המהפכה הפיוטית

בדרכי למפגש "קהילות שָׁרוֹת" בשכונת מונטיפיורי בתל אביב היה קשה שלא להבחין במודעות פרסומת לפסטיבל "זמן פיוט 7" שהתקיים לאחרונה בעיר וכלל שלל מופעים, החל מ"ג'אז פיוט" עם כוכבים כמו שלומי שבן ורמי קלינשטיין, ועד ל"אינדי פיוט" בכיכוב אמני "שוליים" שבהם שלום גד וטליה אליאב.

נדמה שהפיוט הפך בעשור וחצי האחרונים לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של כמה מהזמרים המוכרים והאהובים ביותר בישראל. ברי סחרוף, אהוד בנאי, מאיר בנאי המנוח, ערן צור, מיכה שטרית ושלמה גרוניך הם רק חלק משורה של מוסיקאים שמגלים עניין חדש ונלהב בשירת הקודש היהודית העתיקה.

מנגר ועד אשת אקדמיה - כולם יושבים יחד ושרים // צילום: גדעון מרקוביץ'

נראה כי אנו בעיצומה של מהפכה שבה חוזר הפיוט העתיק מתהומות הנשייה ונעשה בשר מבשרה של התרבות הישראלית, ו"קהילות שרות", ארגון הפועל להביא את מסורת הפיוט אל הציבור הרחב, הוא אחד מנושאי הדגל של המהפכה הזאת.

מתי התחילה השיבה אל הפיוט, "שיבת המודחק", כפי שהיא מכונה לא אחת? "בשנות ה־90 אף אחד לא דיבר על פיוט", מספר לי יוסי אוחנה, בן 59, מקימו ומנהלו של ארגון "קהילות שרות" ואחד האחראים המרכזיים לתחיית הפיוט בתרבות הישראלית מאז 2002. "אני זוכר שאח שלי, שהוא פייטן חובב, הזמין אותי ב־1994 לבוא לאירוע של פיוט בקיסריה, באמפי. קצת התפלאתי", נזכר אוחנה, "כי לא ראיתי שום מודעה על האירוע, אבל כשבאתי ראיתי אמפי מלא מפה אל פה, והפייטנים עולים בזה אחר זה ומפייטים לקהל העצום. זה היה אירוע מכונן בשבילי, אירוע שהפיל בעבורי את החומה. אמרתי לעצמי, 'זאת תופעה רצינית'. למחרת בבוקר פתחתי את הרדיו לשמוע את פינת התרבות היומית, הייתי בטוח שיאמרו על זה משהו. ואז - שום דבר. שום מילה. זה הרגיש כאילו תרבות שלמה חיה במחתרת".

כשידע ומוסיקה מתחברים

הפיוט הוא שירת קודש יהודית ששורשיה בארץ ישראל של המאות הראשונות לספירה, אז פעלו פייטנים חשובים שבהם יניי, אלעזר הקליר ויוסי בן יוסי, שרבים מפיוטיהם נכנסו לסידור התפילות ונעשו קנונים, אך היום מוכרים בעיקר כשמות רחובות. בהמשך התפתח ושיגשג הפיוט בקהילות המזרח ובקהילות ספרד, וגם, בצורה שונה, בקהילות אשכנז.

הפיוט הוא "מעין שיר דת המיועד ללוות את החיים עצמם", כותבת החוקרת חביבה פדיה בספר "הפיוט כצוהר תרבותי", ומשווה את הפיוט של יהדות המזרח לגוספלס ולספיריטואלס של השחורים בארה"ב. הפיוט אינו מוגבל לטקסים הדתיים בבתי הכנסת. להפך, הוא מתקיים בעיקר מחוץ לכותלי בית הכנסת ומבוצע באירועים הכרוכים בחיי היום־יום: לידה, מילה, אירוסים, נישואים, קבורה; הפיוט ליווה את הצמתים החשובים בחייהם של יהודי המזרח והעניק להם משמעות.

מכיוון שהפיוט חרג מגבולות בית הכנסת הוא העניק ביטוי לקהילות שהודרו בתוך בתי התפילה, ובראשן - הנשים. בביקורי במפגש של "קהילות שרות" הדריכה את החברים הפייטנית גילה בשארי, ונוכחותה ושירתה הנהדרת התקבלו בטבעיות ובהערצה רבה. זה לא נחשב עניין. מאוחר יותר מספר לי אוחנה שכמה מהפייטנים שהתארחו בפגישות - על פי רוב אנשים שומרי מצוות - קיבלו "אישור" מיוחד "מהסמכויות הרבניות הגבוהות ביותר" לשיר עם נשים.

הפיוט הוא אוצר בלתי נדלה. אוחנה מספר על ר' חיים ביטון שמקיים כבר יותר מ־20 שנה שיעורי פיוט בירושלים בהשתתפות עשרות משתתפים, "ומעולם לא חזר פעמיים על אותו הפיוט". מספר הפיוטים שנוצרו בקהילות יהדות המזרח נאמד בעשרות אלפים. "בדור הזהב של הפיוט", מספר אוחנה, "היה עליך להחזיק בשלושה יסודות בשביל להיחשב לפייטן רציני: היית צריך להיות בעל ידע עצום במקורות, היה עליך להחזיק בידע בשירה - חרוז, משקל וכולי - והיית צריך להיות מוסיקלי ובעל ידע מעשי ותיאורטי במוסיקה הצפון־אפריקנית. הפיוט נועד להיות מושר, הוא לא שירה למגירה. הוא לא נכתב 'סתם' ליופי, הוא נכתב עבור הקהילה, הוא נועד להביע את רגשות הקהילה, את שמחותיה וגם את כאביה וקשייה בגולה. הפיוט היה גורם מאחד בקהילות יהודי המזרח".

זיכרון בשפה הברברית

עם העלייה לארץ נעלם הפיוט אט־אט מהנוף התרבותי עקב מדיניות "כור ההיתוך". "במרחב הציבורי הפתוח שנציגו המובהק היה הרדיו הממלכתי", כותבת פדיה בספרה, "לא היה למסורת זו קול. לעיתים היא הוגדרה מוסיקה ערבית ולעיתים מוסיקה 'מזרחית', כינוי שהיה עמום למדי ונחשב לא מחמיא".

"לא היתה עדה שסבלה מכך יותר מהעדה המרוקאית", אומר אוחנה, "המרוקאים יוּשבו בכל רחבי הארץ, קהילות מגובשות פורקו ופוזרו, הקהילות האורגניות שבמרוקו נשברו בארץ". כך, גם פייטנים ידועים במרוקו שביקשו להמשיך את מסורת הפיוט בארץ לא יכלו להמשיך בה בשל מצב הקהילות.

אוחנה מגלם בקורות חייו את ההדחקה הזאת. יליד מרוקו, ששפות ילדותו המוקדמת היו ברברית - שנשתכחה ממנו כליל - וערבית, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1963, כשהיה בן 6. "שמו אותנו בגבעת עדה, שהיתה מושבה ותיקה מאוד, בת 60. היינו מיועדים לגור בשיכונים, לא במעברות, אך זכור לי שלא רצינו להיות שם. היינו שמונה ימים באוטובוסים, סירבנו לרדת. קבוצות עולים אחרות נשארו באוטובוסים כמה שבועות", הוא נזכר.

"שמו אותנו בבית ספר מאולתר עם אופי ממלכתי־דתי. בדיעבד יועדנו להיות עתודה למצביעי מפד"ל. היה שם דיכוי תרבותי של ממש. אחייניות שלי למדו בפנימיית בנות שבה 80 אחוזים מהתלמידות היו מזרחיות, אך נוסח התפילה היה, כמובן, אשכנזי. כשעלינו חבשתי כיפה, אך כשעברתי לבית ספר חילוני הורדתי אותה בהדרגה. הייתי היחיד בכיתה עם כיפה. היו מעיפים לי אותה מהראש, עד שלבסוף הורדתי אותה בעצמי. עם הזמן נוצרו קווים מקבילים: עולם הבית ועולם בית הספר. עוד המשכתי ללכת לבית הכנסת בשבתות, אך לאט־לאט התנתקתי מהמסורת עד שהייתי מרוחק לגמרי. יצאתי לגמרי מהדת".

אוחנה המשיך למסלול חיים חילוני לגמרי, "תוצר מושלם של כור ההיתוך", הוא מגדיר את עצמו. הוא שירת בצבא כקצין מודיעין והמשיך ללימודים באוניברסיטה העברית, שם סיים תואר שני במדע המדינה. המסורת שעליה גדל והפיוטים ששמע בילדותו לא נותרו אלא כזיכרון רדום.

אל מסורות הפיוט של ילדותו הנשכחת חזר, למרבה האירוניה, דווקא בחו"ל. תחילה בביקור בכפר הולדתו במרוקו, ב־1990. אוחנה זכה לקבלת פנים חמה מאוד והתוודע למוסיקה הברברית במה שהוא מגדיר כ"תחילתו של מסע רכישת זיכרון מחדש". הפעם השנייה היתה בברקלי, קליפורניה, שם פגש יהודים־אמריקנים ממוצא אשכנזי שביקשו את עזרתו בהקמת קבוצת פיוט.

בהשראת החוויה בברקלי ביקש אוחנה להקים קבוצות לימוד לפיוט גם בישראל, ואז נולד הרעיון של "קהילות שרות". מאז ועד היום גדל והתפתח הפרויקט, וכיום הוא מקיף תשע קהילות ברחבי הארץ, מחיפה עד באר שבע, שבהן גרעין של כ־250 חברים. לאירועי הפיוט הגדולים של הקבוצה, אומר אוחנה, מגיעים מאות רבות, ולעיתים גם אלפים.

ב־28 במארס אף יתקיים פרויקט ״פיוט בסלון״ - שיתוף פעולה בין קהילות שרות לבין מיזם 929 ללימוד פרקי תנ"ך. במסגרת הפרויקט ייערכו ערבי שירה, ניגון ולמידה במאות בתים ברחבי הארץ, ובחלקם ישתתפו גם פייטנים ונגנים.

בחזרה לצנעא

יוסי אוחנה, מקימו ומנהלו של ארגון "קהילות שרות" // צילום: גדעון מרקוביץ'

חברי הקבוצה התל־אביבית הוותיקה של "קהילות שרות" מתכנסת בחדר קטן בבניין משרדים בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. עוד בטרם יתחילו לשיר, החברים פותחים שולחן. "קהילות אוכלות", הם מתבדחים. אט־אט נאספים כולם למפגש. על השולחן מודפסים הפיוטים שיושרו היום: הפעם יוקדש המפגש לפיוטים מתימן, בשבוע שעבר שרו פיוטים מתוניסיה ובשבוע הבא ישירו פיוטים ממרוקו.

החברים באים מרקעים מגוונים מאוד, נשים וגברים מכל העדות, חילונים, דתיים ומסורתיים, מנכ"ל, מהנדסת, נגר ואשת אקדמיה - כולם יושבים יחד ושרים. הפייטנית גילה בשארי מלמדת פיוט מן המאה ה־17, "אהבת רעיה" מאת המשורר הגדול ר' שלום שבזי. תחילה היא שרה לבד והחברים מקשיבים לה, חלק אף מקליטים אותה; ואז, בהדרגה, מצטרפים גם הם לשירה.

בשארי שרה בהגייה תימנית מסורתית: קמץ מבוטא כחולם, סגול כפתח ושווא כחטף־פתח; האות וי"ו נהגית כמו W האנגלית, גימ"ל נהגית כמו J וקו"ף נהגית כמו גימ"ל. השורה היפה "אֶשְאָלָה צוּרִי וְקוֹנִי" נהגית בערך כך: "ASH’OLO SURI WAGONI", אך החברים לא מתקשים כלל עם ההגייה המסובכת. גם האשכנזים שבחבורה - שבהם שתי חברות "יקיות גאות" - נשמעים כמו תימנים אסלים מצנעא, והאווירה בחדר שמחה וצוהלת.

במהלך הערב מהדהדים במשרד התל־אביבי הפיוטים הנהדרים של שבזי, ר' סעדיה בן עמרם, אברהם בן חלפון ורבים אחרים. השירה ספונטנית, סוחפת, מחממת את הלב. בין הפיוטים מסבירה בשארי על הטקסטים השיריים וגם מספרת מעט על עצמה. בלילות היא פייטנית, ובימים - מנהלת חשבונות.

"סבי היה אב בית דין. מאשתו הראשונה לא היו לו בנים והוא לימד תורה את אחת מבנותיו. היא עלתה לתורה, היתה 'אחת מהסבב', ואפילו נשאה דרשות בבית הכנסת. אבי תמיד היה אומר שאני מזכירה לו אותה, אולי בגלל זה הוא לימד אותי לפייט. כנראה זה היה טבעי אצלנו במשפחה שנשים שרות".

לדבריה, "הפיוט, השירה בצוותא, היא כמו מַזְמֵרָה - היא מתקנת. בזמרה אנחנו עושים תיקון בעולמות עליונים", וגם החילונים הגמורים שבחבורה מהנהנים בהסכמה. "ההשתתפות בקבוצה עירערה לי את האתאיזם", אומרת בחיוך אחת המשתתפות, הדס אור־גנוז, יוצאת קיבוץ. "אני אישה חילונית", אומרת לאה זיידה, משתתפת נוספת, "אבל הפיוטים נגעו לי בעצב של געגוע". חברים אחרים בקהילה הגיעו מסיבות שונות, חלק מסקרנות מוסיקלית, חלק ביקשו להתחבר מחדש לשורשים שהודחקו.

גם בקרב הקבוצה הצעירה יותר של "קהילות שרות", המתכנסת זו השנה השלישית ביפו, הגיוון החברתי רב. מייסדת הקבוצה, לירון סויסה, בת 33, אומרת שנמשכה לשירה העברית העתיקה ולמבנים המוסיקליים המורכבים. "לא נולדתי לפיוט", אומרת סויסה, חילונית ילידת אשקלון, "אבל כשאני שרה פיוטים אני מרגישה שאני חוזרת לבית שאני לא מכירה; למרוקו, ללוב, מעין בית מדומיין".

למה לדעתך הפיוט חוזר למרכז התרבות בעוצמה כזאת?

סויסה: "יש רגעים בחיי תרבות שהיא עוצרת ומביטה לאחור, מנסה לאסוף פריטים שנשכחו בדרך. אולי היום אנחנו ברגע כזה".

לא יפנית טיפוסית

בין חברי הקבוצה הצעירה בולטת צעירה יפנית, יויאי אוקאניווה, שנמצאת בארץ כבר שלוש שנים וחצי ומקדישה את חייה למוסיקה יהודית: שירי לדינו ופיוט. אוקאניווה, זמרת קלאסית בהכשרתה שהתמחתה במוסיקה מהרנסנס והבארוק, מעידה על עצמה שהיא לא "יפנית טיפוסית".

"תמיד הייתי פתוחה לכל סוגי המוסיקה, וכששמעתי בפעם הראשונה את שיר הלדינו 'לה רוזה אנפלורסה' (שמנגינתו מוכרת בארץ כ"צור משלו אכלנו"; מ"א) נתקפתי בנוסטלגיה, אולי בגלל דמיון מסוים לתפילות הבודהיסטיות ששמעתי בילדותי".

אוקאניווה החלה ללמוד את שירת הלדינו, קיבלה מילגה מהמרכז לחקר הלדינו באוניברסיטת בר־אילן ולמדה במחלקה למוסיקה בביה"ס מוסררה, שם נחשפה לראשונה לפיוט היהודי. בקבוצה היפואית הצעירה של "קהילות שרות" היא חברה כבר שנה וחצי.

"אנשים תמיד מופתעים לראות אותי ב'קהילות שרות', אבל יש שם אנשים פתוחים מאוד והגישה עניינית מאוד. לפעמים, כשאנו לומדים פיוט חדש, אני הראשונה בקבוצה שמצליחה ללמוד אותו".

אוקאניווה באה לפגוש אותי עם העוּד בידיה, שאותו רכשה בטורקיה. כשאני מספר לה על הפיוטים התימניים ששרה גילה בשארי היא מייד פוצחת בשירה רגישה ויפה להפליא - באמצע מסעדה תל־אביבית הומה - של הפיוט הנהדר "שָֹר הַמְּמֻנָּה" מאת שבזי, שאותו היא שרה בהגייה תימנית מושלמת.

"לא היתה לי בעיה מיוחדת עם ההגייה התימנית, בשבילי ממילא הכל חדש, אני כמו לוח חלק. אולי ההגייה הזאת קלה לי אפילו יותר מלדובר עברית מלידה", היא אומרת, וממשיכה לפיוט נוסף, גם הוא תימני, שאותו היא שרה למכשיר ההקלטה שלי. כשאני משמיע בערב את ההקלטה לחבר, הוא תוהה "מי התימנייה הזאת ששרה יפה כל כך?"