מנתחות מהלב

נתחיל מהתחזית - בתוך עשור רוב הרופאים בישראל יהיו למעשה רופאות. הנשים הן 52 אחוזים מהיושבות על ספסל לימודי הרפואה, בעוד בפועל הן מהוות 42 אחוזים מהעוסקים ברפואה עד גיל 65 ושיעורן עולה ל־46 אחוזים בקרב הרופאים עד גיל 45. אבל בעוד במקצועות כמו פסיכיאטריה של הילד והמתבגר או גינקולוגיה הנשים הן 60 אחוזים מכלל הרופאים, במקצועות הכירורגיים נשים עדיין מהוות מיעוט. בכירורגיה כללית, למשל, רק אחת מכל חמישה היא רופאה. עד שנת 2000 לא היו כלל נשים רופאות מומחיות בכירורגיית חזה ולב, ומאז עומד שיעור הנשים שם על 5 אחוזים. בכירורגיית בית חזה, במסלול כירורגיית לב, היו לראשונה נשים רק בשנת 2015, ושיעורן שם כיום עומד על 8 אחוזים בלבד.

אבל את חילבי חיכמי (72) הסטטיסטיקה הזו פחות מעניינת. הוא יושב בכורסת טיפולים ביחידה לטיפול מוגבר לב חזה, מכוסה בסדין, מחובר לצינורות שונים ונמצא רק כמה שעות אחרי ניתוח מעקפים שהציל את חייו. מצב רוחו משתפר פלאים כשד"ר רעות שביט (35) ניגשת אליו ומתעניינת בשלומו. "בחייאת אללה, אם הייתי עכשיו 40 שנה אחורה הייתי מתחתן רק איתך", הוא פונה לרופאה הצעירה והנמרצת ומוסיף: "המטופלים שלה מבריאים רק מהנחמדות ומהיחס שלה. 90 אחוז מהנעימות ו־10 אחוז מהטיפול".

"הוא לא היה אומר את זה לרופא גבר", אני אומרת לד"ר שביט. "את רואה, עוד יש לי תקווה", היא צוחקת בפעם הראשונה אחרי שעה שבה דיברנו על כמה קשה לשלב חיים אישיים והתמחות, כשאת רופאה מתמחה, כמעט בודדה בצריח בהתמחות המורכבת של ניתוחי לב וחזה. בצמרת שמאיישת רעות נמצאת גם ד"ר ענבל ברוך (34), המתמחה גם היא בכירורגיית לב וחזה. שתיהן בשנה החמישית להתמחות במחלקה לניתוחי לב וחזה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה.

"פונים אלי כ'אחות'"

"משלב מאוד מוקדם ידעתי שאני רוצה להתמחות בניתוחי לב", מספרת ד"ר שביט, במקור מראשון לציון, "קשה לי לומר איך בדיוק נמשכתי לתחום הזה, אבל  תמיד נמשכתי לתחום לב וקרדיולוגיה. כבר משנה רביעית של בית הספר לרפואה זו היתה התוכנית שלי. יצרתי קשר עם המחלקה פה, הייתי שותפה להשתלת לב וכך זה התחיל".  

אף על פי שהיא מסתובבת במסדרונות המחלקה ובחדרי הניתוח כבר חמש שנים, ועוד קודם לכן מנתחת ומצילה חיים על בסיס יומיומי, אומרת ד"ר שביט שלא נתקלה אפילו בבדל של אפליה מצד עמיתיה הגברים. דווקא למטופלים קשה יותר להסתגל לשינוי. "קרה לי לא פעם שמבקשים ממני דברים שהם לא בהגדרת התפקיד שלי. בדרך כלל פונים אלי כ'אחות'", היא מספרת, "לא שזה לגנאי, אבל זה הקונספט. קורה שאני באה לבדיקה והמטופל שואל 'איפה הרופא?'. אבל אחרי הניתוח, כשאני אומרת לאנשים שאני הרופאה, התגובות טובות מאוד. זה גם תלוי באינטראקציה עם המטופל".

הסיטואציה הזו לא זרה גם לד"ר ברוך, שנולדה וגדלה באשקלון. אביה נפטר כשהיתה בת שמונה ואמה גידלה אותה ואת אחיותיה הצעירות והפכה לדמות המשמעותית בחייה, זו שדחפה אותה ותמכה בה לאורך כל המסלול. היא החלה ללמוד רפואה בגיל 22, בבודפשט שבהונגריה, כדי שלא תצטרך לבזבז עוד שנה בהשלמת בגרויות. את חוויית הלימודים, לצד סטודנטים מכמה מדינות ואפילו מאיראן, היא מתארת כ"חוויה לחיים". 

"ברגע שאני מסתובבת במחלקה במדים של חדר ניתוח, האינסטינקט הראשוני הוא לחשוב שאני אחות, מזכירה או כוח עזר", היא מספרת, "אין עם זה שום בעיה, אבל זה רק מראה את הסטיגמה". 

שתי הרופאות מתהלכות במסדרונות במדי בית חולים ירקרקים ולא מחמיאים במיוחד, בשיער אסוף ובסווטשירט מהוה. רק עגילים צמודים והסטטוסקופ של ד"ר ברוך, היוצא דופן בצבעו הזהוב ומזכיר תכשיט, הם סימני הנשיות היחידים. את הסטטוסקופ הזה קנתה לברוך אמה. "ידעתי שהתחום מאד תובעני, אבל רק כשמתחילים לעבוד מגלים עד כמה", היא אומרת, "אני לא רואה במקצוע הזה 'עבודה', אני נהנית ממנו. אני חיה את החלום שלי, ממש ככה. כמו שידעתי שאני רוצה ללמוד רפואה, ככה לאט לאט כשהתחלתי את הלימודים ידעתי שאני רוצה להגיע לכירורגיית חזה ולב". 

ד"ר ענבל ברוך. "ידעתי שהתחום תובעני, אבל רק כשהתחלתי לעבוד גיליתי עד כמה" // צילום: מאיה באומל בירגר

ואילו ענבל מגיעה לפגישה שלנו אחרי 26 שעות רצופות על הרגליים. אני שואלת אותה מה עשתה ביממה האחרונה והיא מספרת כי "לפני 27 שעות יצאתי לניתוח מעקפים בבית החולים קפלן, שהסתיים אחר הצהריים, וממנו הגעתי לתורנות לילה בבילינסון. במהלך הלילה היתה השתלת ריאות".

כשאת יוצאת מפה את הולכת לישון? 

"לא תמיד. יש איזו תחושה שאתה לא רוצה לפספס את היום. יש חולים שהייתי מעורבת בטיפול בהם במהלך התורנות או שקרה איתם משהו, ואני תמיד הולכת עם זה הביתה. לא מגיעים הביתה ומתנתקים לגמרי. אני מתקשרת למחלקה לשמוע מה קורה, זה בלתי נמנע. יש תחושת מחויבות למקום שהיא משותפת לכולנו. זה לא מקום שבו מעבירים כרטיס משמונה עד ארבע, או יוצאים ושוכחים מה קרה לפני חמש דקות".

כשאתם ואתן שולפים את הנייד כדי להראות תמונות של ילדים או חיות מחמד, ד"ר שביט מראה תמונות של מטופלים. כמו זה שהגיע מסורוקה כשריאותיו קרסו, חובר למכשיר ECMO המחליף את פעילות הלב והריאות ומאפשר להם להתאושש, וחזר למחלקה להצטלם עם רופאיו. המטופלים ממשיכים להגיע לבקר במחלקה, מביאים עוגה, מתתחבקים עם מי שהצילו את חייהם.

"היה לי מקרה שלא אשכח", היא מספרת, "זה היה יום העצמאות לפני כשנתיים, הייתי אחרי תורנות והגעתי לניתוח מאוד דחוף ומאוד גדול, שסיכויי ההצלחה שלו היו מאוד נמוכים. זו היתה אם חד־הורית, בהריון, שהחליטה לשמור את ההריון ולבצע את הניתוח מייד לאחר הלידה. הוסבר לאמא שזה ניתוח שהסיכוי שיצליח קטן, וגם אם כן מדובר בסידרת ניתוחים, והיא התעקשה לשמור את ההריון. ניתחנו את הילדה והיא נפטרה אחרי שבועיים, ולאחר שהילדה נפטרה האמא התאבדה. לפעמים יש מקרים שאתה עושה כל מה שאתה יכול, ואי אפשר לעזור. לפעמים המחלה מנצחת". 

איך מתמודדים?

"זה מלווה אותך לא רק יום־יומיים אחרי, גם עכשיו יש לי צמרמורת כשאני מספרת לך על המקרה ההוא. קשה להתמודד, אין איזו דרך ספציפית. יש לי חברים ומשפחה שהם הסביבה התומכת שלי".

ד"ר רעות שביט. "החברים והמשפחה הם הסביבה התומכת שלי" // צילום: מאיה באומל בירגר

הקפצה באמצע דייט

כשאת עובדת במחלקה היחידה בארץ שעושה השתלות ריאה ואחת משתיים שעושות השתלות לב, הקפצה בשעות שונות של היממה היא הכרחית. החברים והמשפחה של ענבל ורעות כבר התרגלו לכך שהן האחרונות לאשר הגעה למפגשים, ולפעמים הראשונות לצאת. ואם כבר חיים פרטיים, מובן ששיגרת הלימודים והעבודה העמוסה והלא צפויה מקשה לנהל כאלה וגובה מחירים בהקמת משפחה. "עשיתי בחירה - ואני למעשה חיה את החלום שלי, ככה אני מרגישה", מסבירה ד"ר שביט, "מובן שיש הקרבה, ואפילו הרבה, אבל לי זה לא נראה כמו הקרבה. אני חושבת שאפשר לשלב בין הקריירה למשפחה, יכול להיות שבעתיד. כרגע הקדשתי את עצמי להגשמה העצמית שלי ולהכשרה, להיות הכי טובה במה שאני עושה". 

"את השאלה על שילוב של משפחה ועבודה לא היית שואלת מתמחה גבר", אומרת ענבל במעט כעס, "זה נכון שאני נותנת המון למקצוע אבל בהחלט יש לי את החיים שלי. כמו כל בחורה בת 34 יש לי חברות, יש גם את התחביבים, את הרצון ללכת להופעות, להצגות ולסרטים, ואני עושה את זה. נכון, קורה שאני מוקפצת משם, אבל אני מקבלת את זה, זו השיגרה שלי. אני יודעת שאם אני מגיעה לפה זה בשביל משהו שהוא הרבה יותר משמעותי מהארוחה או מהסרט שהפסדתי".

קרה שהוקפצת באמצע דייט?

"גם זה קורה", היא צוחקת, "וזה מדהים כמה שאנשים מבינים שאת עוזבת... בסופו של דבר, אתה מציל את האדם ששוכב על שולחן הניתוחים או שבא להשתלה". 

ענבל ורעות הן עדיין הנשים המתמחות היחידות בבילינסון. כשהיו סטודנטיות והסתכלו למעלה, לא ראו נשים מלבד ד"ר יעל רפאלי, כיום מנהלת היחידה לכירורגיית חזה בסורוקה, שאת שמה מציינות שתיהן. בבתי החולים הגדולים, כמו שיבא או רמב"ם, אפשר למצוא היום עוד מתמחות שהן דור העתיד, כך שבשנים הקרובות יהיה גל של מנתחות לב וחזה.

"זה שאין נשים במקצוע, ורעות תסכים איתי, זה משהו שהשתנה בשנים האחרונות וישתנה עוד בעתיד", אומרת ענבל, "יש יותר מודעות למקצועות שבעבר נחשבו ל'גבריים' ובשנים הקרובות המצב יהיה לגמרי אחר. השאלה הזו לא תהיה רלוונטית בעוד חמש שנים".

"יש גם את עניין הסטיגמה של המקצוע - שהוא מקצוע שדורש ולא מאפשר עיסוקים נוספים", מוסיפה רעות, "הוא חלק מהאמת, אבל מצד שני בכל מקצוע שעוסקים בו יכולה להיות הקרבה מאוד משמעותית. יש במקצוע הזה דברים פתאומיים, זו הקרבה טוטאלית שאי אפשר להימנע ממנה. ד"ר סאוטה, מנהל מחלקת ניתוחי ריאות אצלנו, עובד כאן כבר יותר מ־30 שנה ומגיע בכל לילה להשתלות פה למשך כל הלילה. זה נמשך לאורך כל החיים. זה לא שאיכות החיים הולכת ומשתפרת כשמסיימים את ההתמחות. מצד שני, אין עוד מקצוע בעולם שבו אתה מחזיק חיי אדם בידיים. זה מקצוע של הצלת חיים עם סיפוק עצום. אין לזה אח ורע ברפואה. זה ממש להציל את החיים של אבא של מישהו, סבא של מישהו, נכד של מישהו. זה מקצוע של סיפוקים מיידיים שהולך איתך כל החיים, תרתי משמע, זו חתונה קתולית".

כשאני שואלת על מספר התורנויות שביצעו החודש מבליעות השתיים חיוך. הן עושות את המקסימום, וקצת מעבר לו - שמונה או תשע תורנויות של 26 שעות רצופות בחודש. ולא, הן לא שוקלות להצטרף לארגון המתמחים ומסתכלות אחת על השנייה בתימהון כשאני שואלת אם שמעו על העתירה לקיצור שעות התורנות הארוכות של הרופאים המתמחים.

"זה נשמע מאוד נחמד, אבל לא אפשרי. לא בניתוחי לב. אי אפשר לקבל הכשרה וזה גם לא נותן מענה לצורכי המקצוע", אומרת רעות. וענבל מוסיפה: "הרבה מהדברים שאנחנו צריכות להתמודד איתם בתור מתמחות קורים בשעות התורנות. אתה לבד, וצריך לקבל החלטה כשיש איתך רק רופא כונן בטלפון וההחלטה הסופית היא שלך".

אחרי 24 שעות על הרגליים אתן לא חושבות שיש קושי בקבלת החלטות באופן שעלול לפגוע בבטיחות המטופל? 

רעות: "זה יהיה לא אחראי מצד כל אחד לטפל בחולה בזמן שהוא לא כשיר, אבל אני לא חושבת ולא מרגישה ככה. יש לנו אפשרות למנוחה במהלך הלילה בזמן התורנות, אם אין מקרה חירום. נכון שיש מקרי קיצון שבהם לא מצליחים לנוח בכלל ויש עייפות גדולה, אבל אז יש פה עוד צוותים, יש כונן, יש שני תורנים. מאוד מאוד נדיר שיש קריסה טוטאלית".

"אני לא חושבת שיש מצב שחולה נפגע בגלל שיקול דעת לא מקצועי", מדגישה ענבל, "כשאתה עושה החלטה יש אנשים מסביב. יש כונן שנותן גב. אתה לא במדבר".

ד"ר ענבל ברוך (מימין) וד"ר רעות שביט. "אין עוד מקצוע בעולם שבו אתה מחזיק חיי אדם בידיים" // צילום: מאיה באומל בירגר

בימים אלה עתידה רעות להגשים חלום נוסף ולהשתתף במרתון וינה, שיהיה המרתון השישי שלה. אם לא די בכך, היא מספיקה לעשות גם מספר לא מבוטל של ימי מילואים בשנה, שם היא משרתת כרופאה מוטסת ביחידת החילוץ של חיל האוויר (669) בדרגת רס"ן. 

גם רופאה מוטסת זה לא תפקיד עם נוכחות נשית רבה, ורעות מספרת כי "הייתי במילואים במבצע צוק איתן כרופאה מוטסת ויצא לי לטפל בכמה וכמה פצועים ולבצע פינוי וחילוץ משדה הקרב. זו היתה עבודה אינטנסיבית, ובצבא הכל שונה לגמרי. שם אתה לבד - הרופא שאחראי על הכל וצריך לקבל החלטות במתאר מבצעי שהוא שונה לחלוטין. יש רגעי טראומה ומקרי קיצון שבהם חייבים לפעול מייד, אבל במחשבה שנייה דווקא יש דמיון בין התפקיד הצבאי לבין ניתוחי הלב - בזה שאין הזדמנות שנייה. אי אפשר לנתח ולשפר את התוצאות בפעם אחרת. יש את מה שעשית - וזהו". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו