הוזמנתי פעם להופיע באיזה בית מלון. הימים היו ימי חול המועד פסח, וברכב ישבנו ידידי הטוב קובי ואני וחלפנו לאורך כביש הגישה, בניסיון לאתר את המקום שאליו הוזמנו.
התחושה היתה שלכל בתי המלון יש פחות או יותר אותם שמות. היה ליאונרדו ספא וליאונרדו ספורט, ואלדוראדו ספין ואלחנדרו סתום.
הלכנו קצת לאיבוד, ושאלנו את עצמנו אם מתרחשת לעינינו תופעה דומה לשמות הילדים בקהילות חב"ד ("מנדי, מנדל ומנחם מנדל, בואו לאכול!") או ברסלב (נחמן, כנ"ל), או סתם בתל אביב (נועה ויהונתן, כנ"ל וכנ"ל). עד שמצאנו את המקום, קובי עשה לי היכרות עם תופעה שלא ממש הכרתי, או רציתי להכיר.
בתי מלון הם לא בדיוק היכלי תרבות או תיאטראות. אבל כל מי שהפרנסה שלו קשורה בעמידה מול קהל ימצא את עצמו בסופו של דבר בבתי מלון יותר מאשר מאחורי הקלעים של איזה תיאטרון. כמו אבא שלי הצנחן - שעלה על מטוס איזה 130 פעם, אבל לנחות על המסלול הוא נחת אולי ארבע פעמים בחיים שלו - כך גם אמנים בבתי מלון. ברוב המקרים הם לא נשארים ללילה, אלא עושים את שלהם והולכים. בלי לקחת חדר ובלי לדגום את ארוחת הבוקר.
עם השנים למדתי להכיר את מפת בתי המלון בארץ, אבל מה שקורה בפסח היה זר ולא מוכר: הסתבר לי שהמון יהודים דתיים מבלים את חג הפסח בבתי מלון.
המוכשרים מבין אנשי העסקים והמאכערים, גם מתחום התיירות, אבל בעיקר מתחום הכשרות ה"מהודרת", זיהו את מכרה הזהב הזה כבר לפני שנים. הם ממהרים לשכור את בית המלון כולו, ולהכשיר אותו לפסח ולקהל היעד הספציפי שכבר הזמין מראש את כל המיטות.
וזה לא שבשאר ימות השנה לא כשר שם, בטח כשר, למגינת ליבם של מתעבי קינוחי הפרווה וחובבי האספרסו בבוקר שבת. אבל כשר זה דבר אחד, וכשר לפסח זה דבר אחר לגמרי. כבר שנים שחג הפסח הוא שלב הגמר של תוכנית הריאליטי "כשר פה?", ומטבחי המלונות מחליפים את עורם.
לא מדובר במתיחת פנים, אלא בהשתלת ריאה, לב ומוח. המרפסות, המסדרונות, הלובי והבריכה נראים אמנם כמו ביתר ימות השנה, אבל מדובר בטעות אופטית. עמוק בפנים, לפנינו ישות אחרת לחלוטין. הדנ"א של המלון משתנה.
למעשה, אמרו לי כמה מומחים שמכירים את התחום הזה מבפנים, בימי הפסח לא מדובר בכלל בשירותי נופש, אלא בעיר מקלט, מחנה מעבר. הקיצוניים שבהם חייכו ואמרו "מחנה פליטים".
"מחנה פליטים?" שאלתי בעיניים קרועות, מנסה להתגבר על הריח הכבד ששרר בלובי. ריח שזיהיתי בו מרכיבים של מסיר השומנים על שם מוריץ הקדוש, חזרת וסלט ביצים. "פליטים ממה?"
"אל תהיה ילד. החיים שלהם טרור, הבית - שדה קרב, והמטבח זה כבר עמק הבכא. ההוא לא אוכל מצה רטובה. השני כבר חושש שהמצה תיחשף ללחות, כולל הלחות הטבעית של כף היד, אז הוא יושב לאכול עם כפפת לטקס. והשלישי חושש שהלטקס עצמו חמץ, כי זה מזכיר לו את הלביבות של חנוכה. אף אחד לא אוכל עם אף אחד אחר, ולא סומך אפילו על עצמו. אז אתה מבין שהם לא באו לבלות? רובם בכלל לא אוהבים בתי מלון, הם פשוט מוכנים לשלם כל סכום כדי להשתחרר מההכנות לחג הזה".
במילים פשוטות, החומרות ההלכתיות הפכו את הפסח לבלתי נסבל. יהודים טובים ולא כל כך טיפשים הוסיפו עוד גזירה, עוד מעמסה ועוד מגבלה, עד שהגיעו למצב שהם ממלמלים "חג שמח" ולא מאמינים לעצמם.
הם לא יכולים להאשים איש. הם עשו זאת ביוזמתם, ומתוך מה שהם זיהו כרצון טוב. אבל אם החג זורק אותך מהבית, זה סימן די אובייקטיבי שמשהו עבר כל גבול. זה לא ייחודי דווקא לאנשים דתיים או למנהגים דתיים, זאת פשוט תכונה אנושית. משהו קטן וטוב הופך לדבר מוטרף ורע.
חומרות מוגזמות הן בסך הכל המקבילה הדתית לאקסטרים. תנו לאנשים לרוץ, וזה יהיה נפלא. ואז מישהו יחליט שהוא רוצה לרוץ קצת יותר. או לא לעשות כלום חוץ מלרוץ. וכמי שחי בעיר שקצת התמכרה למרתונים (כאילו מטורפים זה מה שחסר בירושלים), הרשו לי להעיר שמרתון הוא ספורט עממי, בדיוק כמו שפסח של חב"דניקים הוא חג עממי.
היהודים הספרדים ידועים כאנשים מתונים. נו טוב. כל מה שיש לי להעיר על כך הוא שלפעמים יחסי ציבור טובים הם עניין גאוני.
אני גדלתי בבית ספרדי, משני הצדדים, והטירוף שליווה את ההכנות לפסח לא היה מבייש את אחרון החמצופובים האשכנזים. פסח עצמו היה חג נעים מאוד, בעיקר מכיוון שכולם כבר היו כל כך תשושים, שלא נותר אלא לכרסם את המצה שלך בשקט.
עם זאת, מפעם לפעם (לרוב באמצע ארוחה) אחד הכיסאות היה קורס ארצה בקול גדול. על הרצפה היה מוטל דוד המום. בבית - מהומה. ואנחנו הילדים היינו מנסים להחניק צחוק, עניין די מסוכן כשהפה שלך מלא בנסורת מצות.
העניין היה שבשלב מסוים אמא חשבה שחייבים לפרק את הכיסאות לכבוד פסח. אחרת אין שום דרך לנקות טוב־טוב באזור החיבורים. אבל, כמו שלמדנו מאהוד ברק, לפרק זה דבר אחד. להרכיב מחדש זה כבר סיפור אחר לגמרי. תמיד, אבל תמיד, חצי מהכיסאות בבית התנדנדו בפסח, ומדי פעם היה גם (כיסא) אחד ששילם בחייו.
עד היום תחושת הכיסא המתנדנד מתחת לישבן היא לא רק חלק מזיכרונות הפסח הפרטיים שלי, אלא גם החוויה שמזוהה אצלי עם הגזמה דתית.
היו עוד כמובן. כבר סיפרתי כאן על הפעם שבה המטבח שלנו עלה באש אחרי שלא מצאנו ספירט במכולת, ולכן נאלצנו להכשיר את השיש בעזרת בנזין.
והיה גם החבר שניסה לבלוע מצה שלמה במינימום זמן. המנוח, שהיה באמת אדם יקר, קרא המלצה על החומרה הזאת באיזה עלון חרדי מבני ברק, יהי זכרו ברוך. אבל הכיסא המתנדנד הוא זיכרון פיזי שנחקק באזור מאוד גופני אצלי.
לפעמים הדברים המובנים ביותר מאליהם הם הקשים ביותר ללמידה ולהפנמה. כל אדם סביר יסכים שיש אמת במשפט "יותר זה פחות" או "כל המוסיף גורע", ושהאמת הזאת היא אוניברסלית.
ככל שאני מתבגר, כך פסח הופך אצלי לחג שבו אני חוגג את האמונה הפשוטה הזאת, ונזהר כמו ממגיפה מפסיכוזת האקסטרים הדתי שפשוט חירבה את החג היפה הזה.
אז נכון שביהדות לכל כלל יש לא רק יוצא מהכלל, אלא גם חוק הפוך שסותר אותו. אבל כאן חייבים להזכיר שהכלל "כל המרבה הרי זה משובח" הוא חריג שאימצנו רק לגבי סיפורים על יציאת מצרים, וגם זה רק לילה אחד בשנה. חג שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו