רובינגר והמצלמה // צילום: גדעון מרקוביץ' // רובינגר והמצלמה // צילום: גדעון מרקוביץ'

הצלם הלאומי

רובינגר היה צלם מתעד בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו • אני שמח שהוא זכה לתהילה כבר בחייו והגשים את החלום של כל צלם - לנצור רגע אחד שחקוק בלב של כל אחד מאיתנו

דוד רובינגר היה כנראה הצלם היחיד שצילם מקום המדינה ועד ימיו האחרונים. היתה בינינו חברות אמיתית למרות שהפרידו בינינו 46 שנים, ואני היום בדיוק חצי מגילו. הכרנו לפני יותר מ־25 שנים ובהן עבדנו יחד, הצגנו יחד בתערוכות ונפגשנו לא מעט לדבר על צילום, אהבתנו הגדולה והמשותפת. 

צילום: ערוץ הכנסת

לפני כשנה הוזמנתי לערוץ 1 והתבקשתי להביא דמות שמעוררת בי השראה. זאת היתה הזדמנות מצוינת להזמין את רובינגר ולהכיר לו תודה כמי שהניח את אבני היסוד לאופיו ולמאפייניו של הצילום הפוטוג'ורנליסטי של ימינו. באותו ראיון אמר דוד שהוא מרחם על הדור הצעיר שמתמודד עם הקשיים של עולם הצילום בימינו, ונתן כדוגמה את הצילום המפורסם של גולדה מאיר במטבח ביתה, מדיחה כלים, אחד מני רבים מצילומיו שהפכו לאייקון ומרכיבים את ההיסטוריה הוויזואלית של מדינת ישראל. את המשימה הוא קיבל מהשבועון "טיים", שהקציב לו שבועיים להתלוות לגולדה בזמן כהונתה כראש הממשלה. "היום", הוא אמר, "לצלם ייתנו במקרה הטוב אולי שעתיים לצלם. איך אפשר להגיע לאינטימיות עם המצולם כשאין לך אפשרות להתקרב ולייצר קשר, וכשיש עוד אנשי לשכה ויועצי תקשורת בחדר? זה בלתי אפשרי". הוא צדק מאוד. היום זה כמעט בלתי אפשרי. 

רובינגר היה אחראי לעוד שורה ארוכה של תמונות שהפכו לאייקון, בעיקר של ראשי הממשלה בסיטואציות אישיות יותר, כמו הצילום של מנחם בגין קושר את שרוך הנעל של עליזה אשתו לפני שהם ירדו מהמטוס בוושינגטון. דוד תמיד היה שם, ברגע הנכון, עם הלייקה הקטנה שלו, מוכן לרגע שיקרה הפריים המדויק. 

אבל האייקון הגדול מכולם היה צילום הצנחנים בכותל, למרות שדוד לא חשב שזה צילום כל כך טוב. ההצלחה של התצלום יצאה משליטה וסימנה את דוד בתור הצלם הלאומי. זאת למעשה השאיפה של כל מתעד, שתמונה שלו תהפוך לנכס צאן ברזל, ורובינגר זכה לכבוד הזה יותר מפעם אחת.

בשיחה שהיתה לנו בנושא הוא פרס את משנתו ואמר שצלם לא מצלם אייקון - הוא מצלם תמונה. מי שהופך אותה לאייקון זה הציבור. לא קיים מרשם ואין חוקיות שיודעת לייצר אייקון, ולצלם אין שום דרך לשלוט בזה. 

גם כאן אני מסכים עם דבריו, במיוחד במציאות התקשורתית של ימינו. בשנים שרובינגר צילם לירחון "לייף", זמן המדף של המגזין היה כמעט נצחי. בעידן הנוכחי, ספקי התוכן האינטרנטיים מחליפים כ־12 מהדורות ביום, כך שאורך החיים של תמונה הוא במקרה הטוב שעתיים. נוסיף לכך את העובדה שלרשתות החברתיות עולות כשני מיליארד תמונות ביום(!), מה שאומר שהסיכוי של תמונה להיחרת בזיכרון הקולקטיבי הוא כמעט אפסי. רובינגר היה צלם מתעד בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אני שמח שהוא זכה לתהילה כבר בחייו והגשים את החלום של כל צלם - לנצור רגע אחד שחקוק בלב של כל אחד מאיתנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...