האוטו של אבא

אפשר את האוטו-" שאלה אותי בתי החיילת, ושיחררה אצלי את ההנדברקס בלב. ובכן, נכון שעם המצב בכבישי הארץ עדיף שהילד ייסע באוטובוס או בנגמ"ש, אבל כשזה נוגע לבת שלי, אמא שלה ואני רגועים יותר כשאנחנו יודעים שההגה בידיים שלה ולא בידיים של איזה גברבר חובב דאווין וחרקות, שמתודלק בוודקה באוקטן גבוה. חוץ מזה, חשוב לי שהחתנים הפוטנציאליים יקבלו את הרושם שמדובר בכלה הגונה ובעלת אמצעים. למעשה, אני מוכן לסגור כבר עכשיו שהיא תביא את האוטו והם את הדירה. נראה לי פייר אינאף.

בדור שלי, כדי לקבל לידיך את הרכב המשפחתי היית צריך לתת משהו בתמורה. ללכת למכולת, לעבוד בגינה, לשטוף את האוטו, לסדר את החדר, לעשות בייביסיטר על אחיך, בייביסיטר על סבא, ועוד ועוד. מובן שיכולת לוותר על האוטו ולנסוע באוטובוס, אבל זה היה אומר גם לוותר על מעמדך החברתי ולהיות מתויג כחנון מעתה ועד עולם.

בזמנו, אבא שלי קבע חוק ברור בכל הקשור אלינו, שלושת הבנים: אתם יכולים לישון בלילה איפה שתרצו - האוטו ישן בבית. מובן שההכרזה הזאת פתחה פתח לוויכוח פילוסופי בנוסח כמה שעות שינה פיג'ו צריך, מה אומרות פקודות מטכ"ל, ואם האוטו יכול לקום בצהריים אחרי שנסע כל הלילה. אבל אבא שלי מצא תשובה לכל שאלה וסתם לנו את הפה.

אז אחרי שוויתרתי על האוטו שלי לטובת הבת החיילת, פניתי לאבי, כמו בימים הטובים, וביקשתי ממנו את המאזדה העתיקה שלו לכמה שעות. האוטו לא היה בשימוש לאחרונה, ורוב הזמן הוא "ישן בבית". מה זה ישן, שנת חורף וקיץ גם יחד. למעשה הרגשתי שאני ממש עושה לאבא שלי טובה שאני מוציא את הבונבוניירה לטיול. אבל כמו במנהרת הזמן, חזרנו שנינו 30 שנה אחורה. אבא הרגיש שיש לו ביד קלף חזק וקפץ על ההזדמנות להזכיר לי מי בעל הבית, ואני עטיתי מבט של צעיר חצוף ושופע תלתלים שמבקש פתרון לליל בילויים פרוע. לפני שיצאתי הוא התעקש לבדוק לי שיעורים בחשבון ועיקם את הפרצוף כשביקשתי כסף לדלק. אחרי מבט מחנך וחשדני הוא שיחרר לי את המפתחות, ואני יצאתי מרוצה לדרכי.

מכיוון שהידע שלי ברכב מסתכם בזה שהמנוע מקדימה והגלגל הרזרבי מאחורה, לא בדקתי אם הרכב מוכן לנסיעה. גם באוטו שלי אני לא בודק אף פעם, ואיכשהו הכל עובד. לא יודע, כנראה מישהו אוהב אותי למעלה. הדלקתי את הרדיו והמזגן ונסעתי שמח וטוב לב.

כמה דקות אחרי שהתחלתי בנהיגה, המכונית החלה לגמגם ולהעלות עשן. לא יודע על מה חשבתי. אולי איבדתי ריכוז בגלל שהוזמנתי לערב שירה עם עינת שרוף, אולי בגלל שברדיו התנגן "Smoke on The Water", ואולי התבלבלתי בגלל הבלונדה הגבוהה שעינטזה על המדרכה בחצאית קצרה ובגופייה קצרה עוד יותר. אבל לפני שהספקתי להגיד "עשן בעינייך עם גדי ליבנה", האוטו נעצר.

יצאתי החוצה ועשיתי בדיוק מה שראיתי בסרטים. פתחתי מכסה מנוע, הסתכלתי פנימה והעמדתי פנים שאני יודע מה עושים. המנוע אכן עישן בכבדות, ואני הבטתי עליו חסר אונים ומזיע נורא. בעודי מקלל את הרגע נעצרה לידי מיצובישי חבוטה, וממנה יצא שמעון מכונאי הרכב.

הוא פתח את הבגאז' המבורדק שלו, ניגש למאזדה והתחיל בבדיקה לצורך דיאגנוזה. לא הצלחתי להבין אם שמעון הוא ניידת טיפול נמרץ שעברה במקרה או חאפר שנוסע הלוך ושוב על הכביש כדי ללכוד פראיירים כמוני. אחרי שלוש דקות של חיטוט בקרבי המנוע הוא הודיע לי שהלכה השטנגה של הרדיאטור או הפלומבה של האלטרנטור. מילים שאתה לא בטוח אם הן ביידיש או באנגלית שעם הזמן נשחקה בפי הילידים.

"תן לי עשר דקות ואני משחרר אותך", אמר דוקטור שמעון, בזמן שאני עומד לידו וחושב איך אני יכול לעזור. מים קרים לא היו לי להציע, והדבר היחיד שיכולתי לעשות למענו זה רוח עם עלה גדול של בננה או לשיר לו את "ריקוד המכונה" של משינה. אבל לא היה עץ בננות בסביבה, ו"ריקוד המכונה" הוא בכלל שיר אינסטרומנטלי.

אחרי שעה שמעון זחל החוצה מלוכלך ובחיוך מנצח, כאילו יילד תאומים. אמר לי: "כנס, תניע". נכנסתי, ולא הניע. חיברנו את המצבר שלי למצבר שלו, שאבנו דלק מצינורית, דפקנו על הפלגים, רקדנו מסביב למנוע, וכלום. שמעון נכנע וביקש 400 שקלים על מאמץ שלא הניב תוצאות. מובן שהתנגדתי. אחרי ויכוח ארוך, שגם הוא לא הניב תוצאות, שילמתי לו מה שרצה, רק שילך.

עכשיו עמדו מולי שתי משימות. הקלה שבהן היתה להשיג גרר למכונית ומונית בשבילי. הקשה - לבשר לאבא שלי שהיפהפייה שלו התעלפה ליד ראש העין ולא תישן הלילה בבית. את הגרר והמונית פתרתי בשיחה אחת. את השיחה עם אבא החלטתי לדחות למחר.

בבוקר, אחרי שווידאתי שהאוטו ישן טוב בלילה במוסך, הופעתי מחויך בבית הוריי ובידי שקית עמוסת עוגות ותופינים. "אבא, אנחנו צריכים לדבר", זרקתי את הפצצה והתיישבתי. סיפרתי לו מה קרה. העוגות דווקא התקבלו בברכה, אבל אבא ממש לא אהב את הבשורה. הוא התיישב לידי בשקט ובהה בקיר. לדעתי הוא חשד שהמכונית התקלקלה כי עשיתי עליה חרקות.

אבל הנורא מכל קרה יומיים אחר כך. חיים מהמוסך טילפן ושאל אם יש לי כרטיס. "איזה כרטיס-" שאלתי. "כרטיס תרומת חלקים", הוא ענה. "האוטו גמור. קפוט. אפשר לזרוק אותו לפח, אבל כל חלק שאתה תורם יכול להציל חיים של אוטו אחר".

לא התלבטנו לרגע. בכל זאת, אנחנו אנשים נאורים. לא קדושים, אבל כשאני נוסע בשכונה ומזהה פתאום את האגזוז של הבונבוניירה על מאזדה אחרת... תשמעו, זה עושה לי טוב. אני מרגיש שעשיתי משהו למען הקהילה.

אתמול הילדה שוב חזרה מהצבא ולקחה את האוטו. הגברת הראשונה, שקבעה לקפה עם חברות, הסתכלה על החניה הריקה ונתנה בי מבט מתחנן. אבל לפני שהיא הספיקה להגיד "ג'נרל מוטורס" הגשתי לה את הטלפון ואמרתי: "בקשי מאמא שלך את האוטו!"

yairn@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו