אחמדינג'אד ואני

בתום מספר ימים של עבודה ופגישות באיסטנבול הייתי אמור לטוס ביום חמישי לאנטליה לראות עד כמה בעלי הקלאבים והמסעדות מתגעגעים - אם בכלל - לתייר הישראלי. באותה תקופה התנהלו ברחבי טורקיה הפגנות שבהן נשרפו דגלי ישראל ללא התערבות השלטונות. כאשר נטש ארדואן בזעם את הבמה בכנס דאבוס, לאחר שלא הסכים עם היושב לצידו, הנשיא שמעון פרס, היה כבר ברור שטורקיה באמת הופכת להיות מחוץ לתחום בשביל הנוסע הישראלי.

בדרך כלל במסעות שלי במדינות ערב או במדינות מוסלמיות אני נוהג להיכנס למדינה עם הדרכון הצרפתי שלי, אלא שהפעם בחרתי דווקא להגיע לטורקיה עם הדרכון הישראלי כדי לראות את היחס שמקבל אזרח מישראל. אני חייב להודות - אם בשדה התעופה בביקורת הדרכונים ואם בקבלה במלון "מרמרה" (איזו בחירה של מלון... - זה היה כחצי שנה אחרי אירועי המשט) בכיכר טקסים, הדרכון שלי לא גרם לכל הפגנה של יחס שלילי.

לאחר שסיימתי את כל המטלות שלי באיסטנבול, כולל פגישה עם נציג הקהילה היהודית, הלכתי לאכול משהו בעיר. לא רציתי לישון מאוחר, מאחר שהטיסה שלי לאנטליה היתה אמורה להמריא ב-8:00. ידעתי שהלילה הולך להיות קצר בגלל הפקקים ומרחק שדה התעופה מהעיר, אולם בכל זאת הרשיתי לעצמי להיכנס לבר מקומי, ללגום בירה ולצפות בקטעים של משחק כדורגל שבו צפו עיניים רבות.

שבתי למלון בסביבות השעה 9:00 כדי לארוז את הדברים שהבאתי עימי, והטלפון שלי צילצל. על הקו היה אלי לאון, עוזרי בעיתון בדסק החוץ של "ישראל היום". אלי, שמוצאו טורקי ועם קרוביו נפגשתי באיסטנבול, ביקש לעדכן אותי כי אורח רם דרג צפוי להגיע מחר לטורקיה ואולי הוא אפילו כבר הגיע.

"מי-" שאלתי.

"נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד", ענה לי.

כעבור דקה הוא חזר אלי שוב: "הוא לא סתם בטורקיה, הוא לידך, באיסטנבול".

* * *

כמה הזדמנויות כבר יש לי בחיים לישון מתחת לאותה פיסת ירח עם נשיא איראן, ועוד אחד המתועבים ביותר? כמה פעמים היתה לי אפשרות לעמוד פנים אל פנים מול האדם השנוא ביותר במדינת ישראל, ומי יודע אולי אפילו להיכנס למסיבת העיתונאים שלו? ומי יודע אולי אפילו להציג בפניו שאלה, ואולי אפילו צילום משותף?

דיברתי עם העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב, כדי לקבל את האור הירוק ממנו לשינוי התוכניות. למען האמת בהתחלה הוא לא התלהב במיוחד, מאחר שלא היה ברור מה הסיכוי להשתתף במסיבת העיתונאים, וכבר דאגנו להזמנת כרטיסי הטיסה והמקום במלון שרתון באנטליה. אולם בהכירו אותי, ובהיותו "חיית עיתונות", מהר מאוד נתן לי עמוס את האפשרות לבחור: הכיוון טהרן... הודעתי למלון כי אני מאריך את שהותי וביטלתי את המונית. הכיוון טהרן, כלומר, נשארים באיסטנבול.

לפי תוכנית הפעולה הספונטנית שקבעתי לי ערב קודם, ב-7:00 כבר הייתי בחדר האוכל של המלון. אכלתי ארוחת בוקר זריזה, עם נוף מרהיב על הבוספורוס. המונית הסיעה אותי למלון קונראד, שנראה משקיף בגאווה אל עבר שאר העיר. מהר מאוד זיהיתי את המשלחת האיראנית. זה לא היה קשה במיוחד. מתחת לבלייזרים הכהים ברובם היו חולצות עם צווארון מאו, כיאה לאיראנים הרואים בעניבה סמל למערב. בביקוריי באיראן ובקשרים שקיימתי עם עיתונאים איראנים בפאריס, כבר ידעתי להבחין בהם בנקל בגלל הלבוש.

חלק מחברי המשלחת האיראנית כבר ישבו לארוחת הבוקר. התקרבתי, הצגתי עצמי כעיתונאי צרפתי, ושאלתי באיזו שעה תתקיים מסיבת העיתונאים של הנשיא אחמדינג'אד והיכן בדיוק היא תתקיים. אמרו לי שבאחד האולמות במלון בשעה 18:00.

היפנו אותי לאולם סמוך. נכנסתי פנימה. טורקייה צעירה שאלה כיצד היא יכולה לסייע לי.

"באתי לקחת את האקרדיטציה שלי לוועידת אקו", אמרתי.

"מהיכן אדוני-" שאלה באנגלית.

"מצרפת".

"אפשר בבקשה תעודה מזהה".

שלפתי מייד את הדרכון הצרפתי שלי. חשבתי לעצמי שגם אם התקבלתי יפה מאוד עד עתה באיסטנבול עם דרכון ישראלי, עדיין הסיכוי שלי להסתובב בין איראנים גדול יותר עם דרכון צרפתי.

"אני לא רואה את האקרדיטציה שלך", אמרה לי הדיילת החביבה. בחור צעיר נוסף, בחליפה מחויטת, התקרב ובא לעזור.

הם לא מצאו את האישור, כי לא היתה בקשה.

"אז מה עושים? אני חייב לעבוד", אמרתי.

"אנחנו נסדר לך אישור כדי לכסות את הוועידה".

"ומה לגבי מסיבת העיתונאים של האיראנים-"

"זה כבר תלוי בהם", היא ענתה. "מסיבת העיתונאים היא בארגון המשלחת האיראנית. האם אפשר לקבל תעודת עיתונאי-" הוסיפה.

כאן כבר נכנסתי לבעיה מסוימת, מאחר שהתעודה שלי היא של לשכת העיתונות הממשלתית הישראלית. קצת קשה להמשיך לספר שאני צרפתי עם תעודה שכזאת, ועוד כתובה בעברית. נזכרתי שבאגודת העיתונאים בתל אביב הוציאו לי גם תעודה באנגלית, אמנם מונפקת בישראל.

עשיתי עצמי כאחד שלא מוצא את התעודה שלו, ומופתע לגלות את זאת שעימי, "איזה מזל", אמרתי, "שהבאתי ממש במקרה את התעודה שעימה אני מכסה את הסבל הפלשתיני".

הבחור לקח את הדרכון ואת התעודה והחל להנפיק לי את האקרדיטציה.

"מה שם כלי התקשורת שלך-" שאל פתאום.

למען האמת, דווקא פרט "זניח" זה ברח לי מהראש. כשאתה עובד ב"מעריב", כפי שעשיתי בעבר, יכולתי בשקט להגיד "מריב" עם מבטא שאף אחד לא תופס. "ידיעות אחרונות" - יכולתי להסתפק ב"ידיות", אבל "ישראל היום" - וכי יש שם ישראלי יותר-

"שמאן מורא", פתאום נפלט לי.

רק כדי להבין, "שמאן מורא" הוא שם הרחוב שבו מתגוררת החותנת שלי הצרפתייה בעיר אקס אן פרובנס. זה כאילו הייתי אומר ששם כלי התקשורת שלי הוא "רחוב בזל".

* * *

צ'יראן סראיי הוא לא סתם ארמון. יש הרבה מאוד מהסימבוליות במקום שבו בחר ארדואן לקיים את מפגש הפיסגה של אקו. מדובר בארמון ישן מהתקופה העות'מאנית, המשמש כעת מלון יוקרתי. הארמון ממוקם בחלק האירופי של איסטנבול, בין שכונות בשיקטאש לאורטאקוי.

נכנסתי לאולם העיתונאים וחיפשתי איראנים. התיישבתי ליד השולחן הגדול שבו העיתונאים מיקמו את המחשבים הניידים שלהם. לעיתונאים הוגשו כוס שוקו וסנדוויץ' עם נקניק מקומי. העיתונאי החביב מולי היה על פי הלבוש איראני. הוא היה הכתב של ערוץ הטלוויזיה האיראני Press TV. התחלנו לשוחח על הביקור. הוא דיבר אנגלית בהחלט סבירה.

ואז הגיע הרגע הגדול. דיילת הפיצה הודעה לתקשורת: "בשעה 14:00 ייערך בארמון צילום משותף של המנהיגים". הנה, חשבתי, הרגע הגדול שבו יהיה אפשר לראות את אחמדינג'אד.

עמי שומן, סגן רכז הצלמים ב"ישראל היום", דאג לצייד אותי בארץ במצלמה טובה ומקצועית. ידוע כי עיתונאים וצלמים לא בדיוק לבושים באותה צורה. והנה, בין כל הצלמים מקירגיסטן, מטורקיה, מאזרבייג'ן ומקזחסטן, הלבושים בג'ינסים, הגיע פתאום "צלם" השבועון הבלתי נודע "שמאן מורא" בחליפת הוגו בוס שחורה.

כל המנהיגים החלו להגיע. ראשון נכנס נשיא טורקיה, עבדוללה גול; אחריו נשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי. כל הצלמים, דומה, המתינו לכוכב האירוע. בינתיים הגיעו גם שאר המנהיגים ורק אחד היה חסר.

ואז לפתע הגיח, נמוך מאוד יש לציין, הנשיא האיראני. כל הצלמים החלו "לירות" בלי הפסקה. גם אני. הנשיא האיראני סימן באצבעותיו V לאות ניצחון. הוא חייך חיוך רחב ואפילו עצר לדקה או שתיים. אפשר היה לראות כמה האיש אוהב תקשורת.

בתום הצילום הצטרפתי כמעט בטבעיות ל"חבריי החדשים", אנשי המשלחת האיראנית. הם כבר הכירו אותי לאחר שביליתי בחברתם כמה שעות קודם לכן בשיחות נחמדות. הם ידעו שאני עיתונאי מצרפת, שביקר בעבר בארצם ומכיר היטב משוררים פרסים קלאסיים, כמעט יקיר המשלחת.

עלינו במדרגות, אני בסוף המשלחת, ממהר עם המצלמה. לפתע אני רואה את אנשי המשלחת נכנסים לתוך חדר לא גדול במיוחד. ואז הגיע רגע מדהים - נכנסתי פנימה ואף אחד לא חסם לי את הדרך. היו אמנם שני מאבטחים טורקים שעמדו בכניסה, אך הם לא חסמו את דרכי. גם לא המאבטח האיראני.

היה שם כיסא ריק, כיסא ריק בין מכובדים. אני מתיישב ואף אחד לא עוצר אותי. ואז אפילו סוגרים את הדלת. אני במפגש פיסגה בילטראלי עם נשיא איראן. שגריר ישראל לשעבר במאוריטניה יושב עם נשיא איראן - צריך לראות כדי להאמין.

בתום הפגישה הקצרה אני מצלם את הנשיא מקרוב. נוצר קשר עין. הוא מחייך אלי. הוא יוצא מהחדר. אני יודע שבעוד כמה שעות יש מסיבת עיתונאים, שאליה אני רוצה להגיע, כך שמיותר להגיד לו עתה מהיכן אני בא באמת. מבחינתו, אני מצרפת. הוא יוצא מהחדר, ואני מבקש מהצלמים האיראנים לצלם אותי איתו. הם מסרבים בנימוס, טוענים שהם עסוקים, שהם צריכים להעביר באופן דחוף צילומים למערכות.

אני פונה לאחמדינג'אד ישירות, באנגלית: "אפשר להצטלם-" אני שואל.

והוא עונה באדיבות: "בטח".

אני נותן את המצלמה לאחר מחברי המשלחת האיראנית. אחמדינג'אד לוחץ לי את היד, אבל הצלם המקצועי מכניס לפוקוס רק את הראשים שלנו.

"תגיד, מה יש לך עם סרקוזי-" אני שואל את אחמדינג'אד (נשיא צרפת דאז הוא מהלוחמים הגדולים נגד איראן גרעינית).

"אין לי שום בעיה איתו, אין לי בעיה עם אף אחד", הוא עונה לי ומוסיף, "בטח לא ביום שכזה".

אני המום מהקלות של המפגש. אני עוד מספיק לדבר איתו על איראן. אני מספר לו שביקרתי באיראן, והוא צוחק על דברים כמו מפעל ה"פארסי קולה" שאני מזכיר. אני שואל לגבי מסיבת העיתונאים.

הדובר שלו לידי, והוא מבהיר לי כי היא תתקיים בשעה 18:00 וכי הוא ישמח אם אבוא.

יצאתי מהאולם ומיהרתי לחנות צילום סמוכה. אף פעם לא הייתי מומחה להעברת תמונות במחשב אבל העברתי לעורך הראשי עמוס רגב את הצילומים ועידכנתי אותו שאמנם השעה רק 15:30, אבל יש כבר שיחה ובעיקר צילום משותף עם הנשיא האיראני. אפשר להיכנס לכוננות עמודים 3-2.

* * *

על הבמה במסיבת העיתונאים במלון הוצבו שני צילומי דיוקן גדולים, אחד של חומייני מנהיג המהפכה ואחד של האיש החזק במדינה, המנהיג הרוחני היום ויריבו המר של אחמדינג'אד, עלי חמינאי. המדהים הוא שבאופן סימבולי, בדיוק כשנכנס נשיא איראן לאולם, נפל הדיוקן של חמינאי והזכוכית התנפצה. המבוכה היתה גדולה.

אני מציג עצמי כעיתונאי צרפתי. אחמדינג'אד מזהה אותי מהצהריים, מכרים ותיקים. לאחר סידרת שאלות, אני שומע את שמי בכריזה: "מר ביסמוט, 'שמאן מורא'". אני קם. "אדוני הנשיא, האם נזכה לראות שלום במזרח התיכון, אשר במסגרתו מדינות ערב, הפלשתינים, איראן וישראל יחיו בשכנות טובה-" שאלתי.

אחמדינג'אד השיב: "60 שנה לא מצליחים להגיע לפתרון במזרח התיכון, ולא יצליחו. הציונים הם שורש הבעיה. מהרגע הראשון נמנעה הזכות הלגיטימית של הפלשתינים, ששווה לזכותה הלגיטימית של כל אומה. ואולם במקום זאת הם חיפשו את הדרך לרצות את הציונים. כל תוכניות השלום כשלו וגם ייכשלו בעתיד", ענה בביטחון האופייני לו.

אחמדינג'אד פתח את מסיבת העיתונאים בהתייחסות רחבה לנושא הגרעין. "הסוגיה הגרעינית ברורה מאוד. אומות רבות בעולם רצו למנוע מהעם האיראני את הזכות לפתח יכולת גרעינית, אך נכשלו. אותן אומות ניסו הכול: לוחמה פסיכולוגית, סנקציות, לחץ - אבל כשלו. איראן הפכה לאומה גרעינית, ואותן אומות הובסו", אמר. "קיימות שתי אופציות - או שנלך לעימות, מה שיוביל לכישלון השיחות כפי שאירע בעבר, כי דבר לא מנע מאיתנו להגיע ליכולת גרעינית; או שנלך לדרך של שיתוף פעולה, מה שישרת את האינטרסים של הצדדים."

אחמדינג'אד הירשה לעצמו אפילו לזלזל בסנקציות שהטיל המערב על ארצו: "אם תבואו לטהרן, תראו שהאנשים ברחובות צוחקים על הסנקציות. לסנקציות האלה אין כל משמעות באיראן. הכלכלה שלנו רק הולכת ומתחזקת, יש לנו חברים בכל העולם. איראן לא מבקשת שום דבר מעבר לצדק בעולם".

רק פעם אחת במהלך מסיבת העיתונאים שבה השתתפתי טרח נשיא איראן לבטא את המילים "ארצות הברית" ולא להתייחס למעצמה הגדולה בעולם, או ל"שטן הגדול" בלשון האיראנית, כ"הם". זה קרה כשהוא נשאל על הסכסוך בין צפון קוריאה לדרום קוריאה: "יש לנו יחסים טובים עם דרום קוריאה ועם צפון קוריאה," אמר. "מישהו יכול להגיד לי מה עושים שם צבא ארצות הברית והצי האמריקני? הם מבקשים להשיג שלום או מלחמה-"

מסיבת העיתונאים הסתיימה. יש לי תמונה, החלפתי עם הנשיא האיראני כמה מילים, יש לי שאלה שתועדה במסיבת העיתונאים - אבל עדיין המשימה לא הושלמה. הוא צריך לדעת שאני מישראל. אני יודע כיצד זה עובד. החלטתי להשאיר את זה לסוף.

ביקשתי מצלם טורקי שיצלם אותנו.

"אני לא יכול, אני עסוק," אמר לי.

הוצאתי חבילת שטרות של מאה דולר, ואמרתי לו, "מעכשיו אתה עובד איתי". הוא חייך והסכים.

בסוף מסיבת העיתונאים אני מצטרף לאיראנים. מישהו מביא ילד קטן, כדי שיצטלם עם הנשיא.

אחמדינג'אד מוקף באנשיו, בפמליה הגדולה. המשלחת היתה באווירת סוף מסע, זה היה הזמן הטוב ביותר להיחשף. אני שואל את אחמדינג'אד אם הוא ממשיך לטהרן.

"כן", הוא עונה. השיחה כולה מתנהלת באנגלית.

"ואני לתל אביב", אני אומר לו וחושף את הזהות האמיתית שלי. "אתה יודע, אפשר להיות גם צרפתי וגם ישראלי, ולעבוד בשביל כלי תקשורת ישראלי, 'ישראל היום'", אני אומר לו.

הוא מביט בי מופתע.

"האם יש לך מסר נוסף לקוראים שלי-" אני שואל.

הוא לא עונה.

"דיברת על שלום. אתה מוכן לחזור על הדברים-"

"איראן דוגלת בשלום ובצדק", ענה.

המשימה הושלמה. היה לי מפגש, יש לי תמונה, ואמרתי לו מהיכן אני.

אני אפילו מרשה לעצמי לטפוח לו על השכם, לאויב המר ביותר שלי, על היום ה"נפלא" שעברנו יחד...