אין לי ארץ אחרת. "בצעירותי גרתי שלוש שנים בניו יורק והופעתי שם. בסופי השבוע, כמו כל הישראלים המתגעגעים, הייתי מתרוצצת ומחפשת עיתונים של שבת בעברית וכל מיני דברים שקשורים לארץ. אחרי שלוש שנים החלטתי שאני רוצה לחזור ארצה ולהתחיל פה קריירה. תמיד - עוד לפני שהשיר הזה הגיע לידיי - אמרתי שכל ישראלי צריך בחייו לגור לפחות שנה בחו"ל כדי להבין באמת ובתמים שאין לו ארץ אחרת ולהגיע למסקנה הזו לבד, בעצמו, מהבטן. לי זה קרה". ביום שאחרי. "לפני אירועים מאוד גדולים ומשמעותיים אני כבר רוצה להיות ביום שאחרי. אחרי מסיבת בת המצווה של לי, בתי. אחרי חתונת בתו של בן זוגי ואחרי הופעות גדולות במיוחד. לפני שנה הופעתי באמפי שוני. זו היתה הופעה שחיכיתי לה בכל מאודי, שמחתי בה, התרגשתי לקראתה, ועם זאת רציתי כבר להיות ביום שאחרי. לא רוצה להיות חרדה, לא רוצה להיות נרגשת יתר על המידה, אלא פשוט לנשום לרווחה, נטולת איפור ולבושה בסמרטוטים, ולעשות בביתי שלי את מה שאני רוצה ואוהבת. ההקלה הזו היא לא הקלה שאחרי סבל, אלא פשוט ההקלה שאחרי השיא. סוג של אנטי קליימקס. אני לא סובלת ביום שלפני, הוא הרי תמיד מביא עימו דברים חיוביים, אבל אני רוצה כבר להיות ביום שאחרי. לדעת שעברתי את כל המשוכות על הצד הכי טוב שאפשר. רוצה להיות אחרי הקלטה של שיר שאני אוהבת מאוד ומאמינה בו מאוד, אך עדיין צריכה לפצח אותו ולהעבירו הכי מדויק". גלידה. "אני חובבת מתוקים ידועה. כלומר, חייבת מתוקים. כל יום. אני זאת שחייבת משהו מתוק אחרי ארוחת צהריים, אני זאת שבאירועים מציקה למלצרים ושואלת: 'נו, מתי מוציאים את הקינוחים-' מוסים וקרמים למיניהם לא עושים לי את זה, אני יותר בקטע של עוגות חנק בחושות. ושוקולד. חולה על שוקולד, מקפידה שהוא יהיה כמובן איכותי. ואם מתפצפץ אצלי כדור שוקולד בפה, אני כבר משלימה את חגיגת יום העצמאות הנהדרת הזו של החך ומוסיפה עוד חצי כפית של חמאת בוטנים. ככה, כמה פעמים בשבוע. איך זה משפיע על המשקל? לא לדאוג, הכל ספור ומדוד. אני יודעת שעלי לצרוך 1,400 קלוריות, אם אני חורגת מעבר, אני משמינה. אז הכל מדוד, אני לא מבזבזת אותן על דברים שלא טעימים לי, גם לא על 'תטעמי, את חייבת'. אם אני בכל זאת מעלה במשקל, אני יודעת בדיוק איך להתמודד עם שני קילוגרמים סוררים. וחוץ מזה, פעם בשבוע יוגה, פעמיים בשבוע פילאטיס ופעמיים הליכה על הליכון מול הטלוויזיה, אחרת אני משתעממת אימים". דרך ארוכה. "אני מסתכלת אחורה ויודעת שגם כאמן וגם כאדם עברתי דרך חתחתים לא פשוטה עם קשיים אובייקטיביים באמצע הדרך. לרגע אני לא מצטערת עליה, כי ברור לי שאלמלא הדרך שעשיתי לא הייתי מי שאני היום. אפשר להתקנא באלה שהולך להם יותר בקלות, שדברים מסתדרים להם מהר יותר, שהם יודעים מהר מאוד מה הם באמת רוצים ולא עוברים משברים. אצלי זה היה אחרת, אבל אני בטוחה שלמדתי כל כך הרבה דברים על עצמי ועל החיים, שהספקתי כבר לשכוח את מה שאלה שהולך להם בקלות עוד לא למדו". הללויה. "אני כל הזמן גומרת את ההלל על ספר שבפירוש שינה את חיי. באמצע שנות ה-20 שלי קראתי את 'אזורי המשגה שלך' שכתב ד"ר וויין וו. דייר, ומאז החיים שלי בפירוש השתנו. הספר הזה שינה לי את התפיסה ואת גישתי לחיים. הוא שואל את השאלות המדויקות שכל בן אדם צריך לשאול את עצמו, למשל 'האם אתה מסוגל לשלוט ברגשותיך? האם אתה משוחרר מהצורך באישורים של אחרים למעשיך-' ועוד כהנה וכהנה שאלות, וכשסיימתי לקרוא אותו כל מה שעמד לנגד עיניי היה רק להצליח ליישם את מה שלמדתי ממנו". ולנטינו. "אני מעדיפה שהגבר שלי יהיה כמה שיותר סגור, ביישן, אפילו יורם. גבר שרב הנסתר אצלו על הגלוי, שהוא מסקרן, מאתגר, שאצפה כבר לרגע הזה שהכל נפתח ומרגיש ביתי ונינוח, חופשי וחברי. זה הרבה יותר מעניין אותי ממישהו שהכל אצלו גלוי ופתוח מייד בפגישה הראשונה. יצאתי בעברי הרחוק מאוד מאוד מאוד עם ולנטינו שכזה. סוג של פלייבוי שהיה חייב להצדיק את המוניטין שלו, ואני הייתי צריכה לספוג את זה. זה היה מזעזע מבחינה רגשית". זרם המעיין. "אני ממש לא מהטיפוסים הזורמים, וספונטניות היא ממני והלאה. אני צריכה לדעת מה מחכה לי, מתכננת מראש את הדברים ולא נוטה להשאיר את הדברים לרגע האחרון. זה חלק מהמכלול שנקרא פרפקציוניזם שאני לוקה בו. אני רכה וסלחנית כלפי אחרים הרבה יותר מאשר כלפי עצמי, אם כי אני חייבת להודות שעם השנים למדתי לסלוח לעצמי ולא להחמיר עם עצמי. פעם ב... אני ספונטנית ואז אני ממש גאה בעצמי, אבל זה לא קורה לעיתים קרובות. הלוואי שהייתי מסוגלת להיות קלילה יותר". חזקה מהרוח. "אני מסתכלת על תחנות חיי וגאה בעצמי שבאלה המורכבות, שהיו רצופות מהמורות ובורות, הייתי חזקה והמשכתי הלאה. לא התכופפתי ולא נשברתי. אני גם יודעת להיות חזקה נורא בשביל האחרים ורחוקה מלהיות טיפוס תבוסתני. חלק מהחוזק שלי כבן אדם בא לידי ביטוי בעובדה שאני לא מקבלת 'לא' כתשובה אף פעם, גם לא מאנשים שקרובים אלי, שאני מכירה היטב. תמיד אני מנסה לבחון אופציות נוספות, לפתור את הבעיה בדרך מקורית. הגישה הזו לחיים הוכיחה את עצמה בהרבה מקרים". טירוף במה. "כאמנית במה ופרפורמרית חוויתי ב-15 השנים האחרונות פריצת דרך ענקית ומשמעותית. תמיד היתה תחושה שיש שתי גלי - על הבמה ומחוצה לה. אבל אז התקרבתי יותר לעצמי והשינוי בא לידי ביטוי על הבמה. הבנתי שאין צורך לעטות מסכות ולהתכסות או להסתתר מפני משהו. ממה יש לי להסתתר אם אני שלמה עם האני הטבעי והאמיתי שלי? ברגע שהחלטתי שאני עולה על הבמה וצריכה להיות רק עצמי זה עבד כמו קסם". יש מנגינה. "היתה לי תקופת זוהר שבמהלכה הלחנתי מנגינות, שהיו ממש נהדרות בעיניי וקיבלו תשבחות ממוסיקאים שונים. לצורך העניין לקחתי שיעורי הרמוניה בפסנתר, כי לא היה לי מושג איך מנגנים על הכלי הזה. לצערי, מתישהו זנחתי את עניין ההלחנה ואני מרגישה החמצה מוחלטת. ההחלטה לוותר על פעילויות הפנאי ולהתרכז אך ורק בהלחנה, שדורשת התאמצות וריכוז, לא פשוטה עבורי, אף על פי שאני יודעת כמה היי יש ביום שאחרי הלחנת שיר - זו התרגשות עצומה של יצירה שהיא כולה שלי". כשאת לא לידי. "כבר יותר מארבע שנים שקו-ק-ה, ככה כיניתי את שוש אחותי, איננה. אני יודעת שלא המצאתי את כאב השכול, אבל עדיין קשה לי מאוד לקבל את העובדה שהחצי השני שלי, חלק מגופי, לא קיים יותר בעולם. אני עדיין לא מעכלת את העובדה שהיא לא נמצאת פה יותר, לא שותפה לחיי, ואני עדיין עסוקה בשאלות של למה, כמה ואיך יכול להיות. השלמתי עם העובדה שדי, הגיע הזמן להפסיק להתעסק במוות, וצריך לפנות מקום לחיים, ויש לי בשביל מי לחיות - הבת שלי, בן זוגי, הקריירה שלי, אפילו אני עצמי. ובכל זאת, אני מתגעגעת אליה ויודעת שהגעגוע הזה לעולם לא יבוא על סיפוקו - וזה בפירוש עינוי הנפש. השיר 'כשאת לא לידי' מוקדש לפרידה ממנה, אבל העצב על לכתה הוא כל כך עמוק שעד כה באמת לא מצאתי את מילותיו של אף משורר שיגדירו את מה שהרגשתי. הנה מקרה של הרגשה שמתעלה מעל המילים, שלא יכולות לה". לו הייתי. "לו הייתי חוזרת בזמן, אולי הייתי מתחילה ללמוד ציור מוקדם יותר, אם כי לפי אחותי יונה הייתי בכלל צריכה ללמוד עיצוב אופנה. תמיד היתה בי הנטייה לצייר, אבל הרגשתי שאני צריכה ללמוד את הבייסיק של הציור כדי לקבל כלים נוספים, ורק לפני חצי שנה התחלתי ללמוד ציור. אני מציירת ריאליסטי, יש משהו בדיוק ובעדינות של הטכניקה הזו שמתאים לי. לפי מיטב הבנתי, כל צייר צריך שיהיו לו הידע והיכולת לצייר ריאליזם". מה שאת אוהבת. "אם הייתי צריכה לעשות רק מה שאני אוהבת אז הייתי בוחרת לשבת כל היום ולקרוא ספרים. אני בפירוש יכולה להצהיר: 'אני גלי עטרי, ואני מכורה לקריאת ספרים'. אני לומדת מהם, מרחיבה בעזרתם את הדעת ואת ידע העולם שלי. כולם ממליצים לי לעבור לספרים הדיגיטליים, אבל אין מצב שאני מוותרת על החוויה של להיכנס לחנות ספרים, להתרשם מכותרים חדשים, לדפדף ולהריח. כשבתי הגיעה לחיי עשיתי הפסקה ארוכה ולא נגעתי בספרים משהו כמו עשר שנים. 'יונה ונער' של מאיר שלו החזיר אותי בגדול לקריאה אינטנסיבית, וכרגע אני קוראת את 'שפת הפרחים' שכתבה ונסה דיפנבאו". נפאל. "גם אם בתי תיסע לטרקים בנפאל, אני לא אהיה מהאמהות האלה שנוסעות בעקבות ילדיהן למזרח. סליחה, אבל זה לא בשבילי. אני צריכה תנאים, אני צריכה נוחות, אני צריכה מזגן, כנראה נולדתי כבר זקנה. כל הזמן אני מקבלת הצעות להצטרף למסעות ג'יפים של נשים, מספרים לי ש'רק מה שאת אוהבת' הוא ההמנון שלהן. זה מרגש אותי, אבל אני לא מסוגלת להצטרף למסע שכזה. לשיר לאותן נשים כשהן תחזורנה לארץ - בהחלט! אבל באמת שנסיעה שכזו אינה בשבילי". סוף העונה. "אני מאלה שבסוף עונת החורף מחכה לקיץ ובסוף עונת הקיץ מחכה לחורף. זה לא שאני מעדיפה עונה מסוימת, אבל אני מוכנה לדלג בשמחה מעל יולי-אוגוסט, שבהם הלחות בלתי נסבלת. העניין הזה של עונות השנה הוא כל כך חכם בעיניי, והמעגליות שבו הגיונית. כרגע עוד לא בוערת בי התשוקה לחורף, אם כי הבת שלי כבר מטרטרת לי עליו". עוד יום. "אם היה לי עוד יום אחד בשבוע הייתי חוזרת לפאזלים שלי. שעות על גבי שעות אני ושוש היינו עושות פאזלים של 2,000 חלקים. יש בזה הכל. חשיבה, תרגול, הרפיה ותרפיה. הייתי יושבת שעות אל תוך חיבור החלקים ושוכחת הכל. במיוחד כשהייתי נפרדת ממישהו, שוש היתה צוחקת ואומרת: 'נו, יאללה, שעתיים של פאזל ואת שוכחת ממנו'. אז אני מציירת וקוראת ומשחקת משחקי הרפתקאות במחשב אבל לא מוצאת זמן לפאזלים יותר". פני ילדה. "רחל שפירא כתבה לי את השיר הזה ותיארה בדיוק את מה שעבר עלי עם כניסתה של לי לחיי. לי היום בת 16, טינאייג'רית של ממש, חובבת מותגים, וכשאנחנו בבית אנחנו אוהבות להשתטות ולצחוק בטירוף עד שכואבת הבטן. רק עם שוש הייתי נוהגת להשתטות ככה, ועכשיו לי היא השותפה שלי לעניין הזה. כשאני לעיתים רחוקות מעירה: 'למה לא עשית שיעורים' ודומיו, אני משתדלת לעצור את עצמי ולא לחפור יתר על המידה. אני אמא שלוקחת ללב כשמשהו לא מסתדר לה או לא מיטיב עימה, למרות שרוב הזמן היא שמחה, צוחקת ורוקדת". צעד אחד לפני הנהר. "כששרתי את השיר הזה הרגשתי שאני אוטוטו שם, קופצת למים ומגשימה את עצמי כאדם וכאמן - מגשימה את הפוטנציאל שיש בי. וכן, הייתי צעד אחד לפני הנהר, ואז הכנסתי רגל, ועוד רגל, והתחלתי לשחות וצלחתי את הנהר הזה בצורה הכי טובה שרק אפשר". קסמים. "תינוק קטן כזה, יצירה של אלוהים, הוא קסם הקסמים בעיניי, ואני מתרגשת מהמתיקות הבלתי נסבלת. זהו. זה ממש מרטיט את ליבי. אני מאלה שמסתובבים אחרי כל 'זחל' שהם פוגשים ברחוב, אני מרימה אותו, ואז הוא גם מחייך בלי שום קשר לכלום. הלב שלי יוצא לתינוקות הקטנים האלה". רק אתמול. "אם אני נוסטלגית? בדצמבר הקרוב אהיה בת 59, אז נוסטלגיה היא חלק מחיי, מה שלא היה קורה אילו הייתי בת 20. אני מסתכלת אחורה בכיף, בגאווה, טופחת לעצמי על השכם ואומרת: 'אם הצלחת לשרוד תקופה כזו או אחרת ונשארת בסך הכל בסדר, אז כל הכבוד'. אני אוהבת את השירים של פעם, והביטלס הם הלחם והחמאה שלי. אני שמחה שבתי לי מזהה את הסאונד המיוחד של ג'ון לנון ומכירה את השירים שלהם. רק אתמול היא היתה תינוקת בעגלה, והיום היא שרה אותם באנגלית". שיר שיביא לך אהבה. "תמיד שואלים אותי למי אני שרה את השיר הזה, ואני עונה שברור שלעצמי. יש שם שורה משמעותית בפזמון שמבקשת 'תהיי חזקה לבטא את השמחה שבך שנדחקה', ובכל פעם שאני קצת נופלת ודברים לא מסתדרים, אני משננת אותה לעצמי, עם עוד אלפי נשים שאני יודעת שהשיר הזה רומם וחיזק אותן. זה לא שהחלטתי שאני מכוונת לנישת ההעצמה הנשית ומעכשיו אני שרה רק 'תהיי חזקה מהרוח' ו'תעשי רק מה שאת אוהבת'. כנראה באופן טבעי היתה לי הנטייה לשיר כאלה שירים וזה קיבל את הכיוון הזה, לשמחתי". תני לו פרח. "בהופעות אני תמיד מחפשת את האדם הכי מבוגר בקהל, ומסתכלת עליו טוב טוב בעיניים כשאני שרה את השורה 'מה צדק אבי הטוב' מתוך השיר ויודעת שהוא יבין אותי, יידע על מה אני מדברת וכמה אני מעריכה את הגיל שלו. את המשפט הזה הייתי צריכה להגיד לאמא שלי בעצם, אבל לא זכיתי, לצערי, כי היא נפטרה לפני 22 שנה. הייתי רוצה מאוד להגיד לה כמה היא צדקה, ואיך אני לא הקשבתי, וכנראה יש כאלה תקופות בחיים שאתה לא מקשיב להורים וצריך לעבור את הדרך בעצמך. רק כשהפכתי לאם, הבנתי כמה היא צדקה".
