אז איך סרט הסולו השלישי של יו ג'קמן כוולברין?

"לוגאן", סרט הסולו השלישי (והמוצלח ביותר) של יו ג'קמן בתפקיד וולברין, הוא לא סרט גיבורי־על טיפוסי. הוא קודר, מהורהר ומלא ביגון; הפה שלו מטונף יותר מזה של טוקבקיסט שיכור; הוא אלים ברמות של סרט בסידרת "המסור"; והסוף שלו מדכדך יותר מחגיגות חג המולד בצפון קוריאה. אך האם די באלה כדי להפוך את "לוגאן" לסרט גיבורי־על מהפכני וגאוני? לא ממש.

בשנה שעברה קיבלנו את "דדפול" - סרט חתרני, רצחני ומאוד מודע לעצמו ששחט את הקופות. "לוגאן", שיוצא כעת משעריו של אותו אולפן (פוקס), בסך הכל ממשיך את הטרנד. הוא קטן יותר מסרט גיבורי־העל הממוצע, הוא אלים יותר, והוא אינו מבוסס על מופעי ראווה של אפקטים. מקורות ההשראה המוצהרים שלו ("בלתי נסלח", "שיין") זורקים את הצופים לעולם המערבונים ומרמזים על "עומק", והנוסחה שבה הוא עושה שימוש (סרט מסע בין־דורי) מקפיצה לראש את "ליטל מיס סאנשיין" ומחזקת את הרושם שהבמאי ג'יימס מנגולד מבקש לבעוט כאן בפרצופה של תעשיית הפיל־גוד ההוליוודית.

הסיפור, שמתרחש בעתיד שבו כמעט כל המוטנטים נמחו מעל פני האדמה, הוא כזה: לוגאן/וולברין (יו ג'קמן) זקן, עייף וחולה. הגוף הבלתי שביר שלו מראה סימני עייפות. את עיקר מרצו הוא מקדיש לטיפול בפרופסור X הקשיש (פטריק סטיוארט), שאותו הוא מסתיר במתחם נטוש, אי שם במקסיקו.

את שיגרת חייו המבאסת של גיבורנו קוטעת ילדה אילמת בת 11 (דפני קין), שנופלת בחיקו. זו לא סתם ילדה, כמובן, כי אם מוטנטית. וזו לא סתם מוטנטית, כמובן, כי אם מוטנטית שמאוד מזכירה את וולברין. מפה לשם, לוגאן מסכים לפרוש חסות עליה ולקחת אותה לחוף מבטחים, וגם פרופסור X מצטרף.

התוצאה, כאמור, מוצלחת בסך הכל, אך קשה לומר שהיא הפילה אותי מהכיסא. משלב די מוקדם של הסרט הלא קצר הזה ברור לאן העסק הולך וכיצד הסיפור יסתיים. והאלימות, שתופסת כאן מקום מרכזי, די מחרידה. וכותב את זה מישהו שעף על "ג'ון וויק 2".

רמת האלימות אמנם אינה מפתיע כאשר מביאים בחשבון ש"לוגאן" מבוסס בחופשיות על סידרת קומיקס שנכתבה בידי מרק מילאר (מי שכתב גם את "קיק אס", שהציג לעולם את "היט גירל"). ובכל זאת, היה לי קצת קשה לקבל או להצדיק חלק מהדימויים המדממים שקפצו אלי מהמסך. בייחוד כאשר יוצרי הסרט מפגינים צביעות מסוימת בכל מה שקשור לייצוגי האלימות (מצד אחד, זה בסדר להראות ילדה בת 11 טובחת במבוגרים באופן גרפי. מצד אחר, זה לא בסדר להראות ילדים נטבחים באופן גרפי בידי מבוגרים. כי זה כבר יהרוס לכם את מצב הרוח, נכון?)

בסופו של דבר, האטרקציה העיקרית ב"לוגאן" היא תצוגות המשחק המושקעות של ג'קמן וסטיוארט, שלאחר אינספור סרטים שבהם גילמו את הדמויות האלה - סוף־סוף מקבלים הזדמנות לנעוץ את שיניהם בנתח מובחר של בשר. ג'קמן, שהחל את דרכו כמעין קלינט איסטווד צעיר, מכסה את פניו באבק דרכים ובחבורות מדממות ומגיח כאן כגלגול מאוחר ומחוספס של מל גיבסון (עובדה שזוכה לחיזוק ממסעו הישועי והסאדו־מזוכיסטי של לוגאן). ואילו סטיוארט, מצידו, לוקח את דמות "הזקן הסנילי" למקומות מעניינים ומרגשים.

"לוגאן" אולי אינו מהפכני או אמיץ כפי שהוא חושב, והוא אינו מתקרב ליצירות מופת מודרניות כגון "הילדים של מחר" (שמתהדר באותה עלילה בדיוק), אבל אתם יודעים מה? לפחות הוא מנסה.

ציון: 7