חבר אחד חכם אמר לי השבוע שיגאל לוינשטיין, ראש מכינת עלי, בסך הכל התאהב קצת יותר מדי בתדמית הרב המגניב. זה די "קול" להיות הרב ההוא (או הבוס, או המפקד), שכולם יודעים שיש לו הפתעות בשרוול, ולא תמיד הוא היה כזה.
הדיבור המחוספס, הפרובוקטיבי, שלא עושה חשבון ולא מזכיר רבנים, הוא אולי שערורייה פוליטית, אבל מבחינתו מדובר בגימיק הישן שמלווה אותו כבר שנים.
אני מתבונן באיש הזה שאני לא מכיר, ואני מאמין לו שהוא באמת לא יודע מאיפה צנחה עליו כל המהומה. הרי הוא הרב יגאל! נו, ההוא שתמיד אומר דברים כאלה תוך כדי שיעור או דרשה, והתלמידים צוחקים בעיניים נוצצות.
בסופו של דבר הכל אישי, ויכול להיות שזה באמת לב ליבו של הסיפור. לעיתים קרובות אנשים שחזרו בתשובה מרגישים שאף פעם לא קיבלו אותם לגמרי לקהילה הדתית. רבים מהם מתנהלים כאילו החיים הם ראיון קבלה מתמשך ואינסופי.
הם יוצאים מגדרם להיות צדיקים יותר מהאפיפיור. מתפקעים ממאמץ למצוא עוד חומרה. ברוב המקרים זה יוצא להם מאולץ ולא ממש משכנע. אחרים מעדיפים לוותר לגמרי על הניסיון להפוך לדוסים מן המניין. מדובר בטיפוסים קצת פחות קונפורמיסטיים, והם טורחים לשמר משהו אישי מהחיים הקודמים שלהם. איזה ניגון בדיבור. מניירה. תלתל או - ה' ירחם - אפילו בנדנה.
אם הם מתקדמים במסלול הרבנות, הם הופכים עם הזמן להיות "הרבי עם הגיטרה", "הדוס על הרולר בליידס" או סתם "ראש המכינה שפעם היה נער מפרשיות מאילת". כשזה עובד, זה באמת סבבה. זה מעניק להם תעודת אותנטיות. צאן מרעיתם פשוט מת על זה. בעיקר הצעירים. אבל לפעמים חולפות שנים, והמקוריות הרעננה ההיא נתקעת והופכת ל"טיק". משהו בין הרגל מגונה להפרעת התנהגות. בלי הוד, בלא הדר, ולמען האמת, גם בלי יותר מדי רלוונטיות.
יכול להיות שזה באמת מה שעומד מאחורי הפרשה, שהיא יותר בעיה של סגנון מאשר של אמונות ודעות. בעיניי לפחות, זה גם הופך את ההתבטאויות שלו לסיפור הרבה יותר אנושי.
ייתכן שזאת לא סיבה להעסיק מדינה שלמה במשך שבועות, או לחלץ מאיווט ליברמן ארבעה ציטוטים ביום (ובאמת, מתי בדיוק פיתח ליברמן את הרגישות המופלאה הזאת להתבטאויות קיצוניות?). אבל, יד על הלב: מי מאיתנו לא נסחף קצת באהבתו לאיזה הרגל ישן. לא משהו גדול. סתם חתיכת סימן היכר אידיוטי, אבל מאוד מאוד אישי ופרטי, שפעם היה מלא חן נעורים ומגניבות אין קץ, והיום הוא מרופט ופתטי כמו חולצת סוף מסלול מגולני על כרס־בורקס של גבר בן 45.
מה אנחנו באמת חושבים על התלתלים של ראובן עטר, הרעמה של צביקה פיק והתספורת של מודי בר־און? והאם אני עצמי לא נפרדתי מהקוקו ההוא כך וכך שנים אחרי שנשמעה שריקת הסיום שלו?
• • •
הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה באמת ענק הלכה. יש לשער שחלקים גדולים מהשיעורים השבועיים שלו עברו גבוה גבוה מעל ראשי הקהל. אבל אז באו הרגעים האלה שבהם הוא נהג לחתוך בפתאומיות לשפה שכונתית ולא לגמרי רצינית.
פתאום הוא קרא למישהו - ראש ממשלה, שר או עיתונאי - בשם "עיזה עיוורת", "חנטריש" או סתם "ג'אחש". הקהל היה מתפרק מרוב צחוק. בעיקר בגלל אפקט רכבת ההרים והגלישה התלולה מהדיון ההלכתי הגבוה והעמום אל הסלנג.
ביום שלמחרת, אלו היו הרגעים שעשו כותרות. העיתונאים, כמו חלק גדול מהקהל בבית הכנסת של היזדים, התחברו רק לחלק הזה מהשיעור. ואולי רק אותו הם הבינו.
רק מלאכי השרת יכולים להישאר אדישים לאנרגיה של אהבת הקהל, והצחוק הפתאומי. הרב המנוח ידע שהעולם מצפה לרגעים האלה, ונתן אותם בשמחה.
אחת התוצאות של כל זה היא העובדה שחלק מהטוענים להיות ממשיכיו ויורשיו של הרב עובדיה מסוגלים לייצר רק את התדר הפרובוקטיבי. פריצת דרך הלכתית, או סתם יצירתיות עם ניצוץ גאוני, לא נראה מהם, אבל בכל דרשה שנייה הם יקראו למישהו בכינוי החינני "עמלק".
עוד דוגמאות? בבקשה. יש תופעה שבישראל מכנים אותה בשם "פולניות". זה לא ממש מופת של טקט, להדביק תווית אתנית ומגדרית לתכונה האנושית המצערת הזאת. זה גם מאוד לא מדויק. אם מתחת לכותרת "פולניות" מסתתר צירוף מפואר של חוסר פרגון, בעיה מסוימת אך כרונית בשמחת החיים, נטייה לעקם את האף ואפילו שמץ של היפוכונדרייה, אז רבות מה"פולניות" שהכרתי בחיי היו למעשה גברים ממוצא מזרחי.
אבל ממש לא משנה איך נקרא לתופעה הזאת. מה שחשוב הוא לזכור שברוב המקרים מדובר בגישה שבגיל 20 נחשבה לחיננית עד הורסת. אם את בחורה צעירה ונחשקת, העולם כולו יצהל בכל פעם שאת תעקמי את האף, תקטרי, תחזירי מנה למלצרית ותקטלי את כל מה שזז.
הבעיה מתחילה להתעורר בגיל מסוים, כשפתאום, באבחה אכזרית של מחוגי השעון הביולוגי כל המניירות המקסימות האלה הופכות להיות סתם טרחנות.
• • •
ואז אני חושב על איתן כבל, חבר כנסת נמרץ ולא חסר כישרון, ועל הקלטת הסתרים ההיא שחשפה צד קצת פחות מוכר - או ניתן לעיכול - של האיש. האם זה מוגזם להניח שגם ניבולי פה הם סוג של מגניבות נושנה, שנתקעה והיתה לטיק? האם אין גם כאן מקרה קלאסי של התאהבות בתדמית חבר הכנסת הצעיר והסורר?
בשנים שבהן הנחיתי תוכניות אקטואליה בטלוויזיה, הכרתי מקרוב את הרגע של היציאה לפרסומות. בכיסא מולי ישבו נציגי ציבור מעונבים עד כדי שיתוק. הם קידמו משהו, או גינו משהו, ודיקלמו פוחלצי מסרים בשפה מגוהצת למשעי ששיעממה אותי וגם אותם עד מוות. כל זה עד היציאה לפרסומות. כי ברגע ההוא קרה משהו. לא תמיד ולא עם כולם. אבל עם חלק מהדוברים זה קרה.
שפת הגוף השתנתה בן־רגע. חבר הכנסת הצעיר, או ראש העיר, או נשיא מועדון הכדורגל, היה גוחן קדימה, מניח יד כבדה על כתפי ופותח ג'ורה בלתי צפויה ובלתי פרלמנטרית בעליל.
לקח לי זמן להבין שכך הם מנסים להקסים אותי. להסתחבק. לקרוץ לי ולומר שהם לא עוד דחליל עם עניבה. הם אמיתיים. עובדה, הם אומרים "פוסטמה" ו"שרלילה" ועוד מילים שהנייר, וגם אתם קוראים נכבדים, לא אמורים לסבול. אבל מבחינתם, שפת הביבים הזאת היתה בסך הכל מין נוצה פרחחית וצבעונית על כובע האבירים הפורמלי.
אם הם היו לוקחים שיעור אצל טראמפ, הם היו עשויים להמשיך עם הדיבור הזה גם אחרי הפרסומות.
ובקיצור, נסתרות הן דרכינו לקושש אהדה. אבל כל נקודת חן עלולה יום אחד להפוך לסתם שומה. איתן כבל ויגאל לוינשטיין מגיעים משני קצוות שונים של הוויכוח הישראלי, אבל בסופו של דבר, נדמה לי שהסיפור של שניהם די דומה.
(איור: עציון גואל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו