והוא רק דוגמה אחת לכך".

בערב כולם רוצים לנצח

לקראת הצהריים, כשהטמפרטורה כבר מטפסת הרבה מעבר ל־30 מעלות, איש עדיין לא יודע להעריך מי מוביל בתחרות. אחרי הכל בשנה שעברה, בחמש דקות לחצות, עוד הגיעו צוותים שביקשו להגיש את הטפסים שלהם. הסטטיסטיקה מראה שתוצאה של יותר מ־170 מינים היא המינימום ההכרחי לניצחון, פחות מזה יהיה קשה לזכות.

כשאנחנו פוגשים את רוב הצוותים בבריכות הביוב והמלח ב"בארות שרשרת", תשעה ק"מ מאילת, אנחנו שמים לב לכך שעל אף האיסור, רוב הרינגטונים וצלילי הווטסאפ למיניהם הם ציוצים של ציפורים. עם זאת, אף אחד לא מתכוון להלשין לאף אחד, כי הרי היחסים כאן בנויים על אמון, ואם ראיתי איזו ציפור נדירה, אני אודיע גם לקולגות שלי. לפחות עד שהתחרות תתחמם בשעות הערב, ואז כולם מפסיקים להיות נחמדים זה לזה.

הפלמינגו הוא הציפור השלטת באזור הזה, ולכן קל לצפות בו. החברים פה בשביל הציפורים הנדירות. השליט של האזור הוא נועם וייס, המנהל המקצועי של פארק הצפרות באילת, ואם יש מישהו שזה המגרש הביתי שלו, הרי זה הוא. אל וייס נצמדת המשלחת הפלשתינית, שעושה היסטוריה ומגיעה להתחרות בפעם הראשונה, כמו גם המשלחת הטורקית, שעבורה בעצם מגייסים את הכסף.

הפלשתינים מבקשים לא לדבר ואם אפשר גם לא להצטלם; זה לא עניין של מה בכך להתחרות בצוות משותף, ובכלל בעולם הערבי, ציפורים זה משהו שפחות שומרים עליו ויותר מנשנשים - כי הן נחשבות למאכל מבוקש.

הרוח החיה מאחורי התחרות. יהונתן מירב // צילום: דב גרינבלט

בעמודי הפייסבוק של ארגוני הציד הלא חוקי במדינות כמו לבנון מביאים תמונות מזעזעות של גוויות שקנאים על מכסי מנוע ונשרים על הכתפיים. בכלל, ציפורים ושרירי החזה שלהן נחשבים למעדן, בעוד אנחנו מסתפקים בדרך כלל בשניצל המוכר מחזה של תרנגולת.

מי שבאמת גונב את ההצגה הוא ראש המשלחת הטורקית קאן אוזגנסיל, סטודנט מאנקרה ואדם שמתבטא באנגלית רהוטה ונרגשת. בטקס הפתיחה הוא שיבח את הקולגות הצפרים שלו, והסביר להם כמה זה חשוב עבורו ועבור חבריו להיות כאן, בטח בעידן שבו הממשל הטורקי מסביר שאין בעיה לצוד ציפורים נודדות, כי הן לא טורקיות אלא נודדות, ולכן לא שייכות ולא מביאות סיבות לגאווה.

בשיחה עימו הוא מפרט: "בטורקיה אין ממש מודעות ממשלתית לציד הציפורים, הם עסוקים בבעיות גדולות יותר. הם עסוקים בלהחזיר אותנו אחורה 20 שנה, בלהפוך אותנו לעוד מדינה מזרח־תיכונית כמו סוריה או כל מדינה מפורקת אחרת".

חבריו למשלחת מבקשים להשתיקו, אך הוא ממשיך: "אתה חושב שמישהו ידווח על זה שטורקי השתתף בתחרות בישראל? אין סיכוי, למחרת יפטרו אותו ויש סיכוי שיסגרו את כלי התקשורת שבו הוא עובד. אבל אנחנו יודעים להיאבק על הזכויות שלנו, עולם הצפרות הטורקי הוא אמנם קטן, אבל במקביל יש לנו את הרשתות החברתיות ואותן ארדואן והחבורה שלו לא יכולים לסגור לנו.

"תראה את התחרות הזו, איך כל העולם מתגייס לעזור לנו. עקפנו את הפוליטיקאים, כאן אין ממשלות, רק אנשים וטבע וזה לא עניין של מה בכך, אנחנו לא מזלזלים בזה". כל הצדדים מסכימים שישראל הפכה בשנים האחרונות לסוג של אימפריית צפרות. בסתיו הצפון ואזור החולה הם הלוהטים, ובחודשי האביב מדובר באילת. במקביל למשתתפים בתחרות, הגיעו הנה עוד 2,000 תיירים שלא השתתפו בתחרות אבל באו לצפר. המארגנים הישראלים דיברו על כך שאילו המצב הביטחוני היה שקט יותר ואילת היתה קצת יותר מפותחת תיירותית, היה אפשר גם לשלש את הכמות.

צפרים ומרגלים

האורחים הנחמדים מתחילים לבקש טיפים מהחבר'ה המקומיים ככל שהתחרות מתקרבת לשלבי ההכרעה. בתדרוך המוקדם יהונתן הסביר להם שאם הם יבקשו משוטר מקומי "ינשוף" בעברית, רוב הסיכויים שיבדקו להם את רמת האלכוהול בדם. אחר כך הוא דיווח על כך שיש ציפור אחת בבית החולים בעקבות פציעה, ושאם הם רוצים הם יכולים לקפוץ לבקר אותה ולסמן בדף שלהם שהם ראו אותה.

כשהחושך יורד מתחילות הריצות המהירות אל בית המלון, שם ממתין טופס השיפוט, והצחוקים נגמרים. מזיעים אך מרוצים. החבורות מזכירות קטעים שמאפיינים תוכניות ריאליטי כמו "המירוץ למיליון": "אתה מבין למה התחביב הזה עקף באנגליה מזמן את הגולף? יש בתוכו את הכל", מסביר אמפלטון, שכבר מרים רגליים ושותה בירה בלובי הקריר.

"ואם הקוראים שלכם רוצים להצטרף, הם צריכים לזכור שכולנו התחלנו בשאילת שאלות; גם לשאול למה אדום החזה נקרא כך זה לגיטימי. כצפרים, עלינו לא להתנשא מול מי ששואל שאלות שכאלו".

בחצות נסגרה התחרות, והחלה ספירת הקולות שנמשכה שעתיים לערך. הצוותים הלכו לישון כשהם לא יודעים את התוצאות, והם יצטרכו להתאפק עד לטקס שייערך בשעה עשר בבוקר.

כמה דקות לפני שהחל הטקס המפואר ביום האחרון בהחלט, הדיבור היה על כך שהפינים עשו זאת שוב. הדרום־אפריקנים אולי גייסו הכי הרבה כסף (מתוך הסכום הכללי שגויס בהצלחה ועמד על 60 אלף דולר), הישראלים הצליחו לשבור את השיא של עצמם בקטגוריה המקומית עם 181 מינים, ואפילו חבורת צעירים בני 13 הצליחה לסיים במקום השלישי המכובד. אבל זו, כפי שהבינו כולם מן ההתחלה, ההצגה של הפינים. 181 מינים, שיא תחרות אישי שלהם, סידרו להם ניצחון שני ברציפות בקטגוריית הזרים. כשהיה נדמה שהם ישתקו לנצח, פתחה לפתע הנציגה הפינית את פיה, הדליקה את המכשיר הנייד שברשותה - ודיווחה שהיא משדרת את המעמד המכובד לקהילת הצפרות בארצה.

"יש בתחביב הזה הכל". משתתפי התחרות // צילום: דב גרינבלט

להודעה שהיא מסרה כמה שניות לאחר מכן, איש לא ציפה: "זו התחרות האחרונה שלנו כאן, לא נחזור לישראל ובשנה הבאה התחרות תהיה פתוחה יותר".

הצוותים הוכו בתדהמה והבינו שבאביב הפינים לא ישובו חזרה. עם זאת, הדברים התקבלו גם בחיוך, כי הפרישה של השליטים הבלתי מעורערים משאירה סיכוי לצוותים אחרים.

הרגע המרגש בתחרות התרחש כאשר דן ביקש להודות למשתתפים הפלשתינים על הגעתם לתחרות: "לא בכל יום רואים את דגל פלשתין במלון באילת, לא בכל יום אנחנו נפגשים בנסיבות כאלו שמחות עבורנו ועבורכם". הקהל באולם נעמד ומחא כפיים, המשלחת הפלשתינית מצידה, שני גברים ואישה, החזיקו את הדמעות. זה היה רגע אנושי למדי, במקום שבו היה נדמה ביומיים האחרונים שלציפורים יש תכונות אנוש ולאנשים יש תכונות ציפוריות.

כשנדמו מחיאות הכפיים, התחבקו כולם וקבעו להיפגש בתחרויות הבאות. בבידוק הביטחוני בדרך למטוס בחזרה למרכז, המאבטחים הצעירים ביקשו לוודא שוב ושוב שמולם עומדת חבורת צפרים, ולא מרגלים מצוידים בכלים טכנולוגיים מתוחכמים. הפסטורליה הים־תיכונית שחווינו ביומיים האחרונים התעופפה לה במהירות מהחלון של הטרמינל אל עבר ארצות הקור.