הימים הראשונים של הסתיו, כשעומס החום מתחיל לרדת, הם הזדמנות טובה להדרים ולעלות על האופניים, למשל באזור מדרשת בן-גוריון.
נרכב אל מבנה נמוך הצופה אל המעלה ונקרא מיצד צין. זהו מיצד ביזנטי ששמר על הדרך הקדומה ד'רב אל-סלטאנה, שחיברה את הערבה עם עזה. השביל המקורי היה שביל גמלים שנקרא נקב אל-ע'רב. אפשר לראות חלקים ממנו מהמיצד. המיצד נחפר על ידי אנשי בית ספר שדה ושוחזר על ידי רשות הטבע והגנים. בסמוך לו אנדרטה קטנה, הצופה מזרחה אל הערבה, שנבנתה לזכרו של איתן מינץ, חבר קיבוץ שדה בוקר שהיה אחד מהחמישה שהלכו ללא שוב לפטרה בשנות ה-50. ממשיכים לרכוב לכיוון גבעת הפיסול המדברי הבולטת למרחוק. בדרך חוצים קווי אבנים המצביעים אל חוד עקב - הגבעה החרוטית הבולטת במצוק שמנגד. הפיסול הסביבתי הזה הוא מעשה ידיו של הפסל עזרא אוריון, שהתגורר במדרשה עד לאחרונה.
מגבעת הפסלים יש תצפית מרהיבה אל מצוק הצינים ואל רמת עבדת שנמצאת מדרום. רמת עבדת מאופיינת בשכבות אופקיות ובנוף של הרי שולחן. נחל צין, שמתחיל את מסעו לעבר ים המלח מצפון למכתש רמון, מתחתר כאן בשכבות הרכות של החוואר והחרסית ויוצר נוף מרשים של ערוצים הפרוסים כמניפות. במצוק שמנגד אפשר לזהות את הקניון שפורץ נחל עקב במצוק הצינים וכן את מפל הפרסה שמתחת הבריכה. הלאה במזרח אפשר לראות את הר רכב, שהוא החוטם המערבי של קמר חצרה, ובימים של ראות טובה את החומה האדירה של הרי אדום המתנשאת מעל לערבה.
יורדים בזהירות במעלה צין, ובייחוד בחלקו התחתון שבו הדרך חצצית מאוד. מייד לאחר חציית אפיק הנחל מגיעים לצומת דרכי עפר וממשיכים ימינה לפי השילוט לכיוון עין עקב. הרכיבה עד לפנייה הבאה לעין עקב היא קלה. משמאלו מתנשא חוד עקב, "הסמל המסחרי" של הנוף. פונים שמאלה בדרך עפר המסומנת בכחול, העולה במעלה נחל עקב וחולפת על פני משטחי גיר בוהקים. לאחר עלייה לא ארוכה מגיעים למגרש החניה, שם משאירים את האופניים וממשיכים רגלית בשביל המוליך לעין עקב. כדאי לשים לב לכך שהרכיבה עד המעיין אסורה כדי למזער את הפגיעה בטבע באזור חשוב זה.
עין עקב הוא מעיין שכבה אופייני. מי הגשם היורדים על רמת עבדת מחלחלים דרך סדקים בשכבות הגיר והקירטון, עד להגעתם לשכבות החרסית האטומות למים. כתוצאה מהתחתרות נחל עקב נחשפה שכבה זו, והמים פורצים החוצה. נביעת המעיין היא מעל המפל והמים מטפטפים מטה ויוצרים בריכה עמוקה ונהדרת. המעיין יוצר כאן נאת מדבר המפרנסת צמחים רבים, כולל דקלים, קנים וסוף, וכן בעלי חיים דוגמת יעלים, צבועים ואף זאבים. בין הקנים אפשר להבחין בציפורי הזנבנים שנותרות די אדישיות למראה המבקרים הרבים. המעיין הוא פינת חמד מדהימה ביופייה וגם בריכת שחייה טבעית.
אפשר לפגוש ליד המעיין בז שחור, עקב עיטי, בז נודד אדום ראש, יונת סלעים, שחור זנב, סלעיות, מדברון, סנונית מדבר וגם נשר מקראי. באזור שדה בוקר נמצאת תחנת האכלה ובעבר נצפו ליד עין עקב שני זוגות נשרים, שאחד מהם גידל בהצלחה שלושה גוזלים אשר פרחו מהקן ונדדו דרומה.
החזרה היא באותה דרך, אלא שהפעם ממשיכים שמאלה בדרך העפר המסומנת באדום הנמשכת לאורכו של נחל צין. הדרך עוברת בתחילה באפיק ויש להשקיע מעט מאמץ כדי לרכוב, אך לאחר טיפוס קטן היא עולה למשטחים שמעל לנחל ומקצרת את הפיתולים. מימין אפשר לראות את מדרשת שדה בוקר הנמצאת ממש על שפת המצוק. לאחר כ-2.6 ק"מ של רכיבה נראית מימין לדרך מעין חבית ברזל. זוהי "החבית השורקת" - אחת האטרקציות המדהימות באזור. זהו פתח של קידוח מים מסוף שנות ה-70 בעומק של 800 מטר. מטרת הקידוח היתה להגיע לאקוויפר המים הקדומים של שכבת אבן החול הנובית.
המים הפוסיליים הם מצבורי מים מליחים הנמצאים בנגב שנוצרו בתקופת הקרח האחרונה, לפני כ-20 אלף שנה. מים אלה מנוצלים בנגב לחקלאות, למשל לגידול זיתים בקיבוץ רביבים ועגבניות "מתק המדבר" בקדש ברנע שבפתחת ניצנה. הקידוח נכשל משום שלא היה כדאי לשאוב את המים מעומק רב כל כך ופתחו נסגר בסבכת ברזל, אבל מבחינת המטיילים זוהי הצלחה כבירה. אבנים המושלכות לתוך הפיר נופלות במשך כמה שניות ומפיקות צלילים מדהימים של שריקות, בדומה לשריקות של קליעים. אפשר כמובן להשתעשע בחוקי הפיזיקה ולנסות לחשב את עומק הקידוח על פי זמן הנפילה של האבן (בחישוב גס יש להכפיל את ריבוע הזמן פי חמישה).
ממשיכים לרכוב עד למפגש עם הכביש היורד לעין עבדת ועולים חזרה בסרפנטינות למדרשה. כדאי לטפס בהילוך נמוך ולהתקדם בקצב איטי אך קבוע, ולא לכלות את הכוח כבר בהתחלה. דרך אגב, השם העברי לסרפנטינה הוא עקלתון; סרפנטינה היא עיקול ברומית.
למי שאינו רוכב מומלץ לתאם את הטיול עם אחת מחברות הג'יפים ולצאת למעיין בג'יפ, אפשר להגיע גם ברגל, ואף לישון באחד מחניוני הלילה הקרובים ולהגיע למעיין עם עלות השחר.
ערד נמצאת במיקום אידיאלי למטיילי השטח ולשוחרי הטבע. היא צופה אל סביבתה מגובה של 600 מ' מעל פני הים (1,000 מ' מעל ים המלח) ושוכנת במוקד שבין ארבעה מרחבי טיול, שכל אחד מהם ייחודי בפני עצמו: ממזרח - בקעת ים המלח והערבה, מצפון - מדבר יהודה רחב הידיים, מדרום - רמת הנגב וארץ המכתשים. במערב עולים מבקעת ערד לשלוחות הדרומיות של הרי חברון, לגבהים של 800 ו-900 מ', לאזורי היערות הירוקים של יתיר ולהב.
נתונים אלה הופכים את העיר ערד למרכז אידיאלי לשהייה ולהתארגנות לכל הרוצים לטייל באזור הנגב, ים המלח ומדבר יהודה. ערד היא בסיס לינה המציע חדרי אירוח איכותיים ובסיס יציאה לטיולי שטח במרחבים ובאתרים המרתקים מסביב לה. 19 שבילים חדשים בדרגות קושי שונות סומנו לאחרונה בעיר, השבילים מתאימים למשפחות מטיילות.
בימים אלה נפתחה תחנת מידע המעניקה מידע חיוני ועדכני על מסלולי טיול ואטרקציות באזור. אחרי ביקור בה נוסעים לבקעת קנאים. בדרך לשם, 2 ק"מ ממזרח לערד, נמצא אתר קסום, "זמן מדבר", הצופה אל ים המלח והרי מואב ואדום ומציע פעילות רוחנית לכל המשפחה. ממשיכים לכיוון כפר הנוקדים המציע סיורי גמלים וחמורים ואפשרות לינה ואירוח (לקבוצות בלבד). בודדים יכולים להתארח בחדרי אירוח בערד.
מכפר הנוקדים ממשיכים לכיוון בריכת צפירה או אל התצפית על הר גורני (תצפית צאלים), שממנו נשקף המדבר, הקניון של נחל צאלים ובריכת צפירה. בקעת הקנאים נמצאת בגובה של 320 מ' מעל פני הים. זוהי שמורת טבע - אין לרדת מהדרכים המסומנות ויש להימנע מפגיעה בחי ובצומח. אורכה של הדרך כ-5 ק"מ והיא מסתיימת במגרש חניה קטן קצת לפני ערוץ נחל צאלים. הבריכה מתמלאת במי שיטפונות בחורף. הדרך עוברת בנוף בתולי, שיד אדם טרם הותירה בו סימנים. נוסעים לאט ונהנים מצבעי המדבר, ואולי גם מבעלי החיים ששעות אחה"צ הן שעות פעילותם. העלייה לבריכת צפירה מחייבת מאמץ קל. בסיום העלייה הקצרה אפשר לרדת לכיוון דרום בשביל עם יתדות ברזל אל ג-ב המים בבריכת צפירה. מיטיבי הלכת יירדו אל הגב והאחרים ייהנו מתצפית מרהיבה אל נחל צאלים ואל המפל של נחל שפן.
הדרך מגיעה לפיסגה הצפונית של גבעת גורני, שממנה נשקפים נופים מרהיבים של נחל צאלים והמפל, בקעת ים המלח, רמת מדבר יהודה, הרי ירושלים וחברון.
השם הערבי "ג'ורן" (מכתש לכתישת קפה) ניתן לגבעה בתחילת המאה. שבטי הבדואים "ערב אל-ג'הלין" פשטו אז על שבטי הבדואים בדרום מדבר יהודה כדי לשדוד אותם. האחרונים ביקשו להתגונן, אך היה להם מחסור באבק שריפה. כדי להתגבר על כך הם אילתרו אבק שריפה מתוצרת בית: הם כתשו גופרית מים המלח ופחם מעצי צפצפה ועירבבו אותם בשתן של בעלי חיים, ובחומר הזה יכלו לטעון את רוביהם ולירות בתוקפיהם. מכתשי אבן הנמצאים על פיסגת הגבעה הם ששימשו "בית החרושת" לאבק השריפה הזה - ומכאן שמה. הפיסגה שימשה לבדואים מערת מגן, וממנה ירו על השודדים שעברו במישור למרגלותיה. משום כך נקרא המישור בערבית אל-מטחה - המטווח.
אבל כל זה שייך לעבר. חוזרים מערבה עד למצדה. עולים בשביל הסוללה אל מצדה ומסיימים במופע אור-קולי לילי. כדאי להתעדכן בתחנת המידע בערד לפני שיוצאים לטיול: 08-9954160. פרטים על מסלולי טיול נוספים, באתר הרשות לפיתוח הנגב: www.gonegev.co.il.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו