תחת השם הפרוזאי "צבי מגדל" מסתתרת פרשה עכורה מאוד בתולדות הקהילה היהודית של ארגנטינה: פיתוי וחטיפה של עשרות ואולי מאות נערות יהודיות מפולין בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, למעשה - עד שנות ה־30 של המאה שעברה, והעסקתן בזנות בבואנוס איירס. "סחר בנשים לבנות" קראו לזה בז'רגון המקומי, ולמרות שלא כולם לקחו בו חלק מעשי, הקהילה היהודית הארגנטינאית היתה מודעת למה שקורה, ושיתפה פעולה מתוך שתיקה.
במשך כ־100 שנים נבנו חומות של הסתרה סביב הפשע הזה ואפילו כיום לא ששים, בלשון המעטה, לדבר עליו. דוגמה מאלפת לקהילה שמודעת לכך שמתבצע פשע אך אינה יודעת להיכן להוליך את הבושה, ולכן מעדיפה להסתיר אותו; את הכביסה המלוכלכת תמיד עדיף לכבס בבית. אפילו איש אקדמיה נאור לכאורה, פרופ' אברהם ליכטנבוים מ־IWO, המכון לחקר היהדות בארגנטינה, תוקף בחריפות רבה את יוצר הסרט, דניאל נחנסון, ששואל האם לא הגיעה העת לחקור מעט יותר את הנושא הזה: "נמאס מהסקרנות החולנית והאוננות האינטלקטואלית", משתלח הפרופסור הנכבד ביוצר הסרט. שוב התקשורת אשמה.
העולם התחתון היהודי גילה את ארגנטינה בשנות ה־70 של המאה ה־19, משום שהזנות היתה שם עובדת חיים, ולא נאסרה על ידי השלטונות. "צבי מגדל" הוא שמו של ארגון הסרסורים היהודים, שפעל ממש ככל אגודה לגיטימית אחרת לעזרה הדדית בארגנטינה: היה לו נשיא, סגן נשיא, גזבר, בית דין עצמאי ובניין יפה בבואנוס איירס שממנו ניהל את פעילותו. צבי מגדל היה אחד המייסדים של הארגון, שנקרא בתחילה "ארגון ורשה". משהחליטו אנשי הארגון לשנות את שמו בעקבות האירועים באירופה, הם העדיפו לקרוא לו על שם מייסדם.
נחנסון ניגש לעשיית הסרט משגילה קשר משפחתי לארגון, והוא הוציא תחת ידיו מסמך מרתק ומרגש. שפע של תצלומים וקטעי עיתונות תקופתיים בונים את הרקע לסבל הנורא שעברו הנערות שאולצו לעסוק בזנות, ומספקים הקשר היסטורי ותרבותי נאמן. "טמאים", אגב, היה הכינוי שבו כינו אנשי הקהילה היהודית את הסרסורים, וקברו אותם מעבר לגדר. זאת, למרות שהיחסים בין הקהילה לסרסורים היו למצער אמביוולנטיים, והקהילה נהנתה כלכלית מפרי הבאושים של הסרסורים. אין ספק שהמורכבות הדו־ערכית הזו היא הבסיס לניסיונות ההשתקה וההסתרה.
מהעבר השני של הסקאלה ניצבת גיבורה בלתי צפויה: זונה בת ימינו בשם סוניה סאנצ'ז, פעילה חברתית ללא חת שמפגינה נגד האלימות שבה נוהגים בזונות. באופן אינטואיטיבי היא מבינה את מה שעברו הנערות היהודיות, שפותו בהבטחות לחיים טובים יותר, לרווחה כלכלית ואפילו בנישואים לגברים חלקי לשון שלקחו אותן איתם מעבר לים, ושם העבירו אותן לידי מפעילי בתי בושת. היא כמובן רוצה לחשוף את הסיפור כולו כדי למנוע מנערות ליפול בפח היום: "ראית זונה שמתה עשירה?" היא שואלת בבוטות. "כל האמירות האלה כאילו הבנות עושות את זה מרצון, הן שקרים גסים. אין זונות חופשיות ועצמאיות. רק סרסורים חופשיים ועצמאיים".
במונולוג שובר לב מתארת סוניה את הידרדרותה לזנות: "אני זוכרת איך עליתי בגיל 16 על אוטובוס שלקח אותי לעיר הגדולה. נמאס לי לאכול רק אחת לשלושה ימים. רציתי לחיות חיים נורמליים, לעבוד בעבודה הגונה. הייתי בתולה ולא ידעתי כלום. ומהרגע שהגעתי - הכל הפך אלים. היכו אותי קשות כי העזתי להתנגד. שכבתי שם, כשגברים נכנסו בזה אחר זה, וניסיתי להתנתק ולחשוב על רגעי האושר הקטנים שלי: הבית, החצר, אמא שלי".