להרתיע או להכריע

מבקר המדינה יוסף שפירא השיג השבוע, פעם נוספת, את 12 דקות התהילה שלו עם פרסום דו"ח צוק איתן. למעשה זה ארך קצת יותר, עם ההדלפות, ההכנות והפרשנויות שגדשו את אולפני הטלוויזיה ואת עמודי העיתונים במשך ימים שלמים. אבל גם באופוזיציה כבר הפנימו: התהילה היא קצרת מועד, והדו"ח הנוכחי, על מאות עמודיו, פרקיו ונספחיו, מן הסתם יעשה את דרכו למנוחת עולמים בגנזך המדינה. 

לא כך זה היה אמור להתנהל. הדו"ח היה אמור להיקרא ולהילמד היטב על ידי צמרת צה"ל והדרג המדיני, אבל מרגע שהוא הפך בעיקר לעוד כלי ניגוח נגד ראש הממשלה, נגזר למעשה גורלו להיעלם בתהום הנשייה. 

מי שנתן יד לכך הם לא רק חברי האופוזיציה או הפרשנים בתקשורת, שממילא יעשו הכל כדי לחבוט בנתניהו. והיה עימות בין נתניהו לבין המבקר, כשלשכת רה"מ אמרה שבניגוד לדו"ח המבקר, רה"מ נותן גיבוי לצה"ל - והמבקר ירה חזרה תגובה נזעמת.

 זו לא היתה פליטת פה או ניסוח לא מדויק. למרות התגובה הבוטה של לשכתו, המבקר אכן מותח ביקורת קשה על הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ וראש אמ"ן לשעבר אביב כוכבי. לא מדובר בביקורת נקודתית וממוקדת כלפי השניים, אלא ביקורת הנפרשת לכל אורך ורוחב הדו"ח, פרק אחרי פרק וסעיף אחרי סעיף. שר הביטחון משה יעלון גם הוא אחד ממושאי הביקורת המרכזיים בדו"ח. יחסית אליהם, הביקורת כלפי ראש הממשלה כוללנית יותר ומינורית יותר מבחינה מעשית. 

את דעתו על מבצע צוק איתן גיבש הציבור כבר בזמן אמת. בעוד ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וגורמים נוספים בקבינט ובמערכת הביטחון נלחמו על מנת לשוות למבצע תחושה של הישג גדול, רבים אחרים סברו כי המבצע היה למעשה דשדוש מתמשך של מערכת ביטחון ששכחה את ערך הניצחון בקרב. זו לא רק ההיגררות המאוחרת למבצע המנהרות, או העובדה שהצבא פעל רק מהאוויר בשלב הראשון ושהפלת שלטון חמאס או כיבוש הרצועה כלל לא עמדו על הפרק. זו היתה גם החתירה הבלתי פוסקת להשיג הפסקת אש עם חמאס בכל רגע וכמעט בכל מחיר. כולל הפסקות אש חד־צדדיות שצה"ל גזר על עצמו, שנוצלו על ידי הצד השני להתארגנות והתחמשות לקראת הסיבוב הבא.

הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ // צילום: גדעון מרקוביץ

גם ההתהדרות בשקט הנוכחי בגיזרה אינה מחזיקה מים, כשברור לכולם יותר מכל ספק שהסיבוב הבא בוא יבוא. אם לא בקיץ הקרב, אז בחורף שאחריו וכן הלאה. 

 

 "האיום היה על השולחן"

מבצע צוק איתן תפס את החברה הישראלית ברגע נדיר של אחדות ותמימות דעים שהגיעה השעה לטפל ברצועה כמו שלא טיפלו בה מעולם. שיש להחזיר את יושביה ל"תקופת האבן", שבה הנשק היחיד שהופנה נגד יהודים היה אבנים ומקלות. המבצע פרץ בדיוק אחרי חטיפת ורציחת שלושת הנערים, שהזעזוע ממותם הפך לדבק רב־עוצמה לחברה כולה. מהרבה בחינות, לא היתה שעה כשרה יותר לפעולה דרמטית ונחרצת ברצועת עזה מאותה שעה, שבסופו של דבר הוחמצה. 

בגלל ההקשר הזה, דו"ח המבקר לא מעלה ולא מוריד מאומה מדעת הקהל ביחס למבצע. יש בו נקודות שהיה כדאי להתמקד ולטפל בהן - כמו ההחלטה להפציץ את פירי המנהרות מהאוויר, מה שהקשה לאחר מכן על לוחמי החי"ר וההנדסה לטפל בהן באופן יסודי לאחר מכן. מצד אחר, יש בו סעיפים שהיה ראוי להתעלם מהם, כמו הטענה (ההזויה מעט) כי היה צורך להרחיב את המהלך המדיני - במילים אחרות, לפצוח בהידברות אינטנסיבית עם חמאס. 

אל"מ (מיל') יונתן ברנסקי מכיר את רצועת עזה כמעט כמו את כף ידו. כמי שמילא שורת תפקידים בכירים בצה"ל סמוך לרצועה ובתוכה, גם הוא קרא בעיון את דו"ח המבקר. בזמן מבצע צוק איתן היה ברנסקי מנהל לחימה וראש צוות התכנון של אחת האוגדות המתמרנות במבצע. לפני כן שירת כסגן מפקד אוגדת עזה, תפקיד שאותו ביצע גם במהלך מבצע עמוד ענן. במהלך מבצע עופרת יצוקה שירת כמפקד חטיבת הנגב שלחמה בעזה. "הדיון בדו"ח הוא דיון שטחי", הוא אומר, "נוצר מצב שאתה בעדו או נגדו. למעשה, חלק מהדברים בדו"ח נכונים וחלק ממש לא".

אל"מ (מיל') ברנסקי מדגיש כי "בניגוד לרושם שנוצר, איום המנהרות של חמאס בעזה היה על השולחן הרבה לפני המבצע ובצורה חד־משמעית. אף אחד במערכת הביטחון לא הופתע מעניין המנהרות. אני יכול להעיד על עצמי שהייתי נוכח בדיון בהשתתפות ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק עם ראשי הצבא, שבו דיברו על המנהרות, כשכל הגופים הרלוונטיים בצה"ל עוסקים במציאת פתרונות לנושא. להגיד שהדבר לא היה על סדר היום זה פשוט לא נכון". לדבריו, "איום המנהרות הוא לא איום אסטרטגי. אסור להקל בו ראש, אבל להגיד שזה איום אסטרטגי זה פשוט לא נכון. האיום האיראני הוא איום אסטרטגי. המנהרות - לא".

ברנסקי מעיד כי גם בימי ההכנה למבצע צוק איתן דובר בצמרת צה"ל על איום המנהרות של חמאס. "זה לא הוגדר כנורא מרכזי בתחילה, אולם זה השתנה במהלך המבצע. הצבא תירגל עוד לפני צוק איתן את נושא המנהרות, וברמה הטקטית היתה הכנה לכוחות הפועלים לטפל בכך. אני כן יכול לומר שבניגוד למשל ללחימה בשטח בנוי, שבה הצבא משקיע בתורת לחימה ובתרגולות בצורה פרטנית ומסודרת, לא כך היה המצב לגבי איום המנהרות, שם ההוראות היו כוללניות יותר. זה דבר שלדעתי צריך לטפל בו גם היום, לצד הצורך למצוא פתרונות טכנולוגיים ואחרים להשמדת המנהרות".

בשבוע האחרון כסגן מפקד אוגדת עזה, הוא ביצע תרגיל שבמרכזו עמד תרחיש של 35 מחבלים יוצאים ממנהרה התקפית. "זה היה בקיץ 2013, כבר אז תירגלנו מנהרות. מח"ט גבעתי עופר וינטר תירגל עם החיילים שלו מנהרות, בלי לחכות להוראה.

"אבל יש בעיה הרבה יותר גדולה", הוא אומר, "והיא שהצבא התמכר למילה 'הרתעה'. כל השיח בצמרת צה"ל מדבר על היגיון ההרתעה ועל לחימה בסבבים. על שיח של הכרעת חמאס לא שמעת בכלל. זה הגיע מלמעלה, החל ממשה יעלון ועבור ברמטכ"ל, וחילחל לכל צמרת הצבא. בכל פעם שמישהו העלה את הנושא, קפצה צמרת מערכת הביטחון כדי להסביר על המחיר הגבוה ועל ארה"ב שלא תעניק גיבוי ועל אירופה שתכעס. אני עצמי הייתי עד לדיון שבו ראש הממשלה אומר לראשי הצבא, אחרי שהוצגה לו תוכנית צבאית בעזה, כי הוא רוצה שיציגו לו תוכנית משמעותית יותר והתקפית יותר - והרמטכ"ל, במקום לציית, מתחיל להסביר למה זה לא טוב. 

"לפעמים נתניהו היה מתעקש, אבל הצבא פשוט סירב לעשות את זה", המשיך ברנסקי, "הייתי בחדר כשזה קרה. הצבא צריך להכין עבור הדרג המדיני מגוון של תוכניות, ושהדרג המדיני יחליט. ברור לכולם שפעולה גדולה יותר גובה מחיר גבוה יותר: בחיי אדם, בתחמושת, בתקציב. זה ברור, אבל האם לא הגיעה העת לומר שיש פה אויב וצריך להכריע אותו, ולהפסיק את שיטת הסבבים כל שנה־שנתיים? בסופו של דבר, המחיר יהיה הרבה יותר גדול. צריך פשוט לנצח את האויב. 

"זה שאומרים בדו"ח שלא טיפלו במנהרות, והראיה - שיש עכשיו 15 מנהרות, איזו מין אמירה זו? הרי גם אם היינו משמידים את כולן, ברור שאחרי שאתה יוצא משם יחפרו חדשות, כי לא נגעת בשורש הבעיה. הפעם הבאה תמיד תהיה קשה יותר מהפעם הקודמת. כשאני רואה שהצבא משדר הססנות וחולשה, זה מטריד מאוד. הדרג המדיני אמור לרסן את הדרג הצבאי, לא לדרבן אותו. הייתי בדיון עם ראש הממשלה, שר הביטחון ברק וראשי הצבא: ברק היה לוחמני יותר מראשי צה"ל. זה לא נורמלי".

ברנסקי מסייג כי אמנם לא השתתף בישיבות הקבינט בצוק איתן, "אבל אני כן יכול לומר שהיו דיונים אינטנסיביים לגבי המנהרות, לא רק עם ראשי צה"ל אלא גם עם הרבש"צים ביישובי עוטף עזה ועם ראשי מועצות האזור. כולם דיברו על זה ונערכו לזה. זה לא אומר שיש מענה מוחלט, אבל הנושא בהחלט היה על השולחן".

גם מהתקשורת הוא לא חוסך שבטו. "מה ש'ידיעות אחרונות' עשו, כשכתבו את סעיפי הביקורת מהדו"ח בעמוד הראשון ולזה צירפו את רשימת חללי צוק איתן, תחת הכותרת 'שילמו את המחיר', זה גועל נפש. פופוליזם בהתגלמותו". 

 

פיק ברכיים בדיון

בדו"ח על הקבינט היה חסר, ללא ספק, פרק שעוסק בהדלפות מהפורום הביטחוני החשאי. אלו ליוו את מבצע צוק איתן על בסיס כמעט יומיומי, בתופעה נפסדת הממשיכה למעשה גם בימים אלה. 

יו"ר ועדת החוץ והביטחון אבי דיכטר, שהשתתף בעשרות ישיבות קבינט גם כראש השב"כ וגם כשר בממשלה, אומר כי התעלמות מסוגיית ההדלפות כמוה כהתעלמות מנדבך מרכזי ביותר המשפיע על עבודת הקבינט. "כבר במלחמת יום הכיפורים", הוא אומר, "גולדה מאיר לא שיתפה את הקבינט במידע מוצק מאוד שכבר היה בידיה. כשהשרים נקראו לבוא בשבת בבוקר, בעיצומו של יום כיפור, רובם לא ידעו בכלל במה מדובר; במבצע אנטבה יצחק רבין כינס את הקבינט רק אחרי שהמטוסים כבר היו מעל שארם א־שייח'; על הפצצת הכור בעיראק לא ידעו חברי הקבינט עד הרגע האחרון, וגם במלחמת לבנון השנייה רובם מודרו לגמרי. 

יו"ר ועדת חוץ וביטחון אבי דיכטר // צילום: דודי ועקנין

החוק הקובע מי צריך להיות חבר בקבינט למעשה הופך אותו לפורום לא אפקטיבי, גדול מדי ופוליטי מדי. הדבר יוצר שם חשש תמידי מהדלפות. אני זוכר שאהוד ברק כראש ממשלה לא היה מוכן לכנס את הקבינט לפני הנסיגה מלבנון, עד הרגע האחרון, כדי שהדבר לא ידלוף. ברק, שרון, אולמרט ונתניהו היו מגיעים לקבינט עם פיק ברכיים לפני חשיפת מידע רגיש, והיו מעדיפים להמתין עד המועד הסמוך ביותר להתרחשות האירועים כדי להרחיק את סכנת ההדלפות עד כמה שאפשר. 

"בגלל זה ראשי הממשלה אימצו לעצמם הקמת מטבחון, שביעייה, שמינייה וכן הלאה. איתם ראש הממשלה יכול לדבר באופן פתוח יותר. אני לא הייתי חבר בקבינט בצוק איתן, אבל גם אם יש טענה שהדיון בנושא זה או אחר לא היה מפורט, אי אפשר לנתק את זה מהחשש להדלפות".

נראה שמבחינתו של נפתלי בנט הכל הוביל לרגע הזה. כבר בזמן אמת, במהלך צוק איתן, כשנקט קו לעומתי נגד נתניהו ויעלון, דרך הכרזתו כי ימשיך לרדת לקבל מידע מהלוחמים בשטח, דרישתו למזכיר צבאי לקבינט ותדרוכי העיתונאים על כך שהמבקר אימץ למעשה את עמדתו, המנוגדת לזו של נתניהו ויעלון, הכל הוכן ונערך לפרסום דו"ח המבקר. מבחינתו, אז היתה אמורה להתחיל החגיגה האמיתית. הדו"ח פורסם, אבל בנט, שהיה אמור לציין את רגע השיא שלו, פתאום נעלם. 

רבים במערכת הפוליטית סבורים כי בנט נוקט פעולה מחושבת זו כי אחרים, ובהם הפרשנים הצבאיים והפוליטיים, עושים עבורו ממילא את העבודה. המילים "בנט צדק" נישאות בפי כל גם בלעדיו. 

השר בנט. שתק בימים האחרונים // צילום: אלכס קולומויסקי

אחרים סבורים כי שתיקתו של בנט נובעת דווקא מהחשש כי הריקושטים על התנהלותו כבר החלו לפגוע בו בימים האחרונים שלפני פרסום הדו"ח. מחשש שהפוליטיקה שהוא עושה סביב המבצע כבר מתחילה לגבות ממנו מחירים. מילא שראש הממשלה ויעלון מתנגחים בו; אבל כשגם בלתי מעורבים בעליל, כמו ישראל כץ, משה כחלון, יואב גלנט ואחרים עושים זאת, זה כבר מתחיל להיות מסוכן. גם בסביבתו מעריכים כי כששרים תוקפים את המדליפים בקבינט, הכוונה היא בראש ובראשונה אליו. לכן בנט, במהלך חכם ומחושב, נזהר כעת. 

 

ורק לפרץ אכפת

למרות ההבטחות וההתחייבויות, כבר עכשיו אפשר לקבוע שהפריימריז לראשות מפלגת העבודה לא יתקיימו במועד שנקבע, קרי בחודש יולי. עד סוף פברואר היה על ועידת המפלגה לקבוע כללים לבחירות פנימיות, לוחות זמנים ונהלים כדי שהבחירות יתקיימו במועדן. זה לא קרה, ומארס כבר התחיל. אוגוסט הוא החודש הקרוב ביותר האפשרי, אבל מי הולך לבחירות כשחצי מדינה בחופשה? 

בינתיים נראה שהיחיד שזה מפריע לו הוא עמיר פרץ, שככל הנראה לא מתכוון לוותר. אראל מרגלית עדיין מחפש את נתניהו בצוללות בגרמניה, אלדד יניב מוביל מהלך חסר סיכוי של פריימריז פתוחים, ורק פרץ עובד. אמנם יש לו משוכה משפטית לא פשוטה לעבור, לאחר התחקיר שגילה שרבים ממתפקדיו לא ידעו שהם כאלה, אבל בשטח התכונה ניכרת. 

לרגע הכריזו הצדדים על הפסקת אש, ועם פרסום דו"ח המנהרות הפנו את חיציהם כאיש אחד ולב אחד נגד בנימין נתניהו. אולם מהר מאוד, כשהנושא יגווע, יחזרו למצבם הרגיל: מלחמת כל בכל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו