מנת יתר

ככל שאני חושב עליו, כך הופך "טריינספוטינג 2", סרט ההמשך המצופה ללהיט הפולחן האהוב והמשפיע של דני בויל מ־1996, ליותר ויותר מיותר.

נכון, לא היה לו כל סיכוי להשתוות למקור, שהיה בבחינת "ברק בבקבוק" בכל מובן אפשרי. אבל האם הוא היה חייב להיות כל כך בינוני וכל כך חסר השראה? האם החבר'ה המוכשרים שהיו שותפים ליצירתו לא יכלו להתאמץ קצת יותר? האם זה באמת הטוב ביותר שהם היו מסוגלים לו? אם כן, זה קצת עצוב.

למקרה שלא הייתם מבוגרים (או מגניבים) מספיק כדי לחזות בתופעה התרבותית מתרחשת בזמן אמת, להלן תקציר האירועים: "טריינספוטינג", שהתבסס על רומן מצליח מאת אירווין וולש, הביא את סיפורם של חמישה נרקומנים סקוטים ניהיליסטים שהשחיתו את זמנם בביצוע עבירות קלות לצלילי איגי פופ, בצלילה אל תוך השירותים לצלילי בריאן אינו, בניהול שיחות טריוויאליות על נושאים שונים (כמו שון קונרי וכדורגל, למשל), בבגידה אחד בשני ובהזרקת כמות מגוחכת של הרואין. תוך כדי, הסרט לכד את רוח הזמן באופן מושלם, הניב פסקול עתיר להיטים חדשים וישנים (שעדיין מרגיש טרי ועדכני), שינה את האופן שבו דור שלם התלבש, והפך את יואן מקגרגור, שגילם את מנהיג החבורה, רנטון, ואת הבמאי, דני בויל, לכוכבי־על.

כעת, 21 שנים אחרי, ולאחר שמקגרגור ובויל סוף סוף יישבו את הסכסוך שהתגלע ביניהם ב־1999 (כשבויל ליהק את לאונרדו דיקפריו, ולא את מקגרגור, לתפקיד הראשי ב"החוף"), כולם התאספו שוב כדי לברר מה עלה בגורלה של אותה חבורה לא יוצלחת. התוצאה הסופר־נוסטלגית והמאוד לא אמביציוזית שיצאה תחת ידם אמנם תבדר לפרקים את כל מי שגדל על ברכי הסרט המקורי - אך לא הרבה יותר מכך.

האכזבה העיקרית, נדמה לי, נעוצה בסיפור הסתמי, שמסתובב בסיבובים מבלי להגיע לשום מקום מעניין, ושמתבוסס ללא בושה בתהילת העבר. במרכז העניינים ניצב שוב רנטון, ששב לעיר הולדתו, לאחר שברח ממנה עם השלל של עיסקת סמים בסוף הסרט הקודם. הוא מאתר את חבריו הוותיקים - סיק בוי (ג'וני לי מילר), ספאד (יואן ברמנר) ובגבי (רוברט קרלייל) - ומגלה שהם לא השתנו באופן דרמטי (אם מתעלמים מקו השיער ומהקמטים). מה שכן, הם עדיין לא סלחו לו על כך שדפק אותם ושמר את כל הכסף לעצמו.

מפה לשם, סיק בוי ורנטון מתנשקים, משלימים ומחליטים להשתמש במענק של האיחוד האירופי כדי להקים בית בושת (אני לא ממציא את זה), אבל תוך כדי, נראה שהתסריטאי ג'ון הודג' (שכתב גם את הסרט הקודם) שינה את דעתו והתעצל למחוק ולהתחיל מחדש. בנוסף, בגבי מנסה להרוג את רנטון. כי בגבי היה ונותר חמום מוח חולני שרק רוצה להרוג אנשים.

קורים עוד דברים רבים ב"טריינספוטינג 2", אבל תאמינו לי שאף אחד מהם אינו חשוב או מבריק במיוחד, ועיקר ההנאה המלנכולית שמתלווה לצפייה קשורה לעובדה שאנו שוב נמצאים בחברתם של החבר'ה בשעה שהם נזכרים באירועי הסרט הקודם. כן, כן. ממש כמו בפרק איחוד של סידרת טלוויזיה אהובה מהניינטיז.

הבמאי זוכה האוסקר דני בויל, שנקלע לתקופה לא מאוד מוצלחת בשנים האחרונות, עושה כמיטב יכולתו להזריק קצת אנרגיה וקצב אל תוך חומרי הגלם החיוורים. אבל מה שבא לו בכזו קלות וטבעיות ב־1996 נראה כמו מאמץ יתר ב־2017. בשורה התחתונה: למעט כמה רגעים מביכים (כמו נאום ה"Choose Life" החדש, שמרגיש מאולץ בטירוף) לא ממש סבלתי. אבל "טריינספוטינג 2" אינו מצליח להגיד שום דבר משמעותי על שום דבר משמעותי. והוא ממש אינו עומד בזכות עצמו.

"טריינספוטינג 2" ("T2 Trainspotting"), במאי: דני בויל. בריטניה 2017