האביב נראה מרושע בדרך ללוויית אדם צעיר. כששמעתי שהיה פיגוע עצרתי את תנועת המטלית על ארון המטבח. כשהודיעו שיש הרוג שמטתי אותה רטובה על הרצפה. איך אפשר להמשיך להתכונן לחג כשאצל משפחה אחרת אבל וצרחה? אחר כך עברה השמועה: הבן של אביטל והרב אהד. אנשים שאין קלישאה שתתאים למידותיהם. יותר ממופת, יותר ממודל. האנשים העמוקים והחזקים האלה, שזכיתי לגור בשכנות להם, שגידלו כל אחד משבעת ילדיהם כאילו היה בן יחיד, שכלו בן. שלולית מים נקווית על הרצפה סביב המטלית. אני לא יכולה לאסוף אותם.
שוב טלמון, לא נופל ראשון בכפר הזה במלחמה על הארץ. ושוב אני - בת הקהילה בטלמון - מוצאת עצמי מתקבצת אל כיכר היישוב, וירטואלית הפעם, בוכה עם החברים, ואני בירושלים. מי שלא מכיר את העולם החי של קהילה לא יוכל להבין. אלחי היה נער מוכשר וצנוע. לא היה כלי שלא ניסה לנגן בו. ילד של טבע ומעיינות. ילד של מאור פנים. מדריך בתנועת הנוער. אני זוכרת היטב את פניו הטובות.
ההורים - אנשי חינוך ורגישות, נוגעים ברוח, בעלי אמונה באדם. היא פסיכולוגית, בכירה במשרד החינוך, הוא ראש מדרשה שהעמיד תלמידות הרבה, מהרבנים הבודדים המעודדים גיוס בנות דתיות לצה"ל, ממקימי ארגון בית הלל. סבתו של אלחי היא המשוררת חיה אסתר גודלבסקי. אלחי עצמו ניגן ושר וצייר. משפחה שיש בה הוד של תורה ואמנות.
מרימה את הסמרטוט, סוחטת לכיור. אסיים את ארונות המטבח. אנקה לפסח לעילוי נשמת הילד הזה, שנקטף בעונה שבה פרחים משגעים נפתחים. אלוהים, אתה רואה? מנקה לפסח לכבודך, לעילוי נשמת בנך. כמה אנחנו עושים בשבילך, אלוהים. כמה פירורים אספנו. כמה קירצפנו. תראה את הילדים שלך, אלוהים, כבר שבועיים כפופי גו, טרוטי עיניים, מבערים חמץ באהבה. כמה עוד תבקש מאיתנו. קורבן הפסח הפעם הוא כבד מנשוא.
אלפים בלוויה בערב, כמו פגישת מחזור של לוויות, נדמה שאלו אותם אנשים שעוברים מלוויה ללוויה. הציונות הדתית לא גדולה, והחורים שהותירו בה הנופלים הולכים ונעשים צפופים. הרב אהד מספר על הברית של אלחי, איך הרב שמעון גרשון רוזנברג הסנדק אחז ברגליו הקטנות ואלחי התפתל, "כאילו לא הסכמת להיעקד", וגועש מתוך האב בכי גדול: "כבר אז הרגשתי עמוק בלב שתיעקד". ההורים בקהל שופכים דמעות רותחות. כולנו חיים תחת הפחד הזה.
"הסיפור לא ייגמר בניצחון הרגעי של הרשע. והיא שעמדה. סוף הטוב לנצח", מבטיח הרב דב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, שאלחי היה בוגר שלה. שוב ישיבת מקור חיים - אלחי למד שנה מעל גיל־עד שער ונפתלי פרנקל זכרם לברכה. "אני מבטיח לך אלחי, שליבנו ובשרנו ימשיכו לרנן לאל חי", זועק הרב אהד. בסוף ההספדים יתחבקו האב והרב לרגע ארוך. בקהל ישירו סביב הקבר הטרי, "וטהר ליבנו לעבדך באמת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו