הארטיסטית

"זה עולם שמערבב תחומים אישיים ומקצועיים וגופניים", מסבירה לי השחקנית אלמה דישי איך היא שומרת על עצמה בתעשייה שבכל כמה חודשים מנפקת שערורייה חדשה. "לכן ברור לי שבחיים אני לא הולכת לבמאי או לשחקן הביתה, לא בלילה ולא בכלל, ושתמיד צריכים להיות כמה אנשים על הסט. זה מקצוע מאוד מתעתע ומבלבל, וחשוב לשמור בו על הסדר והניקיון. 

"כשראיתי שיש לי סצנת סקס ב'איש חשוב מאוד', למשל, התייעצתי עם אבא שלי (הקולנוען שאול דישי, נ"ו) - אדם שראה עשרות שחקניות בסצנות סקס, כי זאת העבודה שלו. הוא תידרך אותי בדיוק איך להתנהג והגעתי מאוד מוכנה. הוא אמר לי, למשל, לדאוג שלא יצלמו תמונות סטילס, שרק אנשי מקצוע יהיו על הסט, לוודא שזה לא יהיה חלק מהפרומואים וכו'. לכן אחר כך, כשהופיעה תמונה שלי בעיתון חשופת חזה, ממש לא התרגשתי".

עכשיו היא מדברת על הנושא ברוגע ובשלווה, יודעת בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל לפני כשנה היא עברה זעזוע לא קטן. היא שיחקה אז לצד משה איבגי במחזה "שלא תתעורר הילדה" בתיאטרון חיפה, בדיוק כשנחשפו הטענות נגדו על מעשים מגונים, שבגינן כבר המליצה הפרקליטות להעמיד אותו לדין. 

הפרשה טילטלה גם אותה. "זו היתה חוויה מאוד אינטנסיבית", היא משחזרת. "בימים הראשונים הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל, כל הכתבים התקשרו אלי, ולא עניתי לאף אחד. זה מאוד קשה לעבוד עם בן אדם כשמשהו כזה מתפרסם ואין לך איך לעזור או לתרום. כשחקנים שלצידו, ניסינו בעיקר להתמקד בזה שמגיע קהל וצריך להמשיך לעבוד ולהופיע. כאב לי, ואני מקווה שימצו פה את הדין בצורה הכי מקצועית שיש עבור כולם". 

במשך ימים בודדים ניסה הקאסט להמשיך כרגיל, אולם כשהמחאה הציבורית להחרמת ההצגה גברה ושמועות על הורדתה החלו לצוץ, הודיע איבגי על פרישה ואיציק כהן הוזעק למלא את מקומו. "זה לא קל להחליף שחקן ראשי בתוך סוף שבוע אחד, אבל זה איפשר לנו קצת הסחת דעת כי היינו עסוקים בלעזור לאיציק להשתלב". 

ואיך היתה החוויה האישית שלך מול איבגי, כקולגה?

"מאוד ניסיתי לשמור על איזשהו מרחק כשהדבר הזה התפוצץ, כי העבודה שלי איתו היתה מקצועית וטובה. בשבילי הוא היה כמו מורה מעולה למשחק ונתן לי אולי את הטיפים הכי חשובים שקיבלתי בחיים. לא היינו בקשר חברי, פרט לקבוצת הווטסאפ של ההצגה, ולא דיברנו מאז. לא הכרתי את הבנות שהתלוננו, אבל אני מאמינה שאם יש משהו, צריך לבדוק".

בחודש הבא תהיה בת 30, לפגישה בינינו היא מדוושת על אופניה הלבנים. אחרי שנים שבהן נאלצה למלצר בבתי קפה לצד עבודתה כשחקנית - עכשיו היא על תקן לקוחה בלבד. ועוד כזאת שכולם מזהים, מאז נשלפה מאלמוניותה היחסית היישר לתפקיד בת זוגו של יהודה לוי בסידרה הכאילו־ביוגרפית "איש חשוב מאוד". 

בסידרה "כבודו". "אמרתי לעצמי, יאללה אני הולכת על זה, ומקסימום יעיפו אותי"

נולדה בשכונת בבלי בתל אביב, באליטה של האליטה, בצנטרום של הברנז'ה. "אני בת יחידה, שזה קצת כמו לגדול בשלישייה", היא מסבירה. "ההורים שלי גם אמנים, מאוד אינטלקטואלים, קוראים ומדברים, אז מבחינת התודעה וכל השיח הפסיכולוגיסטי בבית נהייתי מבוגרת מאוד מוקדם". 

אמא אילנה היא עורכת דין בעברה, והיום אשת עסקים ויזמת, "שמייבאת כל מיני דברים מהמזרח" ומפיקה אירועי תרבות ("אישה חזקה שעובדת עם הרבה גברים. אם יש משהו שהיא רוצה, היא פשוט לוקחת את זה"). 

אבא שאול החל את דרכו בתעשייה כעוזר במאי בסידרת סרטי "אסקימו לימון" ואחר כך השתלב בסרטים דוגמת "אלכס חולה אהבה", "מאחורי הסורגים", "טיפת מזל" ו"סוף העולם שמאלה". בהמשך לימד קולנוע במכללת בית ברל, וכיום הוא מצלם סרט דוקומנטרי על הבמאי בועז דוידזון.

כשאני שואל אותה מה דעתה על "אסקימו" בהקשר של החפצת נשים וסצנות מין, היא משיבה: "מבחינתי זה חלק מראשוניותה של התרבות הקולנועית הארץ־ישראלית, ששיקפה כור היתוך בשנים הראשונות של המדינה. אני פחות עושה את הקישור הזה, בעיקר כי פעם היו מתייחסים אחרת לנשים".

הילדות שלה היתה נינוחה, פריבילגית, כולל מעבר של המשפחה לסביון כשהיתה נערה. "יש לי נתוני פתיחה מאוד טובים", היא מודה. "ברוך השם, היה לי תמיד את מה שרציתי, למדתי בבתי הספר הכי טובים, היה לי מה לאכול ואיפה לישון, וקיבלתי את כל הכלים להצליח. תמיד הייתי צריכה להוכיח שאני לא ילדה מפונקת מסביון". 

מרד הנעורים שלה, אם היה כזה, סבב סביב הבחירה שלה בתיאטרון על פני הקולנוע. היא נמשכה לבמה מגיל צעיר, למדה בבית ספר לאמנויות והמשיכה לתיכון בתלמה ילין. "תמיד חשבתי שאבא שלי ואני מאוד שונים, כי הוא בקולנוע ובכלל לא מתחבר לתיאטרון. כנראה באופן אינסטינקטיבי רציתי לעשות איזושהי הפרדה מאוד חזקה, היה חשוב לי שלא יקשרו אותי איתו".

למה, בעצם? 

"אולי זה נבע מהפחד שיגידו שהגעתי לאנשהו כי אני הבת של. מאז שאני קטנה ההורים שלי נוסעים לכל פסטיבלי הסרטים בעולם, מקאן ועד מונטריאול, ומאוד פחדתי לא לעמוד ברף או לא להשתלב ולהתאים. הייתי רואה אותו עובד בבית על התסריטים, אבל כמעט לא ביקרתי אותו מאחורי הקלעים, התביישתי ופחדתי.

"לקח לי זמן להגיד - כן, אנחנו באותו עולם ואני ממשיכה את השושלת. זה עדיין לא תמיד קל כי יש הרבה דברים שהוא חושב שאני צריכה לעשות אחרת, והוא מאוד רוצה לייעץ לי. אבא נורא פחד שאלך להיות שחקנית כי הוא ראה כמה קשה להשיג תפקידים ואיך שחקנים מתחננים לעבודה, והיה לו קשה לחשוב עלי בסיטואציה הזאת. אבל מהרגע שהוא הבין שזאת הבחירה שלי וזה התחיל להתגשם, הוא מאוד גאה בי. 

"קשה להם עם זה שאני לא משתפת, כי עד שמשהו לא חתום וסגור אני נורא פוחדת שזה לא יקרה והם יתאכזבו. למשל, לפני 'איש חשוב' הסתובבתי חודש עם הידיעה שאני הולכת לעשות תפקיד ענקי, ועוד ראשון שלי בטלוויזיה, ולא יכולתי לספר להם. יש בזה המון בדידות".

•   •   •

היציאה הראשונה שלה מהבועה נרשמה כשהתגייסה לצה"ל. "בצבא ממש קיבלתי הלם. הייתי בשוק שאנשים חיים בגיהינום, מבחינת עוני והזנחה נפשית", היא נזכרת בשירותה בבסיס "חוות השומר", שם פיקדה על טירוני מקא"ם (חיילים שסומנו כבעלי קשיי הסתגלות גבוהים למערכת הצבאית). "חלק מהמפקדות התמוטטו, לא אכלו, לא ישנו ונשברו. לא פעם חיילים רצו להרים עלי יד כי העליתי להם את הסעיף. היה שם תוהו ובוהו, ואז הבנתי שלא הכל מושלם וקל, אבל לי יש את האפשרות להשקיע באנשים שפחות זכו".

היא מצאה את עצמה שם אחרי שלא עברה את המבחנים ללהקה צבאית, וגם לאחר השחרור חוותה אכזבה כשניסתה להתקבל לבתי הספר למשחק יורם לוינשטיין וניסן נתיב, אך כשלה באודישנים. 

"זה היה משבר כי עם הרקע שלי הייתי בתחושה שאני רק צריכה להחליט להיות שחקנית והכל יקרה. זו היתה כאפה. התחלתי לתכנן מחדש את החיים, חשבתי לנסוע לעבוד בעגלות בחו"ל, ללמוד לפסיכומטרי ולוותר על חלום השחקנית. זה היה ה'לא' השני ששמעתי, והוא היה 'לא' מאוד בסיסי". 

מה השתבש שם, לדעתך, במבחני הקבלה?

"בצבא הייתי עומדת מול כיתה של 21 חיילים הכי קשוחים שראיתי בחיים וצריכה להסתיר את כל מה שאני מרגישה, כי הם היו אומרים לי: 'המפקדת, למה את בוכה?', לכן כשהגעתי לאודישנים הייתי מאוד סגורה. הייתי בדיוק בתהליך הפוך, של התכנסות בתוך עצמי, כי החיים מבקשים ממך משהו שהוא קצת הפוך ממה ששחקנים עושים".

בסופו של דבר, איתר אותה איציק ויינגרטן, מנהל בית הספר בסמינר הקיבוצים, והזמין אותה ללמוד אצלו. בשנה השלישית והאחרונה ללימודים גילמה תפקיד ראשי במחזה "בית ברנרדה אלבה". "זה מחזה מאוד דרמטי וכבד, ואני שיחקתי אישה מבוגרת עם חמש בנות, שאחת מהן מתאבדת. הבמאית היתה מאוד נוקשה. אחרי שלוש הצגות חטפתי פחד במה לראשונה בחיים. הייתי על במות מכיתה א' ופתאום בקושי הייתי מסוגלת לעלות לבמה, ממש פחדתי. היו לי מחשבות של למה אנשים באים לפה? למה אנחנו לא מצלמים ושולחים להם? מה יקרה אם אתעלף? ואם אהיה חולה מי יחליף אותי? פחדתי שאשכח טקסט. 

"עד אז שיחקתי יותר טוב ממה שיצאתי לדייטים, שיחקתי יותר טוב ממה שדיברתי. לשחק זה היה בשבילי הכי קל בעולם, לא חשבתי על זה. הסתכלתי על חברים לכיתה שהיו בלחץ לפני הופעות ולא הבנתי מה עובר עליהם, ופתאום חטפתי את הבום. הרגשתי שאני כאילו כלואה בתוך הכישרון שלי. שיחקתי בהצגות של מיכל בת אדם ושל מאור זגורי, אבל בעצם מאוד סבלתי. חשבתי לעזוב, שזה לא בשבילי, שזה דופק לי את המוח. שחקנים לא מדברים על פחדים או חרדות, אבל כולם עוברים את זה. 

"בתקופה הזו התקבלתי ל'איש חשוב מאוד', וזה היה תזמון מושלם כי רציתי לשחק על המסך, כדי שלא אצטרך לעשות את זה בלייב. לפני שהתחלנו לצלם מאוד פחדתי, אמרתי לעצמי, איך אני אעשה את זה? בחיים לא צילמתי סידרה, וזה עוד תפקיד ראשי מול השחקן הכי טוב בארץ. לא חושבת שנרדמתי לילה קודם. מאוד מאוד פחדתי והייתי לחוצה. כל הזמן אמרתי לעצמי, כל יום ביומו.

"רק בדיעבד הבנתי - גם דרך טיפול פסיכולוגי - שהחרדות נבעו מהמפגש בין תודעת הילדה לזו של האישה הבוגרת שצריכה לבחור אם זה באמת מה שהיא רוצה לעשות בחייה. עברו שנתיים עד שחזרתי ליהנות מהמשחק. למדתי שמה שחשוב במקצוע שלנו זה לא התהילה והזוהר, אלא היכולת להתגבר על מכשולים". 

בהצגה "סמיילבורגר" בפסטיבל חיפה להצגות ילדים

גילום התפקיד של רונה זלצר ב"איש חשוב מאוד" זיכה את דישי ב־2015 בפסלון שחקנית הדרמה הטובה בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה והחדיר אותה לתודעה בזכות דמות המלצרית האפורה שנכנסה לחייו הזוהרים של יהודה לוי, בתפקיד עצמו, וכבשה את ליבו. 

"יהודה היה פרטנר עוצר נשימה בסידרה", היא אומרת. "היינו יושבים מתחת לשמיכה עירומים, מחכים לתחילת הסצנה והכל מקצועי במאה אחוז. הוא היה מסביר לי מה עושים באפס ציניות ובמאה אחוז קבלה".

הבאזז סביב הסידרה תורגם לקמפיין הלבשה תחתונה, שהוליד דיון ציבורי סוער בתקשורת וברשתות החברתיות על מבנה גופה והמראה שלה. היא, מבחינתה, ניסתה להתמקד בחצי הכוס המלאה: "אמרו לי, 'העיקר שרושמים את השם שלך', ובאמת הרבה אנשים ידעו את שמי בזכות הדבר הזה, כי אין מה לעשות - זה גרם לשם שלי להתבלט, יותר אנשים ונהגי מוניות יודעים שלא קוראים לי רונה אלא אלמה.

"בשנה הזאת עברתי את כל מה שאפשר לעבור סביב תהילה. הבנתי פתאום מה זה להיות בן אדם מפורסם, כשהפנים שלך הם איזה סמל. ראיתי את זה גם עם קרין גורן. בסופו של דבר, זה הציף משהו נכון לדעתי. הייתי שונה בנוף מבחינת בנות ששיחקו בתפקידים ראשיים, ובטח כאלו שהצטלמו בתחתונים וחזייה".

הרגשת שינוי ביחס אלייך?

"פתאום הרבה אנשים אמרו לי שהייתי מאוד סקסית בסידרה, ואני בחיים לא חשבתי על עצמי במובנים האלו. התחילו איתי הכי הרבה אי פעם באותה תקופה. לא הייתי רגילה שמתחילים איתי כל כך הרבה, והיה כזה כיף לגלות את הדברים האלה. אגב, זה נרגע מאז.

"רצו בזמנו לראיין אותי לכתבה על הפרעות אכילה, בתור איזשהו סמל של מי שלקחה לקדמת הבמה את העניין הזה, וסירבתי. לא הרגשתי שיש לי תשובות, או שאני יכולה לבוא ולדבר על זה. כמו כל אישה אחרת בהחלט התמודדתי עם דימוי הגוף שלי, אבל להגן על איזה ערך או לייצג משהו? זה לא מנת חלקי".

אבל קמפיין להלבשה תחתונה כן לקחת. 

"את הקמפיין לטריומף לקחתי כי באותה תקופה היה קמפיין של חברת הלבשה תחתונה עם דוגמניות שנראו לי בתת־משקל, והרגשתי שזה עניין של חיים ומוות. ידעתי שאני דמות שעיני הרבה בנות נשואות אליה ויש לי מחויבות להראות מודל נשי אחר. הרבה נשים מדהימות כתבו לי מה זה עשה להן ומה זה נתן להן. אני עפתי על החוויה באופן אישי, בחיים לא חשבתי שאדגמן הלבשה תחתונה וזה ממש החמיא לי. זה הכריח אותי לחזק איזה משהו בעצמי". 

היום את מקבלת את כולך באהבה?

"עדיין יש לי חלום להיות שמונה ס"מ פחות. תמיד היה לי קשה עם זה שאני גבוהה (1.75 מ'). פעם ישבתי לבירה עם גבר הורס ורק בסוף הדייט, כשהבחור נעמד, קלטתי שהוא יותר נמוך ממני. במשך חמש דקות הוא עמד וניסה לשכנע אותי לקום מהכיסא, אבל המבוכה שיתקה אותי. הוא פשוט השאיר אותי יושבת שם והלך". 

בעונה השנייה של "איש חשוב מאוד" היא עדיין לא יודעת אם תשתתף, אף שההפקה כבר נמצאת בשלבי עבודה מתקדמים, אך בינתיים אפשר לראות אותה בדרמה החדשה של yes, "כבודו", שתעלה בשבת (22:00) בערוץ yes Oh. 

הסידרה מספרת על שופט מוערך המועמד לקידום (יורם חטב), שמגלה כי בנו התיכוניסט היה מעורב בתאונת פגע וברח. כשמתברר שהקורבן הוא בן משפחת פשע, מחליט השופט שלא להסגיר את בנו למשטרה ועוזר לו לטייח את הפשע. דישי מגלמת את בת חסותו, עורכת דין צעירה שמתערבבת לתוך הסיפור.

אחד האנשים שאיתם התייעצה במהלך בניית הדמות שלה היה המ"פ שלה מהשירות הצבאי. "הוא דמות מיתולוגית מבחינתי, והיום הוא עורך דין מאוד חזק. הוא אמר לי: הבחורה שאת מגלמת בסידרה רוצה צדק ומוסר, ולכן משהו בציר העלילה לא הגיוני מבחינתה, והוא צדק. אמרתי לעצמי, יאללה אני הולכת על זה. אני אומר את דעתי ומקסימום יעיפו אותי.

"איך שהסתיימה הפגישה, עליתי על האופניים שלי וטסתי למשרדי ההפקה. פרצתי לחדר הכותבים, בדיוק היו שם יורם, רוני ניניו (הבמאי) ושלמה משיח (התסריטאי) באמצע חזרות לצילומים, ואמרתי להם: זה לא הגיוני, זה לא יכול להסתיים בצורה הזאת, אין מצב, אנחנו חייבים לשנות את זה.

"בהתחלה הם היו בהלם כזה, של 'מה את פורצת לחדר ומדברת בכזאת היסטריה?', אבל ידעתי מה אני רוצה, מה חשוב לי, איך הדמות צריכה להיראות, מה היא תלבש ומה תגיד, ושיכנעתי אותם לשנות את התסריט בהתאם. זה היה רגע מטורף, רגע של אושר. 

"החדר הזה ברובו גברי, ופתאום הבנתי מה חשיבות הקול הנשי. למשל, כשמדברים על סצנות סקס. מתי זה בסדר מבחינתך שגבר ייכנס אלייך הביתה אחרי שהוא עשה משהו שאת לא מסוגלת לשאת, מתי את יכולה לשכב עם מישהו, ומתי את לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים.

"העבודה עם רוני, שגם ביים אותי בתיאטרון, מאוד נוחה לי - אני אומרת מה שאני רוצה והוא נותן לי ביטחון. אם אני מרגישה שמשהו לא עובד, אז לפעמים אני חצופה. יותר ויותר אני מגלה שאני מאוד דעתנית, ובשביל להרגיש בנוח אני צריכה באמת להגיד את כל מה שאני חושבת, ואני פרפקציוניסטית לא קטנה. אני יודעת שזו תכונה שמאוד מקשה בתחום הזה, אז אני מנסה להדחיק אותה".

במקביל, היא מגלמת זונה בלונדינית על עקבים בהצגת היחיד "יומן" בתיאטרון תמונע, כולל סצנה מטלטלת שבה היא מדמה סקס מול הקהל ("אני לא רואה את זה ממטר, אני מספרת לעצמי שזה לא אני. יש לי את היכולת להראות רגע אינטימי בפומבי, איכשהו זה לא מביך אותי") ומגלמת את שושנה דמארי בהצגה "השחקנית", בתיאטרון בית ליסין. 

•   •   •

בחול המועד תככב בהצגה "סמיילבורגר", במסגרת פסטיבל הצגות הילדים והנוער בחיפה. המחזה נכתב על ידי השחקן תום ווליניץ (הבן של דליק), והיא תגלם בו נערה ערבייה שמובילה מרד של התאגדות עובדים במזללת מזון מהיר. "יש משהו מאוד מרגש בלהגיע לתפקיד שני בטלוויזיה ובמקביל לעשות הצגות איכות בתיאטרון, אחרי כל הדרך שעברתי. אני מצליחה להראות שלא מדובר כאן בסיפור של 15 דקות תהילה", היא אומרת.

מאחורי הקלעים, דישי צמודה כבר חצי שנה לאיתי פלאוט, במאי תיאטרון וסולן להקת "האוסטרי" (שמנגנת מוסיקת פופ־היפ הופ עם השפעות אלקטרוניות) ומתגוררת איתו בצפון תל אביב.

הם התאהבו כשהוא ביים (עם תמר גורן) את הצגת היחיד שלה. "חשבתי שאני יודעת דברים על אהבה, אבל אז הכרתי אותו ולמדתי שאהבה צריכה לגרום לך להרגיש טוב. זה די בסיסי, אבל לא ידעתי את זה קודם", היא מספרת בעיניים נוצצות. "בעבר התעסקתי בהתרגשויות כלליות והתמקדתי יותר במה אני גורמת לבן הזוג להרגיש, ופחות בתחושה הטובה שהקשר יוצר ובצמיחה המשותפת והדיאלוג.

"אנחנו נורא אוהבים לבשל יחד. דגים, ירקות, אוכל בריא. אני מעולה בזה. מעולה בקטע של תרד מאודה ממש טוב עם מלח גס, ודג בתנור 18 דקות עם שמן זית ויין לבן. 

"אנחנו טובים בלעבוד יחד, כי אני כולי ים של רגשות ולכן מסוגלת להיות לידו הכי בלחץ והוא יגיד לי, בואי לכאן, תלכי משם, תביאי לי את זה ויהיה בסדר. הוא בן אדם חכם ורגיש ומוכשר, והתמזל מזלי.

"היו לי בני זוג מכל מיני תחומים, אבל זה שונה כשיש בבית עשייה של יצירה. הוא משמיע לי חומרים, אני עובדת איתו על מונולוגים, וזה קורה יחד בצורה הכי טבעית. שנינו שאפתנים ורוצים להצליח, והצלחה שלו זו הצלחה שלי ולהפך".

תוכניות לעתיד?

"ילדים, משפחה, בית. זה עדיין מוקדם, אבל זה גם יגיע. בשנה הקרובה אני רוצה לעשות סרט קולנוע. אני גם עובדת על תסריט של אבא ובת בנסיעה שמסתבכת. אני רוצה להיות מאלה שגם כותבים וגם מביימים את הסידרה וגם משחקים בה. לא כל השחקנים יכולים או רוצים לעשות את זה, אבל לי יש את הביטחון לבוא ולהגיד את זה, וככל שהזמן עובר גם פחות ופחות יכולים להגיד לי לא".

את תמיד יכולה לקבל טיפים מיהודה לוי.

"כן, אני יכולה להתקשר ולהתייעץ, לראות אותו ברחוב ולהתחבק, לשמוח בשבילו ושישמח בשבילי. הרווחתי פרטנר לכל החיים. אנחנו בקשר טוב, קשר של אח גדול כזה, וכמובן קיבלתי הזמנה לחתונה שלו".

את יודעת כבר מה תלבשי? 

"בטח איזו שמלה חגיגית". 

עקבים?

"סניקרס. איתי יותר גבוה ממני, אבל ממש בקצת, אז כנראה שאני לא יכולה ללכת לידו על עקבים".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו