יש יוצרים שיצירתם חוזרת שוב ושוב אל דמות או אירוע מכונן כלשהו. כזה הוא הנשף המפורסם שערכה הדוכסית מריצ'מונד ב־15 ביוני 1815 עבור ג'וליאן פלוז, תסריטאי, במאי, שחקן, מחזאי וסופר המזוהה יותר מכל עם "Downtown Abbey" האהובה, עטורת הפרסים, שאותה כתב, הפיק ואף ביים.
הנשף שערכה הדוכסית מריצ'מונד בוולינגטון, הסמוכה לבריסל, הצית את דמיונם של אמנים רבים: במהלך הנשף, שנערך בפאר והדר, הגיעה השמועה כי הקיסר נפוליאון פלש לבלגיה. רק חודשיים קודם לכן הצליח לברוח מהאי אלבה, שאליו הגלו אותו אויביו, ובדרך לפאריס אסף צבא המונה יותר מ־300 אלף איש. המלך לואי ה־18 נמלט ונפוליאון, במה שנחשבת היום לשגיאה אסטרטגית קטלנית, פלש לבלגיה ושלח חילות על מנת לרדוף אחרי הפרוסים הנמלטים מפניו. הדוכס מוולינגטון, אורח הכבוד של הנשף, יוצא ממנו בבהילות לשדה הקרב ואחריו חייליו, חלקם עוד בבגדי השרד המפוארים ונעלי הריקוד שלהם, היישר אל שדה הקטל הגשום של מה שנודע היום כקרב ווטרלו; תבוסה מוחצת לנפוליאון ומה שנחשב לניצחון בריטי מהולל שהכריע את גורלה של אירופה.
הנשף של הדוכסית מריצ'מונד ניצב כאירוע המכונן ב"בלגרביה", הרומן האחרון של פלוז שהתפרסם לאחרונה גם אצלנו (בתרגום מצוין של אילן פן, שהצליח לתרגם את השנינות האלגנטית המזוהה עם פלוז לתוך העברית): סופיה, בתו הצעירה והיפה של ג'יימס טרנצ'ארד, אחראי האספקה של מפקד הכוחות הבריטי, הנחוש להתקדם בסולם הדרגות החברתי ולהתחכך באצולה, מאוהבת באדמונד בלאסיס, הלורד הצעיר והנאה - שידוך בלתי אפשרי בעולם של סולם מעמדי נוקשה. אך הלורד בלאסיס מעז להזמין את סופיה ומשפחתה לנשף המפואר שעורכת דודתו, שממנו ייצא היישר לקרב. רק כעבור 25 שנה, כשבני הזוג טרנצ'ארד ימצאו את עצמם בבלגרביה, שכונה אופנתית וחדשה שהוקמה בלונדון ובה חיים רבים מעשיריה, יתבררו אל נכון השלכותיו של אותו ערב שקבע את גורלם.
"תמיד רציתי לכתוב על הנשף של הדוכסית מריצ'מונד", מספר פלוז בשיחה טלפונית עימו, "ואף עשיתי זאת בעבר, כשעיבדתי את הספר 'יריד ההבלים' מאת וויליאם ת'אקרי לתסריט בכיכובה של ריס ווית'רספון; מאז ומתמיד הייתי מרותק לאירוע הזוהר, הטרגי הזה, שבו כל אותם צעירים נאים רקדו עם עלמות יפות בבגדי הערב המהודרים שלהם ופחות מיום לאחר מכן מצאו את מותם בשדה הקרב. הסיפור הזה תמיד היכה בי בחיוניות שבו, בניצחון המכריע לצד חוסר התוחלת בחיי אנוש ששלובים כאן זה בזה, כך ששמחתי על ההזדמנות לכתוב על כך שוב ועוד ברומן, שבו אני יכול לראות לנגד עיניי את רצף האירועים על כל פרטיהם: מה לבשו ומה אכלו, לצלילי אילו מנגינות רקדו ואיך נראה החלל. במובן מסוים אני מנסה ליצור סרט במוחם של הקוראים".
•••
למרות מבטאו המצוחצח והעילאי, ולמרות אינסוף תאריו והישגיו, פלוז, 67, זוכה האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר על הסרט "פארק גוספורד", מן הטובים בסרטיו של רוברט אלטמן, שחקן במגוון סדרות טלוויזיה וסרטים, שבהם "ג'יימס בונד", סופר של רבי־מכר ואף חבר בבית הלורדים, הוא מן המרואיינים החביבים והנגישים ביותר. כשהוא מתאר את עיסוקו הוא מוסיף כלאחר יד כי "זו עבודה, את יודעת, כמו כל עבודה אחרת", אך בכל תו ותו ניכר עד כמה הוא אוהב את מכלול עיסוקיו ועד כמה הוא מושקע בהם.
הצופים הנלהבים של "דאונטון אבי" בוודאי ישמחו על הדמיון שבין הספרים: לא רק העיסוק המרתק תמיד באדונים ומשרתים, כסף ותשוקה, סודות ומעמדות, אלא גם אותה ארכיטקטורה מוכרת ואהובה, שלפיה כל אימת שבעיה אחת נפתרת, אחרת צצה במקומה, וכך מתגלגלת העלילה עד להתרתה. פלוז מאשר שהוא מתכנן היטב את מבנה הספר לפני שהוא ניגש לכתיבה עצמה: "אני חושב על רומן כמו על כתיבת פרק בסידרה: מובן שאפשר לשנות ולאלתר בעיצומו של עניין, אבל אני חושב שצריך להיות לך רעיון ברור באשר לכיוון שאליו פניך מועדות", הוא אומר. "יצרתי סינופסיס מפורט מאוד לפני כתיבת הספר, ובמובן הזה יש דמיון בין האופן שבו אני כותב ספר לבין האופן שבו אני כותב תסריט; גם הדיאלוגים שאני כותב מושפעים מכך, והם קצרים והעניינים בהם זזים מהר יחסית".
מדוע בחרת בבלגרביה כזירת ההתרחשות המרכזית?
"בלגרביה היא אזור יוצא דופן בלונדון, שהיא עיר הבנויה מרבדים: העיר הוויקטוריאנית בנויה על גבי העיר הג'ורג'יאנית, שבנויה על גבי העיר בתקופת בית סטיוארט וכן הלאה עד לימי הרומאים. בלגרביה היא שכונה שנבנתה מסקרץ', ועד תחילת המאה ה־20 לא היתה אלא שדות פתוחים סמוך לדרום קנזינגטון וצ'לסי. עם התפתחות הכלכלה והיווצרות אמצעים טכנולוגיים, לצד התפתחותה המהירה של לונדון, הבינו בעלי הקרקע שטמון בה פוטנציאל ממשי לפיתוח העיר והשכונה כולה הוקמה כיחידה אחת, ולא רק זאת - רובה שרדה ועדיין נחשבת אופנתית למדי. כך שמדובר על דימוי שעשוי להיחרת חזק במוחותיהם של הקוראים, לצד העובדה שהוא מגלם בתוכו את הרעיון של ישן לצד חדש, התחדשות מול קיפאון, שהם נושאי יסוד ברומן הזה".
בהחלט. נוטים לראות בעידן הוויקטוריאני תקופה של שמרנות וקיפאון, אך מספרך משתמע כי זה עידן של שינויים לא מעטים.
"אני סבור שזו טעות נפוצה לחשוב שהכל אז היה סטטי מאוד; זו לא אמת לאמיתה, שכן התקופה הוויקטוריאנית היתה תקופה של שינויים גדולים ויוצאי דופן. החל מהיבטים פרקטיים של החיים דוגמת הנחת מסילות רכבת שכיווצו את העולם והפכו אותו למהיר יותר, דרך מוביליות חברתית גמישה יותר מזו שקיימת כיום: ממציאים ויזמים שלמדו להפיק כסף ממקורות שעד כה לא היו ידועים נהרו ללונדון מכל קצוות הארץ ונפוצו ברחבי האימפריה שהלכה והתרחבה ויצרו שינוי חברתי ומשמעותי.
כשבעיה אחת נפתרת, מייד צצה אחרת במקומה. מתוך "אחוזת דאונטון"
"לצד זאת, האמונה שיש מעין 'ספר חוקים' נוקשה למדי באשר לשאלות כגון מה לובשים ומה אוכלים, עם מי מתחתנים ומה מקובל לעשות - רווחה ואף התחזקה כמעין תגובת נגד. את התנועה הזו הובילה האריסטוקרטיה ואחריה הלכו שאר המעמדות, על מנת שערכי הליבה של העידן הוויקטוריאני לא יונמכו, כביכול, בגלל כל אותם שינויים. אך אני לא רואה את השינויים וההתעקשות להחזיק בערכים קיימים כשני אלמנטים שהתנגשו זה בזה; אני חושב שהם השלימו, איזנו זה את זה".
אחת התמות המשמעותיות ברומן היא שהדמויות בו לא יכולות להחזיק בעמדתן בנוקשות; הן צריכות למצוא דרך להשתנות אם ברצונן לשרוד.
"אני מסכים. 'בלגרביה' מורכב מדמויות ממעמדות שונים, והמכלול הזה מאפשר להתבונן בתקופה מזוויות שונות. מול עשירים מופלגים מלידה, שדבר לא יכול לערער את שיגרת חייהם הנוחה, יש המתעשרים החדשים דוגמת טרנצ'ארד ואשתו; הוא דוחף את עצמו במעלה סולם המעמדות בעוד היא מפללת שיפסיק לעשות מעצמו צחוק ויידע את מקומו; יש משרתים שמנסים לשפר את מעמדם בדוחק, באמצעים נכלוליים, לעומת כאלה שמצרפים פרוטה לפרוטה ויוצאים לעצמאות; יש את קרובי המשפחה של העשירים שחומדים את הונם או יורדים מנכסיהם וכן הלאה. רובם מוצאים יסוד גמיש בתוכם. אני חושב שזה היה נכון לאותה תקופה; המלחמות הנפוליאוניות תמו והאימפריה התרחבה, מלחמות העולם עוד לא נראו באופק, הכלכלה שיגשגה והובילה להתרחבות התרבות הוויקטוריאנית ולהתמזגויות שונות בין אנשים ומעמדות. היה לי דוד, גנרל במרינס, שחי מ־1821 עד 1891 ומעולם לא ראה כדור נורה מרובה. תקופה שונה מאוד מזו של הוריי או הוריהם".
"סודות הם חלק מחיינו"
פלוז, המתגורר בלונדון ובדורסט, מודה שהוא מחזיק תמיד ליד מיטתו ביוגרפיה היסטורית כלשהי ומסכים בדוחק להגדיר את עצמו כהיסטוריון חובב אך "לא הייתי רוצה שיחשבו שאני לוקח את עצמי ברצינות". עם זאת, קוראי "בלגרביה", כמו הצופים בסדרות ובסרטים שכתב וביים, לא יוכלו שלא להתרשם מהידע הנרחב והמדוקדק שלו באורחות התקופה עד לפרטים הזעירים ביותר. מאין רוכשים את גוף הידע הזה? "אני חושב שהיה לי הרבה מזל שהתחלתי להתעניין בכל זה בגיל צעיר כל כך", הוא משער.
עידן של שינויים גדולים. כריכת הספר
"נולדתי רק ארבע שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, כלומר החמצתי את התקופה שבה החיים הללו היו שיגרה ולא זיכרון, רק במעט. אני זוכר שהלכתי עם הוריי לבקר חברים וקרובי משפחה, ובאותם בתים עמדו אורוות ריקות או קומות משרתים שוממות - תחושה של דבר מה שנעלם, אך התקיים עד לא מזמן. דודתי אייזי, אחותו הגדולה של סבי, עדיין חייתה והייתי קרוב אליה מאוד. היא נולדה ב־1880 וחייתה את החיים האלו ונפטרה רק כשהייתי בן 21. מכל בני משפחתי, אני התעניינתי בכך במיוחד כך שהייתי היחיד שהרוויח מכך שרבים מהדודות והדודים היו בריאים וצלולים באותם ימים ורצו לדבר על הימים האלה".
היא זו שפיתחה בך את התשוקה לפאר ולהדר שכרוכים בתקופה?
"פרטים תמיד עניינו אותי. אני זוכר את עצמי כילד מחטט במגירת הסכו"ם ותמה מדוע כפיות התה מעוצבות בצורות שונות, ואת דודתי עורכת אותן על השולחן ומסבירה שזו כפית לתה, וזו כפית לביצה וזו כפית למלון וכן הלאה. ואז נחתה עלי ההכרה שהציביליזציה הזו גדושה פרטים; שזה טבעה להיות כה מפורטת. העידן החדש האנטי־פורמלי מחה את כל זה, אבל עדיין היינו מוקפים באביזרים, אם תרצי, השייכים למחזה שהוצג עד לאחרונה. מצאתי את זה מרתק לחלוטין, אפילו בתור ילד".
בוא נדבר על סודות, מרכיב חשוב ביצירתך. אנחנו חיים בעידן הרשתות החשוף. ב"בלגרביה" יש יותר שליטה במידע, אם כי, כמובן, ככל שאתה עשיר יותר, כך יש לך יותר שליטה על המידע.
"זה אחד היתרונות שבכתיבה תקופתית. העובדה שאתה יכול לעכב ואף לעצור מידע. כיום כולנו למעשה חיים את חיינו תוך כדי טשטוש בין הפרטי והציבורי. לא רק בשל התקדמות הטכנולוגיה; זה גם עניין תרבותי: בני הדור של הוריי ידעו לשמור את סודותיהם לעצמם. הדור הצעיר חייב לתעל כל פיסת מידע לאחת מנגזרות המדיה ולתעד ולצלם כל פרט. אם הייתי מדבר עם אבי על המלחמה, למשל, הוא היה משיב משפט כללי ועובר נושא. אני חושב שאבד לנו דבר מה, משהו מן הכבוד העצמי, מן האנושיות שלנו, בכך שאנחנו פולטים הכל החוצה. סודות הם חלק מחיינו. לכל אחד יש אספקטים בחייו, דברים שעשינו, שחשבנו, שהיו מקושרים איתנו, שהיינו מעוניינים להשאיר מאחור. זה חלק מן הטבע האנושי".
הנשים שהתוו את הדרך
אלמנט נוסף שנוכח ביצירותיך, וב"בלגרביה" ביתר שאת, הוא כסף לעומת מעמד.
"אני בעיקר מתעניין באפקט של כסף על אנשים. עבור חלקם, להיוולד לתוך כסף ולחיות חיים נוחים מאין כמוהם הופך אותם לאנשים רגועים ונחמדים יותר; מאפשר להם לקחת את החיים בקלות, לאפשר לעצמם זמן חופשי, עונג. אצל אחרים קורה הדבר ההפוך: הם מתמלאים בתחושה של חשיבות עצמית והופכים בלתי נסבלים. יש אנשים שמרגישים שלא השיגו את מה שהם זכאים לו ומתמלאים זעם נורא ואף מועדים לפורענות, אחרים מפלסים דרכם מעלה - כל התגובות הללו מרתקות אותי. אני אוהב להתבונן לפרטיו במסע שאנשים עוברים לאורך חייהם כשהם הופכים להיות יותר או פחות מה שהם רוצים להיות. כל זה הוא חלק מלימודיי את הטבע האנושי, אני מניח".
אעז להכליל ואטען כי את רוב היצירות שכתבת מובילות נשים, הן הארכיטקטיות של השינוי אצלך.
"אני מניח שזה כך היות שהדור שלי הוא הדור שבו נשים הפנו גב להגדרה המסורתית של 'האישה הטובה' והחליטו לקחת שליטה על חייהן. האימהות שלנו ואימותיהן התוו את הדרך, אך הדור שלי הוא הדור של הפמיניסטיות ומטבע הדברים אני סבור שאין זה נכון להפנות את הגב לאחת התנועות המעניינות כיום. אני גם נוטה לכתוב דרמות ביתיות, ובין כותלי הבית, גם כיום, נשים מהוות את הכוח המשמעותי. גדלתי במחיצת נשים חזקות; אמי היתה כזו וגם אמה, אשתי, היא אישה חזקה, אלוהים יודע, וכך גם היו סבתי ואחותו של סבי, נשים קשוחות. אני חושב על הנשים הללו שעברו עם משפחותיהן שתי מלחמות עולם; לרוב כשהגברים נלחמים או נעדרים או מתים, הנשים נשארו בבית ונאלצו להפשיל שרוולים ולהיות חזקות. מן הסתם לאחר מכן הן לא היו מוכנות לחזור למקומן במטבח ובחדר האורחים, האידיאל הזה מת. כך שאני מרגיש בטוח במחיצת נשים חזקות; אלו הנשים החלשות שמפחידות אותי".
בימים אלה מעבד פלוז את "בלגרביה" למיני־סידרה בת ארבעה פרקים, ובד בבד משלים את כתיבת המחזמר השלישי פרי עטו וכן כותב פיילוט לסידרה אמריקנית על האצולה הניו־יורקית בסוף המאה ה־19, ומכנה זאת עבודה בעצימות נמוכה. "אני כנראה וורקהוליק, כמו שנהוג לומר", הוא אומר וצוחק. "אני מנסה למצוא תמיד את חדוות היצירה ולעבוד מתוכה. נראה לי שעדיף להיות וורקהוליק מאשר ביישן ועצור. אם עלי להיכשל בדרך זו או אחרת, אני מעדיף להיכשל בכך שאעבוד יותר מדי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו