משפט אזריה: חשבון־נפש לפני חנינה

אלאור אזריה ביצע עבירה חמורה. שום שיחה מבנימין נתניהו לאביו והופעה של אביגדור ליברמן בבית המשפט וצרור הצהרות תמיכה משרים וח"כים מימין לא ימחו את הכתם. הוא שיקר והחליף גרסאות וגימד את מפקדיו, אחד מהם - דוד שפירא - קצין עטור בצל"ש שפרץ ביוזמתו לישיבת מרכז הרב בירושלים והציל תלמידים רבים בהורגו את המחבלים שהשתלטו עליה. אחר כך חברו אזריה ומשפחתו לבעלי השקפה שעלולים לחולל מהפך מזיק בתפיסת ישראל את עצמה.

"חלומות שווא ידברו", ציטט נתן אלתרמן מלשון חכמים, ואני מדמיין מה היה עולה בגורלו לאחר הירי במחבל חסר הישע אילו הוקף באנשים אחרים. למשל בפרופ' אסא כשר, ששמעתיו שלשום ב"קול ישראל", ובקע ממנו קול התבונה, או בד"ר יובל שטייניץ, שחלק בעוז על מחול האהדה והסגידה לחייל המורשע. התמונה יכלה להיות אחרת:

הסבר לאזריה כי הירי שלו מנוגד לאמות המוסר של היהדות וצה"ל; ואם אין די באמת זו כי אז, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להזדהות עם המעשה מפני שהדבר היה מעמיד אותה בשורה אחת עם המשטרים האפלים שהיא נאבקת בהם. אומה המכבדת את עצמה אינה נצמדת לעבירה כזאת גם אם בליבה היא מבינה לנסיבותיו 11 דקות אחרי הפיגוע של הטרוריסט. אם המוסר אינו מדבר לליבו כי אז, לפחות, התועלת.

ככלל, אויבי ישראל - וגם שמאלנים קיצוניים מבית - רצו לראות את בית הדין מזכה אותו. עם הכרעה כזאת ניתן להתהלך בעולם ו"לשבור שתיקה" ולהפיץ כי הרוע עבר מהאויב הערבי לחייל הישראלי. האם הוא, אזריה, היה רוצה שזיכויו תוך עיוות הדין ישרת את אויבי ישראל, שלמענה - על פי תפיסתו השגויה - ירה במחבל ליד תל רומיידה, בואכה קבר רות המואבייה?

זיכוי היה משרת את אויבי ישראל. אלאור אזריה בבית הדין הצבאי, השבוע // צילום: אי.אף.פי

פמליה אחראית לא היתה משחררת אותו מהאחריות לחומרת המעשה אלא מציפה אותו בתחושה כי עתה בכוחו לתרום להקלת המצב. עם מטען רגשי כזה היה עליו להתייצב בבית המשפט ומול התקשורת, ולהכריז שהוא מבין במה חטא, ואז לא היה צורך בפוליטיקאים המבקשים בעבורו חנינה. היא היתה מגעת מאליה. למהות הסמלית של כליאתו יש חשיבות משל עצמה. היא צריכה לחשבון נפש, לא לערעור משפטי.

 

להסביר, לא להתפטר

אין דמיון בין העבירה החמורה של אזריה לטרגדיה הנוראה שבה קיפדו את חייהם השוטר ארז לוי והבדואי יעקוב אבו אל־קיעאן. אזריה הרג מחבל מנוטרל, ואילו השוטרים ירו בחשיכה לעבר מכונית שסירבה לעצור חרף כל הקריאות.

נכון שגלעד ארדן ורוני אלשיך הגיבו מהר מדי, והצגתו של אבו אל־קיעאן כמחבל היתה נחפזת ושגויה. הם שכחו את הכלל של אבטליון, "חכמים, היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות". עם זאת, הרי אילו מילאו פיהם מים היתה המשטרה נחשדת שמא יש לה מה להסתיר. בעידן הטוויטר והפייסבוק עם "פייק ניוז" כמעט שאי אפשר לשתוק. רק חסר להם איפוק.

המפכ"ל אלשיך. חייב להצטער ולהפיק לקחים // צילום: אורן בן חקון

העובדות חייבות להיחקר עד תום. מסתמן כי לוי ואבו אל־קיעאן אינם קורבנות של זדון אלא של חרדה מהותית, תוצאה כמעט בלתי נמנעת מהאלימות המלווה עימותים כאלה. הן רק 10 ימים לפני כן דרס מחבל פלשתיני למוות צוערים ליד ארמון הנציב בירושלים.

המשטרה והשר שבראשה חייבים להסביר ולא להתפטר; להצטער באוזני הבדואים ולהפיק לקחים מקצועיים, אבל לא לגרור חלילה את השוטרים אל ספסל הנאשמים אלא להשאיר את פרקליטיהם עופר ברטל ודב גלעד־כהן מובטלים; תמוה גם היכן מח"ש? חוקריה יודעים מה אירע במאחז הבדואי. היש למח"ש חשבון נזעם עם צמרת המשטרה, שגולש לנושאים אחרים? 

ביסוד הדברים מוטל על המשטרה לחפש בהתמדה את האיזון בין הכורח ללחוץ על ההדק לבין החרדה שבהימנעות מכך. בנסיבות כאלה שוטרים שוגים מדי פעם הן בירי, הן בהבלגה. בכך אינם הופכים לנאשמים באורח אוטומטי.

 

סופו של סרט תיעודי

כמה ימים במאי 2016 הכילו אירועים שמהם מפיקים סרטים באורך מלא. בנימין נתניהו היה כבר לאחר ועידת הפיסגה הסודית עם המלך עבדאללה מירדן והנשיא המצרי אל־פתאח א־סיסי ושר החוץ האמריקני ג'ון קרי בעקבה (קיומה נחשף על ידי ברק רביד ב"הארץ"). נתניהו יזם אותה, והם דיברו על שלום אזורי ועל הכרה ערבית בישראל כבמדינה יהודית וגבולות 67' מתוקנים וירושלים מאוחדת כבירת שני העמים.

הוא חזר והחל לדון עם יצחק הרצוג על כניסתו לממשלה. מנהיגים ערבים הבהירו כי צירוף המחנה הציוני יוכיח להם שנתניהו מתכוון ברצינות. אותן שיחות הן הסרט התיעודי. נתניהו והרצוג התקרבו בעמדותיהם. במחנה הציוני האשימו אותו שהתרפס בפני נתניהו, אבל הרצוג לא יכול לומר לחבריו את האמת. גם לא שנתבקש לקואליציה על ידי המנהיגים הערבים.

הוא זימן לשיחות את איתן כבל ויוסי קוצ'יק, ואילו נתניהו נסמך על יריב לוין, שלחש על אוזנו של ראש הממשלה בלשון אזהרה: "זכור את שבח שטרן... זכור את שבח שטרן". מי הוא, לעזאזל? שאלו בפמליית הרצוג. התברר ששטרן איש עסקים, פעיל בליכוד המתגורר בשילה ומתנגד לשתי המדינות לשני העמים.

נתניהו ירד מהשלום האזורי. עוד קודם לוועידה בעקבה הציע צעדים בוני אמון כלפי הפלשתינים. ראש המינהל בשטחים האלוף יואב (פולי) מרדכי הציע לאפשר לפלשתינים להקל מעט את מצוקת הדיור בבניית שכונות בפרברי שכם ובהשלמת תוכנית מתאר בכפרים, שהתרחבו מאז מלחמת ששת הימים. אבל בקבינט רק נתניהו ומשה (בוגי) יעלון ואריה דרעי תמכו בהצעה שייצגה רצון טוב כלפי הפלשתינים. היא נפלה.

אני שותף להערכה כי ההנהגה הפלשתינית אינה מעוניינת בשלום. היא רוצה להכניע את ישראל במוסדות המשפט הבינ"ל. אולי גם לחדש ברגע מזדמן את הטרור. אבל לסרבנות השלום יש לה שותף, פרטנר, בדמות הרוב בממשלת ישראל.

 

לכל פשרה יש מחיר

ההר הוליד פשרה. שתי נשים נבונות התכתשו ביניהן על בחירת ארבעה שופטים לעליון. הן מרים נאור והן איילת שקד יכריזו כי סוף טוב הכל טוב. אך לשתיהן יש, כנראה, תחושת החמצה, וחצי נחמה עצמית כי זה מחיר כל פשרה, שהיא הרע במיעוטו. מפני שהיו מועמדים טובים יותר מבחינה מקצועית.

נשיאת העליון נאור. כמו לשקד, גם לה יש תחושת החמצה // צילום: נעם ריבקין פנטון

כבר היו עסקות כאלה בעבר. כבר נבחרו מי שנחשבו לכוכבים וכבו. גם מי שנדחקו פנימה בלחץ פוליטי וזרחו. אם בעוד שנתיים יתקוף יריב לוין כדרכו התוקפנית את העליון אדע בביטחון כי בחירת הארבעה סבירה. זה הישג לא מבוטל בימים טרופים אלה של מאבק עיקש על דמותה הדמוקרטית של החברה הישראלית.

 

כל העולם גלות

יש היגיון רב לכאורה, בטיעון שלשונו המשתלחת של דונלד טראמפ בתקשורת ובמערכת המשפט בארצו מקעקעת את הדמוקרטיה ומעודדת במשתמע התפרצות של שנאה עזה כלפי מיעוטים. הביטוי העדכני שלה הוא ההרס שזרעו השבוע אנטישמים בבית הקברות היהודי במיזורי ובאיומים בסיטונות על מוסדותיהם בכל רחבי ארה"ב. 

בלי לסתור הערכה זו נראה כי אפשר להציע הסבר מקביל לתופעה המצמררת. טראמפ אינו אנטישמי. ההפך נכון. דווקא ידידותו המופגנת כלפי ישראל והאזכור כי בתו התגיירה מעוררים תגובת־נגד נזעמת בקרב יריביו, והקיצוניים שבהם נותנים לה ביטוי בתוקפנות מילולית ובאלימות ממשית כלפי שכניהם היהודים.

נכון שמאז הקמתה היו בארה"ב כמה גילויי אנטישמיות: חוקים חסרי משמעות בחלק מ־13 המדינות הראשונות; כללי "נומרוס קלאוזוס" (מספר סגור) בקבלת יהודים לאוניברסיטאות יוקרתיות עד לתחילת המאה ה־20; ואלימות של פורעי הקלו קלוקס קלאן שאילצה את היהודים להקים את הליגה נגד השמצה.

בפועל היה משקלם של אירועים אלה זניח. יהודי ארה"ב - שלא כאחיהם באירופה - מעולם לא נזקקו למאבק לשוויון זכויות. הם נולדו למצב זה, ובמרוצת ההיסטוריה של האימפריה הדמוקרטית ראו ברכה בקשריו של אייב לינקולן עם היהודים (לאחרונה פורסם בעברית אלבום שערך הפרופ' יונתן סרנה יחד עם בנימין שאפל), ואפילו הרמטכ"ל שלו יוליסס גרנט שהחל באפלייתם במלחמת האזרחים היה להם לבעל ברית בהיבחרו לנשיא, וכך מ־1948 ועד עצם היום הזה.

ההיסטוריה גרמה לרוב יהודי אמריקה לא לראות את עצמם מי שמתגוררים בגולה. אפילו לא הציונים. הם היחידים מכלל הציונים בעולם שסירבו לכלול במצעם את השאיפה לעלות לארץ. גם לא חיקו את המזער שבו בחרו ציוני גרמניה - לעשות, לפחות, פרק בחייהם בארץ המובטחת. העלייה הברוכה מאמריקה היא בעיקרה של חובשי הכיפות הסרוגות.

אמנם אין ייחוד בהתפרצות האנטישמית הנוכחית, שמן הסתם תדעך. היא רק הוכחה לאקסיומה הציונית השכיחה, שלבד מארץ ישראל אין מדינה בעולם שאינה גלות. אפילו לא הטובה שבהן - ארה"ב.

 

היתה החלטה מושכלת?

שוב חוזרות המנהרות בעזה למרכז המחלוקת הפוליטית. בשבוע הבא יפרסם מבקר המדינה יוסף שפירא את הדו"ח המדובר והמודלף ביותר בתולדות משרדו.

במהות אין ספק כי הדו"ח מגבה באורח כמעט מלא את טענותיו של נפתלי בנט, הנעזר ביאיר לפיד, שהקבינט לא ידע דבר בעל ערך על המנהרות בעזה. לא דיווחו לו. פה ושם בנימין נתניהו או משה יעלון ואולי בני גנץ אמרו מילה, אבל לא התקיים דיון ולא נדונה המשמעות לבד מפעם יחידה כשבוע לפני צוק איתן. עוד ידובר בכך.

השתתפתי באחד התדרוכים של נתניהו שבהם טען כי הקבינט קיבל מידע ממשי. סביר להניח כי מה שסיפר לעיתונאים לא הסתיר ממבקר המדינה. מדוע נדחה על ידיו? מה, אפוא, אירע כאן? הכל יתברר בפרסום הדו"ח במלואו. ברור כי לנתניהו, ליעלון ולגנץ יהיה מה להסביר.

אלא מה? טענת הגנה מוצקה אחת עומדת להם: למערכת הביטחון יש אמצעים רבים, אבל לא בלתי נדלים. היא חייבת לקבל החלטות בדבר סדרי העדיפות. מה קודם למה, איסוף מודיעין בלבנון או תקיפה יזומה של המנהרות בעזה?

מותר לקבינט לקבל החלטה מושכלת שהמודיעין חשוב מהמנהרות, ואם תיפתח הרעה דווקא מדרום יהיה אפשר להתגבר עליהן בבוא הזמן. כי "די לצרה בשעתה". זה בעצם הנימוק העומד מבחינה הגיונית, והוא חזק גם אם בדיעבד התברר למבקר המדינה שהשלישייה המובילה שגתה.

 

ייסורי הפקידה

מעולם לא הבנתי כיצד בית המשפט זיכה את אהוד אולמרט בפרשת הכרטיסים בראשונטורס. אך יותר מכך איני מבין כיצד נוכח זיכוי כזה, פקידתו הנאמנה רייצ'ל רז־ריסבי מתייסרת שנים רבות עם כתב אישום. היא לא לקחה לעצמה דבר. רק סייעה לו לקחת.

רייצ'ל רז־ריסבי. רק סייעה לאולמרט לקחת // צילום: אורן בן חקון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו