מגרש ביתי

"את יודעת מה זה בשבילי לייצג את ישראל באליפות העולם בכדורגל? מבחינתי זה יהיה חלום שיתגשם. אני מדמיין את עצמי צועד על המגרש ומניף את דגל ישראל, ואני מתמוגג מאושר. אני מקווה שכל העניינים עם ההוצאה לפועל יסתדרו, ואז לא יהיה שום דבר שיעצור אותי".

כשסלבה רשצ'טניק מפליג בדמיון, עיניו הכחולות נוצצות. הוא בן 47, גופו נערי, ובגדי הספורט הלבנים, בשילוב כובע המצחייה הלבן, משווים לו מראה של ספורטאי מקצועי. גם חברו אורן (שם בדוי) בן ה־38, קורן מאושר. עד לא מזמן הם היו בכלל דרי רחוב, ששוכבים שיכורים על ספסל בגינה הציבורית או יושבים ברחובות תל אביב ומקבצים נדבות. אם הייתם עוברים לידם, סביר להניח שהייתם מביטים בהם בחמלה, אולי זורקים מטבע לכוס הפלסטיק הקטנה, וממשיכים הלאה. הם היו החיים המתים שמהלכים בינינו ברחובות, וגם הטיפה המרה והסם החזק ביותר לא השכיחו מהם את תהומות הייאוש.

אבל בניגוד לאחרים, בעלילה של סלבה ואורן יש טוויסט מפתיע. מאז שהצטרפו לקבוצת הכדורגל של חסרי הבית שהוקמה בתל אביב על ידי אגף מצילה במשרד לביטחון פנים, היחידה לדרי רחוב בעירייה והעמותה לחסרי בית, יש להם תכלית חדשה לחיים. "אני מרגיש שנולדתי מחדש", מכריז סלבה. "אני כבר לא בודד. יש לי חברים, שהם המשפחה שלי. יש לי בשביל מה לקום בבוקר".

ובאוגוסט הקרוב הם ייסעו לנורבגיה עם ששת חבריהם לנבחרת, לייצג את ישראל באליפות העולם בכדורגל לחסרי בית. האליפות מורכבת ממשחקונים קצרים בני 14 דקות של ארבעה מול ארבעה, ובסופה, איך לא, יש גביע.

"בארגון העולמי של הכדורגל לחסרי בית רשומות שבעים מדינות, ובאליפות משתתפות חמישים מהן, שנבחרות באמצעות הגרלה", אומר עמרי אברמוביץ' (37), עובד סוציאלי ומנכ"ל עמותת כדורגל לחסרי בית. "ישראל משתתפת זו הפעם השנייה. הקבוצה הראשונה שהקמנו השתתפה באליפות באמסטרדם ב־2015, והגיעה למקום ה־37.

"התחרות עצמה היא רק הדובדבן שבקצפת. עצם ההשתתפות היא בונוס ענקי, שמביא לנו הרבה כבוד. אבל הסיפוק האמיתי הוא התהליך שכל אחד מהשחקנים שלנו עבר מהרגע שהגיע אלינו ועד היום. מבחינתי הם כבר זכו בגביע".

*    *

אנחנו נפגשים בערב במרכז הקהילתי בית צ'רנר ביפו. סלבה סיים זה עתה יום עבודה ארוך ומתיש בחלוקת אוכל לנזקקים. אף שהוא עצמו נזקק לעזרה, "הנתינה הזו לאנשים עושה לי טוב". אורן סיים את עבודת השיפוצים, שבה הוא עובד. מלבדם נמצאים פה עוד עשרה שחקנים, שייצאו עוד מעט לאימון הכדורגל השבועי במגרש של המתנ"ס.

על הפריבילגיה ללכת הביתה, להתקלח ולהתרווח על הכורסה בסלון הם יצטרכו כרגע לוותר. לא כי אינם רוצים, אלא כי יש להם עוד דרך ארוכה לעשות. בדרך לשיקום המלא הם כבר עשו את הצעד הראשון: יצאו מהרחוב. עכשיו הם גרים בהוסטלים או בדירות מעבר של עמותת "לשובע", ששמה לה למטרה להבטיח לכל נזקק את צרכיו הבסיסיים, כגון חינוך, מזון ומחסה. קבוצת הכדורגל משמשת עבורם מסגרת תומכת ומעצימה.

סלבה מותח את הגרביים, ממתין לתחילת האימון. עיניו הכחולות עייפות. "אחרי 15 שנים שבהן חייתי רוב הזמן ברחוב, כמעט ויתרתי על עצמי. איבדתי את האמונה. התקליט שהתנגן לי בראש היה 'בשביל מה לעשות שינוי, אם אין אור בקצה המנהרה'. אבל אז האור הגיע אלי. הקבוצה הזאת היא האור, והיא הוציאה אותי מהחושך הגדול".

אורן מחליף את הטרנינג השחור במדי אימון קצרים בצבע כחול ומצטרף לסלבה. על המגרש נמצא גם עמרי אברמוביץ', מנכ"ל העמותה, שמשחק איתם. "בשונה ממודלים טיפוליים רגילים, פה אנחנו לא באים כאנשי טיפול", הוא מדגיש. "אנחנו באים לשחק כדורגל, ומתוך המשחק נוצר הקשר.

"העובדה שאנחנו משחקים איתם, נפצעים איתם, מתקלחים איתם, יוצרת משהו מאוד משמעותי. דרך הקשר הזה ניתן להתחיל לעשות עבודה שיקומית, שאותה אנחנו עושים עם כל אחד מהם במהלך השבוע. אין לנו שעות מוגדרות, הטלפון שלנו זמין לכולם במשך כל היום וכל הלילה.

"הידיעה הזאת, שבכל רגע נתון אנחנו שם, אחד בשביל השני, נותנת להם הרבה מאוד ביטחון ואמונה שהם מסוגלים. למעשה, חלקם לא פחות חכמים ממני. בנסיבות אחרות, בסביבה תומכת, הם בקלות יכלו לעשות איתי דוקטורט". הדוקטורט שלו, אגב, עוסק בתחום חסרי הבית בישראל.

סלבה עם המאמן קובי שאלו. האימון מתחיל בחימום, הקפצות כדור והעברתו במסלול סלאלום מאולתר // צילומים: יהושע יוסף

מאחורי הקווים עומדים קובי המאמן ודוד קנדי, איש השטח מטעם עיריית תל אביב, שמלווה אותם זה ארבע שנים. האימון מתחיל בחימום, הקפצות כדור והעברתו במסלול סלאלום מאולתר. האווירה על המגרש מחשמלת. הברק בעיניים של קבוצת האנשים המבוגרים האלה מידבק.

"את רואה איזה כיף זה?" צועק סלבה תוך כדי משחק. "יש שני דברים בעולם שעליהם אני לא מוותר בחיים, ולא משנה כמה אני עייף: ביקור אצל אחותי - והאימון הזה".

פעם, החיים של סלבה נראו אחרת. הוא נולד במולדובה, שם חי עד גיל 25 עם אמו, אחותו ואחיו הגדולים ממנו. כשהיה בן 7 התגרשו הוריו, ואביו עבר להתגורר באוקראינה וניתק את הקשר עם המשפחה.

את שנות ילדותו במולדובה הוא זוכר דווקא כמאושרות, מוקף בחברים ובמשפחה אוהבת. למד בכיתת ספורט ושאף להיות כדורגלן מקצועי. אבל הכל השתבש כשעלה לישראל עם אמו ב־1996, בגיל 25.

"אח שלי עלה לישראל שנה לפניי וגר בתל אביב, והוא דירבן אותנו לעלות. בהתחלה לקחו אותנו לאופקים, לא היו לי חברים, לא ידעתי את השפה. אחרי שנה אחותי עלתה לארץ עם המשפחה, ולקחה את אמא אליה לתל אביב. נשארתי באופקים לבד, ולא מצאתי את עצמי. לא ידעתי מה זה להיות לגמרי לבד.

"נסעתי לחפש עבודה באילת, ובמשך כמעט שנה עבדתי בתחזוקה במלון. זאת היתה תקופה שכעסתי על כל העולם וניתקתי קשר עם כל המשפחה. מדי פעם הייתי שותה וודקה, כדי להשכיח את הבדידות.

"ב־1998 אחותי התקשרה לספר לי שאמא במצב לא טוב. עזבתי הכל ונסעתי אליה, היא כבר גרה אז בחולון. שם נודע לי שאחי, שהיה כמו אבא בשבילי, נפטר מבעיה רפואית. זה שבר אותי.

"הלכתי לקנות וודקה ושתיתי. עברתי לגור אצל אחותי, אבל המשכתי לשתות ולא רציתי לראות אף אחד. בשלב הזה עוד נאבקתי בשתייה, והיו רגעים שבהם הייתי מצליח להשתלט על זה ולהחזיק עבודה כשומר או כפועל בניין. אבל היו ימים שהייתי שיכור כל הזמן. ומי רוצה שיכור לידו?"

ב־1999 נפטרה אמו מבעיית הלב שממנה סבלה, בגיל 73. "בשלב הזה הבנתי שאני בעצם לבד. לאחותי היתה משפחה משלה, ולי לא היה כלום. שוב חיפשתי נחמה בוודקה, אבל הפעם שתיתי בלי הפסקה.

"ככל ששתיתי יותר, היה יותר קשה להיות איתי. אנשים התרחקו ממני, גם אחותי, וזה כאב לי מאוד. כאב לי שלא מאמינים בי. פעם הייתי ילד טוב, והוא הלך לי לאיבוד.

"כשלאחותי נעשה קשה איתי, הייתי עוזב. חייתי ברחוב לסירוגין, לפעמים ימים, לפעמים שבועות. ואז חוזר לבית שלה, ושוב עוזב לרחוב, כמו גלגל שחוזר על עצמו.

"זה המקום הכי נמוך שהייתי בו. את רובו אני לא זוכר, אבל בזמן ההתפכחות, זה היה מכה בי. הבנתי שהידרדרתי לשפל.

"ניסיתי להיגמל. היו תקופות שהצלחתי, ואז הייתי מוצא עבודה כשומר בחברת אבטחה, ואפילו שוכר דירה. אבל זה קשה להיות לבד, קשה מאוד".

משנת 2001 ועד 2013 הוא שהה לסירוגין ב"גגון" - הוסטל לדרי רחוב. גם שם התקשה להחזיק מעמד לאורך זמן. היה יוצא לרחוב לתקופה, חוזר, ושוב יוצא. המקום הזה היה לו מעין בית, והוא עבד בו במטבח והרוויח את לחמו. אבל השהות בסביבה של מכורים הקשתה עליו את השיקום האמיתי.

*    *

את הרעיון להקים קבוצת כדורגל לחסרי בית הגה בשנת 2012 אורי שוהם, שהיה אז יועץ לשר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ'. שוהם ראה בטלוויזיה סרט תיעודי על אליפות העולם בכדורגל להומלסים (Homeless World Cup), שבו התראיין מל יאנג מסקוטלנד, שייסד את ארגון הכדורגל העולמי לחסרי בית.

"באותה תקופה עבדתי בכנסת ומה שקסם לי בפרויקט זה שהמטפלים לא הגיעו אל חסרי הבית ממקום פטרוני. כדורגל הוא משחק קבוצתי שוויוני, כל השחקנים על המגרש מסתכלים אחד על השני בגובה העיניים. הרגשתי שאני חייב לחבר את זה לעשייה פה בארץ. פניתי לחבר שלי, עמרי אברמוביץ', שעשה את התזה שלו על חוויית החופש של חסרי הבית. הוא מאוד התלהב, והתחלנו לרוץ עם זה".

יוזמי הפרויקט אורי שוהם (מימין) ועמרי אברמוביץ'. "הצלחנו לבנות מערך מתנדבים שמלווה את השחקנים" 

אברמוביץ': "יזמנו שיחת סקייפ עם מל יאנג, שבה הוא הסביר לנו שהפרויקט הזה קיים כבר משנת 2001. שאלנו אותו מה אנחנו צריכים לעשות ומה המודל, והוא אמר לנו בשיא הפשטות: 'תתחילו לשחק איתם כדורגל. כל השאר יקרה תוך כדי.

"והוא צדק. המשחק הוא קבוצתי, אך עדיין בתוך הקבוצה אנחנו רואים את כל אחד מהם כפרט ועוזרים לו לפי הצרכים שלו. לרבים מהם יש בעיות משפטיות עם ההוצאה לפועל, ואנחנו יוצרים את הקשרים עם אנשי המקצוע כדי לסייע להם.

"הצלחנו לבנות מערך של מתנדבים, שמלווים אותם לעורכי דין, לבתי המשפט ואפילו לרופאים. המעטפת הזאת, שאנחנו מעניקים להם מא' עד ת', היא מעטפת שיקומית, שתומכת בהם ולא נותנת להם להרגיש חסרי אונים. רק השבוע התקשר אלי בלילה אחד השחקנים, שרצה לשתף אותי בבעיה אישית שלו".

שוהם: "ישבנו ולמדנו מודלים של קבוצות נוספות בעולם. הבנו שלכל קבוצה יש מאפיינים שונים. לדוגמה, במזרח אסיה רוב חסרי הבית הם אנשים שאיבדו הכל כתוצאה מאסונות טבע. באירופה ובישראל המאפיין של חסרי הבית הוא התמכרויות, ובאפריקה אנשים נולדים כחסרי בית.

"אחרי שגיבשנו את המודל, פנינו לאגף מצילה במשרד לביטחון הפנים וליחידה לדרי רחוב בעיריית תל אביב, ועניַינו אותם בפרויקט. לשמחתנו הם מאוד התלהבו. אני בהחלט יכול להגיד שהפרויקט הזה לא היה קורה ללא עזרתם המקצועית והכלכלית".

*    *

הקבוצה הראשונה הוקמה בספטמבר 2013. "ההתחלה היתה קשה מאוד", אומר אברמוביץ'. "בהתחלה ניסינו לאסוף את השחקנים ממש מהרחוב, גם כאלה שעדיין מכורים קשים. הגענו לאימון הראשון, וגילינו שאנחנו לבד. אף אחד מהאנשים שהזמנו לא בא.

"מהר מאוד הבנו שזאת לא האוכלוסייה שאנחנו צריכים להתמקד בה. פנינו דרך העירייה לאנשים שכבר עשו את הצעד הראשון בשיקום, ואז הדברים התחילו לקרות". 

סלבה היה אחד הראשונים שצורפו לקבוצה. "גרתי אז בהוסטל (גגון). פנתה אלי עובדת סוציאלית, שטיפלה בדרי הרחוב, וסיפרה לי שיש כוונה להקים קבוצה שבה ישחקו חסרי בית. הרעיון מצא חן בעיניי, הרי כל החיים שלי חלמתי להיות כדורגלן. זה נראה כאילו מישהו מלמעלה מכוון אותי בחזרה למסלול החיים שלי, שנעצר בגיל 25. 

"הלכתי ואספתי חסרי בית מהמקום שבו גרתי. בהתחלה באו שלושה, אחר כך חמישה, וזה לא היה קל. בסוף הצלחנו לגבש גרעין של שמונה שחקנים, שהתמידו.

"דווקא בתהליך של הקמת הקבוצה, אחרי שנים שנאבקתי עם הגמילה וניסיתי בכוחות עצמי ונכשלתי, העובד הסוציאלי שטיפל בי הציב לי אולטימטום. הוא אמר לי: 'אתה לא יכול ללכת לקבוצה בלי לעבור קודם תהליך של גמילה ושל טיפול בקהילה. אם לא - תעזוב את ההוסטל. מאוד כעסתי עליו. רציתי להיות חלק מהקבוצה הזאת, אבל היום אני יודע שהוא הציל לי את החיים. והקבוצה חיכתה לי'.

"פחדתי למצוא את עצמי לבד שוב, ולכן ביולי 2014 הלכתי למכון גמילה של משרד הבריאות. שם הייתי כמעט חודש. משם עברתי לכפר הגמילה 'רוח מדבר', שנמצא דרומית לבאר שבע. הייתי שם במשך שנה, עם עוד 30 מטופלים.

"המסגרת היא מאוד נוקשה וכוללת סדר יום עמוס של עבודה בתוך הקהילה של הכפר, מפגשים עם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, וזאת הפעם הראשונה שהם גרמו לי להתחבר מחדש לאדם הטוב שהייתי בילדותי. בפעם הראשונה אחרי שנים, שבהן הרגשתי בודד ונבגד על ידי החברה, האמון שלי בבני אדם חזר אלי. הבנתי שאני חייב לבטוח באנשים שסביבי, שרוצים לעזור לי לצאת מהמקום הזה.

"במהלך השנה הזאת עמרי הגיע עם שלושה שחקנים לבקר אותי ולתמוך בי, ובעיקר לגרום לי להבין שהם מחכים לי שאחזור, שהם לא עזבו אותי, ושאני חלק מהם. זאת היתה שנה קשה, אבל מאז אני בן אדם אחר, והנה אני כאן כבר כמעט שלוש שנים, נקי מאלכוהול, גר בדירת מעבר, עובד בחלוקת אוכל לנזקקים ומשחק כדורגל".

אברמוביץ': "אחד הדברים שהקפדנו עליו זה שלא מבטלים אימונים, גם לא בגשם. רצינו לייצר משהו קבוע, שהמשתתפים יידעו שבכל יום רביעי בשעה 18:30 אנחנו נהיה שם בשבילם, במתנ"ס.

"במהלך השנה הראשונה עברו אצלנו בקבוצה קרוב ל־40 חסרי בית. נשארו עשרה, שהיו הבסיס של הקבוצה הראשונה, ושמונה מהם ייצגו אותנו באליפות באמסטרדם. הם עדיין באים לאימונים, בתור בוגרי הפרויקט". 

*    *

אורן נולד ביפו. אמו עקרת בית, אביו עובד בשיפוצים. יש לו שישה אחים. כבר כילד, הוא אומר, התקשה להסתגל למסגרת בבית הספר.

"הייתי ילד מופרע, הפרעתי כל הזמן. המורים בבית הספר לא ידעו איך להתמודד איתי, וכבר בכיתה ד' המורה היתה שולחת אותי למגרש עם כדור, העיקר שלא אהיה בכיתה ואפריע.

"בסביבה שחייתי בה לא היה קשה למצוא סמים. בסביבות גיל 14 או 15 כבר נחשפתי לגראס ולחשיש, משם המשכתי לאקסטזי, קוקאין ושתיית אלכוהול. כל מה שבא ליד. לצבא לא התגייסתי, כי כבר בלשכת הגיוס אמרתי להם שאני משתמש בסמים".

הוא החל גם לסחור בסמים, כדי להשיג כסף למימון הסם לעצמו. בשנת 2006, כשהיה בן 27, נתפס עם כמות גדולה של מריחואנה ונשלח לעשרה חודשי מאסר. כשהשתחרר חזר לגור עם הוריו. "הם כבר היו מיואשים ממני. היו תקופות שהייתי יוצא למסיבות טראנס, נעלם לכמה ימים וחוזר. המשפחה רק הפריעה לי להשתמש, הם כל הזמן הציקו לי ורצו שאגמל. הרגשתי שהם נטל עבורי".

במשך עשר שנים הוא הצליח לשכנע את הוריו לתת לו כסף "רק להיום", כשהוא מבטיח שמחר ילך לגמילה. הגמילה לא הגיעה.

"הגעתי למצב שכל הזמן הייתי מבקש מהם כספים. פרצתי למכוניות, גנבתי משכנים בלי בושה, רק כדי להשיג סמים. המשטרה היתה מגיעה לבית של הוריי על בסיס קבוע. לפני שנתיים הם הרימו ידיים וגירשו אותי מהבית. לעולם לא אשכח את היום הזה. הם צעקו עלי 'אתה ילד מניאק, הרסת לנו את החיים'. יצאתי מהבית בלי כלום".

מה הרגשת?

"כשאתה על סמים אתה לא מרגיש. אין רגש, אין בושה, יש רק את הסמים, שמאפשרים לך להמשיך לחיות בלי להתמודד עם החיים. 

"כשהייתי צלול לרגע, הבנתי שאמא ואבא שלי ויתרו עלי. ואז הרגשתי פגוע, מושפל, כאילו הנשמה שלי נקרעת לגזרים. הלכתי ברגל שעות, בלי לדעת לאן אני רוצה להגיע. בסוף קרסתי. למזלי זה היה קיץ. תפסתי ספסל והלכתי לישון.

"מאותו רגע, אלה היו החיים שלי. הייתי מתקלח פעם בחודשיים, גונב כדי לקנות סמים. אכלתי אם אנשים היו נותנים לי. אם לא, אז לא.

"אחרי ימים ספורים ניסיתי לחזור הביתה, אבל הוריי הוציאו נגדי צו הרחקה וקראו למשטרה. הבנתי שהדלת הזאת נסגרה לי כנראה לתמיד.

"פעם ישבתי בתל אביב ליד חוף הים, וחשבתי להתאבד. להיפטר מהכל. אבל לא היה לי אומץ.

"אחרי שנה שמעתי ממכורים אחרים שיש הוסטלים שנותנים קורת גג ואוכל. החלטתי לנסות. זה היה המזל שלי, לא הייתי שורד עוד שנה ברחוב".

לפני שנה בדיוק הוא ניגש לאחד ההוסטלים ביפו, ובמקביל התאשפז למשך 21 יום באשפוזית. משם התחיל את הדרך שלו בחזרה לחיים.

אל קבוצת הכדורגל הוא הגיע דרך חברים מההוסטל, והיה לו ברור שהוא מתייצב. "כל החיים הייתי עם כדור ביד, תמיד אהדתי את בית"ר ירושלים. אז חשבתי לעצמי שבמקום לעבוד ולחזור להוסטל, שם יש עדיין מכורים, עדיף שאעסיק את עצמי בפעילות גופנית עם אנשים שעברו את מה שאני עברתי ורוצים חיים אחרים. הבנתי שרק אם אמצא לעצמי חברה אחרת להסתובב בה, אצליח להישאר נקי.

"הקבוצה היא המשפחה שלי, היא החברים שלי, היא התקווה שלי. אני יודע שמה שלא אצטרך, ולא חשוב באיזו שעה זה יהיה, יש לי למי לפנות. אלה דברים שנראים טריוויאליים לאנשים רגילים, אבל כמי שהיה בתחתית, אני יכול להגיד לך שזה הרבה מאוד".

כבר שנה שהוא נקי, "למרות שמכור נשאר מכור. אני בטוח שיהיו לי עוד נפילות. ההבדל הוא שהיום, בזכות קבוצת הכדורגל, גם אם אפול שוב, אדע איך להתמודד. יש לי את הכלים, ויש לי חברים שתומכים בי ומקבלים אותי, ולא שופטים אותי ולא מוותרים עלי".

סלבה: "אחד הדברים הקשים שחסרי בית צריכים להתמודד איתם הוא הבדידות. כשאתה מכור, אף אחד לא רוצה אותך, וכשאתה כבר נקי, החברה חשדנית כלפיך ומתקשה לקבל אותך בחזרה. אחרי הרבה שנים ברחוב אתה שוכח מה זה ביחד, מה זאת שייכות. אתה שוכח איך לדבר עם אנשים, ואתה שוכח איך לשמוע אותם בלי להרגיש מייד שהם נגדך.

"בחצי השנה הראשונה שלי בקבוצה לא דיברתי עם אף אחד. אם היית רואה אותי פה, היית חושבת שאני אילם. היום אי אפשר להשתיק אותי. אני חי".

*    *

"הפעילות בקבוצה מעניקה לאנשים האלה עוגן בחיים", אומרת אביטל לייבה, מנהלת אזור תל אביב באגף מצילה, המלווה את הפרויקט מבחינה מקצועית מיום היווסדו. "משחק הכדורגל דורש עבודת צוות ושותפות, וזו דרך טובה ליצור קשרים וחברויות.

"מעבר לפעילות הגופנית, שתורמת להם מאוד ואף מחזיקה אחדים מהם מחוץ למעגל ההתמכרות, המסגרת והחברה מעצימות אותם. הפעילות השבועית הקבועה יוצרת מחויבות, אחריות ועמידה בזמנים - דברים שקשים לאנשים שהם חסרי בית ומסגרת. חלקם מספרים שלראשונה זה שנים, יש להם משהו שהם מצפים לו כל שבוע".

אביטל לייבה (מימין). מנהלת אזור ת"א באגף מצילה // צילום: יהושע יוסף

יואב בן ארצי, מנהל תחום התמכרויות, דרי רחוב ושיקום האסיר בעיריית תל אביב, אומר שהתפיסה הטיפולית שהציעו אברמוביץ' ושוהם השתלבה עם התפיסה האישית שלו. "בתל אביב אנחנו מטפלים ב־580 חסרי בית, וההערכות הן שיש עוד כ־80, שלא יוצרים איתנו קשר. 54 אחוזים מדרי הרחוב הם מחבר העמים. משבר ההגירה והיעדר אורח חיים חברתי ומשפחתי מאיצים את תהליך ההתמכרות, ולכן אני מאמין שמעבר לחלקים הטיפוליים, צריך לעסוק גם בתחומים אחרים.

"הפעילות הקבוצתית עובדת על קודים התנהגותיים ועל תחושת השייכות. המודל הזה פשוט ונכון. זו השנה השלישית שאנחנו תומכים בפרויקט כלכלית, לוקחים בו חלק, מסייעים באיתור דרי הרחוב ונלחמים על כל אחד מהם שיישאר בקבוצה וייצא ממעגל דרי הרחוב".

עכשיו הם עם הפנים קדימה, לאליפות העולם באוסלו. אברמוביץ' עדיין מגייס את התרומות עבור כרטיסי הטיסה. "הנוהל הוא שהמדינה המארחת מממנת באופן מלא את השהות של שמונת השחקנים ושל שני אנשי צוות, כך שלנו נשאר רק לדאוג לכרטיסי הטיסה. לצערי, המשרד לביטחון הפנים ועיריית תל אביב מתקצבים רק את הפעילות השוטפת שלנו. בפעם הקודמת הצלחנו לגייס תרומות, ואני מקווה שגם הפעם נצליח. לכי תדעי, אולי עוד נפתיע ונצליח להתברג לעשרת המקומות הראשונים".

מה שאורן הכי רוצה לעשות עכשיו זה לרוץ לספר להוריו, שאותם לא ראה כבר יותר משנה. להוכיח להם שהנה, בסוף כן יצא ממנו משהו, הוא לא הילד הרע שהם חשבו שהוא. אבל הוא מעדיף לחכות ולהתחזק, רק עוד קצת, "כדי שאוכל לעמוד מולם ולהסתכל להם בעיניים בלי להתבייש, אחרי כל מה שעברו בגללי".

michali100@gmail.com

לא לגברים בלבד

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו