מעירים את העיר

1. לוד

סמי אומר שהכל זה כסף, ובגלל זה הוא אופטימי בקשר ללוד. נולד לאמא מוסלמית ולאבא שאותו לא פגש אף פעם. "שם בה את הזרע היהודי שלו ונעלם לפני שמישהו יוריד לו את הראש". שנים הרוויח והפסיד כסף במשחקי פוקר, עד שאת הבן היחיד שהיה לו לקח הסרטן והוא נשבע שיותר לא ייגע בקלפים. לפני עשר שנים התיישב במונית.

הוא משוגע על שירה, בעיקר על זו של ארז ביטון שצמח בלוד. מעריץ גדול של הראפר תאמר נפאר, שנולד בעיר ונשאר לחיות בה עד היום. אומר שהוא לא מבין למה התלבשו עליו. הוסיף שאם אני רוצה להבין את לוד, אני צריכה להקשיב לשירים של תאמר ולקרוא ראיונות איתו. ושהוא מזדהה עם כל הרעיון של תאמר, שקורא לאחוות מוחלשים בעיר שכולה גטאות, עולים חדשים ותושבים ותיקים שמטפחים שנאות ומלחמות. "ככה הם לא שמים לב שעל כולם יורד אותו מבול של שתן".

"תסתכלי עליה", אמר כשעשינו את הדרך חזרה לתל אביב. פתח את חלונות המונית שאראה את לוד שלו כמה שיותר בהיר. "כולה שאריות, אפילו הבניינים החדשים מזדקנים בה מהר. יש לה יותר מ־8,000 שנה, חכמי לוד היו שם דבר, אבל אף אחד לא עושה כבוד לגיל שלה. נכון שב־48' כיסחו אותה, אבל מה שבאמת גמר על העיר זו ההזנחה. כל כך הרבה שנים לא שמו עליה מבחוץ ומבפנים. 

"המזל שלנו שאנחנו קרובים לתל אביב, שהתחילה לחנוק את הצעירים. מי שהארנק שלו חלש ברמת אביב או שינקין מתחיל להבין שהוא יכול לחיות כמו מלך בעיר הזאת, שיש בה אחלה אנשים והיא מוכנה להשתנות".

בשבחה של לוד, "עיר שמחבקת אנשים ולא רק מתעלמת מהם", דיבר בקיץ 2011 מאיר ניצן. ניצן, ששימש אז יו"ר הוועדה הקרואה של העיר שקרסה כלכלית, יצא לשוטט בתל אביב, בלב המזיע מחום ומעשייה של המחאה החברתית. אני זוכרת את המראה של האיש החמוש במגפון, קורא בגרון ניחר לצעירים לבוא ללוד. בכל פעם שמישהו קרא לעברו שמדובר בעיר שחוץ מסמים ומרציחות אין בה כלום, איבד ניצן את שלוות רוחו. תושב ראשון לציון שתבע את עלבונה של העיר שמעולם לא חי בה, אבל התיישבה עמוק בליבו. 

יאיר רביבו, היום ראש עיריית לוד (מטעם הליכוד), שימש אז מנכ"ל העיר. זוכר איך הלך אחרי ניצן כמו ילד, שנבוך מהבושות שאבא עושה. הוא היה אז בן 36. היחיד מ־40 הילדים בכיתה שלו שנשאר לחיות בעיר. אומר שבאותן השנים כל מי שהתחתן עזב את העיר. בדרך כלל למודיעין. "ניצן הלך וצעק 'בואו ללוד', ואני חשבתי על מה הוא מדבר, מי יבוא?" הוא מחייך את שחזור המעשה.

•   •   •

אבל הקריאה של מאיר ניצן פרצה למגירה פתוחה, שם שכבה תוכנית של התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות, שבראשה עמד אז איציק שמולי, היום ח"כ מטעם המחנה הציוני. הרעיון היה לטפח אג'נדה חברתית הפוגשת ביוקר המחיה ומציעה מגורים בלוד ההולכת ומזדקנת, קרוב לבר־אילן ולאוניברסיטת תל אביב.

כשקופלו האוהלים בסוף קיץ 2011 יצא לדרך הפיילוט הראשון, תחת השם "רי־לוד". 30 סטודנטים הגיעו לעיר כדי לבסס בה חיי קהילה ולפעול בתחום החברתי. מהפיילוט הזה צמחה "תוצרת הארץ", תוכנית שבה קהילות סטודנטים אקטיביסטים מקבלות מלגות ועזרה בשכ"ד, לוקחות חלק בחיי הפריפריה. תוכנית שהשנה הרחיבה את הפעילות שלה לשאר חלקי הארץ.

הבסיס לבניית הקהילות, המונות 25-30 איש כל אחת, מתחיל בתוכנית מילגאית של שנתיים. במסגרתה, מקבל כל סטודנט מילגת לימודים מלאה והשתתפות של 500 שקלים בחודש בשכר הדירה. בתמורה נדרשים הסטודנטים להעתיק את מגוריהם לאזור ספציפי בעיר, להשתתף בערב קהילה אחת לשבוע ולהוביל יחד מיזם חברתי כלשהו. השנה נפתחו קהילות חדשות בקריית שמונה, ברהט, בקריית מלאכי, בשדרות, בטבריה, בנחל עוז, בשכונת פרדס כץ בבני ברק, בשכונת יד התשעה בהרצליה, ובחודש הבא תיפתח קהילה בנתיבות. מרבית המימון מגיע מהממשלה וממפעל הפיס, מיעוטו מארגונים עסקיים וחברתיים שונים. 

בתוכנית משתתפים מתנחלים, ערבים, דתיים, עירוניים, בני מושבים ויוצאי קיבוצים - פסיפס של צעירים. באוקטובר האחרון, רגע לפני צאתם לדרך, גדשו את היכל התרבות בלוד. שם הקשיבו לסיפורי בראשית הדרך ושמעו איך הזמרת רודי ביינסאי מעיפה את התקרה עם בלוז חם וטוב, כמו זה שפירסם אותה כשהשתתפה בעונה השנייה של "דה וויס".

רודי ביינסאי. מהריאליטי ללוד // צילום: איתיאל ציון

היא בת 26. בגיל שנה עלתה מאתיופיה לנתניה. עשתה שנת שירות, ואחרי הצבא התחילה ללמוד מוסיקה בקריה האקדמית אונו. זה מה שהביא אותה ל"תוצרת הארץ". כבר שנתיים שהיא חיה בלוד. בהתחלה היתה חלק מצוות שאחראי לאירועים קהילתיים, ובין היתר הקים מתנ"ס חרדי בעיר. היום היא מתפרנסת משירה. 

"נכון לעכשיו אני נשארת פה. לוד קטנה וחמה", היא מחייכת. "אני שוכרת דירה עם שתי חברות טובות, שהפכו להיות חלק מהחיים שלי. רק חבל שאין מספיק חילונים ואין מספיק בנים. הם פחות מחפשים קהילה. את צריכה להבין שלשבת לשיחות קהילה, להיפתח, זה אתגר". 

כשאני שואלת אם בקלות ויתרה על הברנז'ה התל־אביבית, רודי אומרת שהיא נמצאת איפה שטוב לה, שבתעשייה של היום אין משמעות לאיפה אתה חי, ושהמרחק בין לוד לתל אביב הוא בדיחה. "כרגע אני פה, אלה החיים שלי, וזה מקור הכוח".

רודי לא לבד. אפשר היה לחשוב שאחרי שנתיים שבהן הרוויחו הסטודנטים מילגה ומעשים טובים הם ימשיכו הלאה למקומות נחשקים יותר, אבל המספרים בלוד מספרים סיפור אחר. היום חיים בלוד 200 סטודנטים הפועלים ב־35 קהילות, ולצידם 100 בוגרים של הפרויקט שנשארו בעיר. חלקם קנו בה בית והקימו משפחה, ובלובי של היכל התרבות העירוני כולם עושים כבוד ליובל בדולח, מי שהגיע לעיר עוד בשלב הפיילוט והיום משמש מנכ"ל "תוצרת הארץ". 

בדולח, 32, מורה לחינוך מיוחד בהכשרתו, נולד בירושלים, בקטמונים. "אלה היו ימים קשוחים של תגרות רחוב. דקירה ראשונה קיבלתי בגיל 15", הוא אומר לי כשאני אוכלת עוד פריקסה אחד בפואייה, מנסה לברר איך קוראים לבשלנית הלודאית שעמדה וטיגנה מאות לחמניות מופלאות על הבוקר. 

"טעים, הא?" מחייך בדולח וממשיך. "בגיל 16 כבר הייתי מעורב בעיסקה מפוקפקת. כשניסיתי להתקבל ללימודי ממשל במרכז הבינתחומי, לא קיבלו אותי. לדעתי זה לא קרה בגלל ההישגים - אלא בגלל הרקע שממנו באתי. התעצבנתי, עירערתי על ההחלטה, ואז הודיעו לי שהתקבלתי. אז גם החלטתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי עם החיים שלי".

•   •   •

אחרי ההפגזות של 48' הגיעה תוכנית האב של שנת 1955, אז נהרסה העיר העתיקה כמעט עד היסוד. בתי שיכון נבנו בצפון העיר, והשכונה החדשה זכתה לשם "נווה זית". לשכונה הערבית שנבנתה אז במזרח קראו "נווה ירק", וממנה מגיעה הייא אבו קישק.

היא בת 23. עד לא מזמן ריכזה בלוד את זירת העמותה לנוער בסיכון, על"ם, הגיזרה הראשונה לנערות ערביות בארץ. "יש חשיבות גדולה לזה שנערים ונערות במצוקה יידעו שאנחנו אופציה קיימת, שיש להם אוזן. שיש מי שמקשיב להם גם כשהם חווים קשיים ופגיעות שבחברה הערבית השתיקה יפה להן. פעם זה לא היה".

היא היתה גם חלק מקבוצת סטודנטים שלימדו במתנ"ס הראשון בעיר שבו מתקיימת פעילות משותפת של ערבים ויהודים. יחד עם הסטודנטים הערבים היא מארגנת סעודות לשבירת צום הרמדאן. בכל שנה, באיזושהי חצר של בית ספר, מתאספים הסטודנטים, יהודים וערבים. בכל שנה לומדים על ערכי החג - סובלנות, כבוד והכלה, ודנים בהם ובמקבילים שלהם ביהדות. זמרים ונגנים עולים לשמח, ובצלחות מונח אוכל שבישלו האורחים כולם. 

פעילות לט"ו בשבט של הסטודנטים עם אזרחים ותיקים בלוד // צילום: איתיאל ציון

הייא סיימה תואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, והיום היא רכזת קהילות סטודנטיות בחברה הערבית בלוד. "במובן מסוים, כשאתה גדל בחברה הערבית, אתה חי בקהילה סגורה כל החיים שלך", היא אומרת. "לפעמים זה לא פשוט לגדול ככה. אנחנו פועלים בתוך השכונות הערביות, מקיימים מפגשי קהילה, אבל בניגוד לקהילות יהודיות, הסטודנטים נשארים לגור עם ההורים. זה פשוט לא מקובל שצעירים יעזבו את בית ההורים". 

וכשאנחנו עומדות בכניסה להיכל התרבות ואני שואלת איך זה שאני לא רואה בנים ערבים בקהל, היא אומרת שבחברה הערבית יותר בנות יוצאות ללימודים אקדמיים. על הגברים יש לחץ למהר ולמצוא עבודה שתאפשר להם לקנות בית.

היא אחות אמצעית מתוך שישה, חמש בנות ואח אחד. כשאני שואלת אותה אם היא מאמינה בלוד, היא אומרת שהיא לא רואה את עצמה גרה במקום אחר ומוסיפה שזה אולי אופייני לערבים. "לא קל לנו לעבור למקומות אחרים, למרות שהחיים בלוד יכולים להגיע למקומות של תסכול וכאב. אני פועלת מתוך רצון לשפר. ברגע שארגיש שאין לי מה לשנות, אני לא רואה את עצמי נשארת במקום הזה. עוד קיים הרבה קושי בלוד ויש הרבה מציאויות, אבל אני חושבת שהיא בתהליך של עלייה". 

•   •   •

המודל הכללי שהתעצב בלוד הוא שמנחה גם את הקהילות החדשות בחלקי הארץ, כאשר כל מקום עושה התאמות משלו. בכל היישובים לא מדובר בקומונה, כל אחד בוחר עם מי לגור, והמטרה היא לא להתנדב אלא לעשות. "אנחנו מאמינים שעיר לא צריכה מתנדבים, כי אם אזרחים שייקחו על עצמם אחריות", מסבירה לי נעמי מיוחס, מנהלת שיווק של "תוצרת הארץ", שהגיעה ללוד כמה חודשים אחרי הגרעין הראשון. 

"אין חונכות אישית, כי פרויקטים כאלה קיימים בלי סוף. אנחנו מבקשים ללמוד מה העיר צריכה. הסטודנטים פועלים למען המרחב הציבורי של כולם. כולל שלהם. זה יכול להיות פאב, זו יכולה להיות עדלאידע, וזה יכול להיות בית מדרש חברתי. אם משהו חסר למישהו מהסטודנטים, והוא מזהה את החוסר הזה גם אצל השכנים מסביב, זה סימן שהגיע הזמן לבדוק את ההיתכנות שלו. אנחנו לא באים להציל ערים, כי ערים לא צריכות שמישהו יציל אותן. בטח לא מישהו מבחוץ. אנחנו באים כדי לפעול מבפנים". 

מיוחס, 27, נולדה בהתנחלות יקיר ונישאה לקיבוצניק, שאותו הכירה בלוד במסגרת הפרויקט. לפני שנה וחצי נישאו, קנו בית במרכז לוד, ובעוד שלושה חודשים הם צפויים להפוך להורים. 

12 ילדים נולדו כבר לבוגרי התוכנית שנשארו לחיות בלוד, ובשנה הקרובה עתיד להיפתח במקום מעון קהילתי דתי־חילוני, שאחת מהיוזמות שלו היא נאווה וייל אלקבץ. 

נאווה, 31, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, הגיעה ללוד לפני ארבע שנים עם בן זוגה, גם הוא מילגאי של הפרויקט. נשארו בעיר, ולפני שנתיים נולד בה דניאל שלהם. "זהו, זה הבית שלכם?" אני שואלת. "כל שנה אני אומרת, 'אני פה השנה'. קשה לי לענות על השאלה הזו. אבל זה כבר לא קשור ללוד, זה קשור למי שאני".

2. קריית מלאכי

אפור וצהוב שולטים ברחובות קריית מלאכי העיר, שהחל מהשנה פועלת בה קהילה אחת של 24 סטודנטים. פה ושם נגלית לעין שכונה חדשה בבנייה, וגינה בהקמה מבטיחה לשבור בירוק את עירומה של העיר. 

ב"מקום של הרצל", אחת השיפודיות הכי טובות בארץ, יושבות שתי אחיות הנושקות ל־60. הוריהן, עולים מבולגריה, היו ממייסדי העיר. רוצות לדעת אם שמתי לב שאחיו של קצב בדיוק יצא מהמסעדה, אבל אני אומרת שאין סיכוי, הייתי מרוכזת בצלחת.

ברור שהן שמעו על הסטודנטים שהגיעו אל העיר, שנים שהן מעורות בעשייה ציבורית. בקול נמוך, שאיש לא ישמע, הן אומרות שההליכה של קצב לכלא עשתה משהו טוב. ששנים כל העיר שמה את הכבוד שלה על הקריירה שלו. כאילו זו לבדה מספיקה להחזיק את הכבוד של עיר שלמה. ברגע שהוא הלך לכלא, הן מסבירות לי, קריית מלאכי התחילה לחפש את הכוח שלה במקומות אחרים.

"לקח לי שנים להכיר טובה לעיר שבה גדלתי", אומר עמוס זְרוּק, רכז מעורבות לנוער ולילדים בעיר ומלווה הקהילה הצעירה של "תוצרת הארץ". "עיר שלא היתה בה ספרייה ראויה ולא מרכז לצעירים, אבל תמיד נתנה לך להרגיש שאתה חלק ממשפחה אחת גדולה שתדאג לך, ולא משנה מה".

כמה ימים אחרי זה, כשקצב שב אל העיר, שקיבלה אותו בזרועות פתוחות, חשבתי על המילים האלה שלו.

הוא בן 36. שנים חי בירושלים, עשה שני תארים במחשבת ישראל ועבד בתפקידי חינוך והדרכה במגזר השלישי, עד ששם את ליבו בידיה של חב"דניקית מירושלים ויחד איתה החליט לחזור אל קריית מלאכי.

עמוס זרוק ובתו טליה. "לקח לי שנים להכיר טובה לעיר שבה גדלתי"

לפגישה בינינו הגיע עם טליה, הבת שנולדה להם לפני שבעה חודשים, שמנסה ללכוד בכף היד את המילים שיוצאות לאבא מהפה. "כרכז מעורבות חברתית נתתי לילדים במתנ"ס לחפש כתבה טובה על קריית מלאכי. זה לא שאין, אבל בדרך כלל מצלמים פיצוצייה ואנשים שמשחקים שש־בש. 

"יותר משאני מודאג ממה חושבים עלינו בחוץ, אני מודאג ממה שאנשים רואים על העיר שלהם כשהם מדליקים טלוויזיה. האתגר פה הוא לעצור את ההגירה השלילית", אומר זרוק. "חצי מהקהילה שהקמנו פה היא מקריית מלאכי והחצי השני מגיע מבחוץ. הסטודנטים שמגיעים מראים לנו את עצמנו מחדש. כשמישהי אומרת שיש כאן שכנים מקסימים, אני אומר 'וואלה', כי ידעתי שיש פה שכנים מדהימים אבל שכחתי".

•   •   •

נפגשנו בדירה שאותה חולקות שלוש בנות שרק הגיעו לעיר. אפילו קפה עוד לא הספיקו לקנות. אתי שבתאי, 31, גדלה בחולון. היא עשתה הסבה מלימודי מינהל עסקים ושיווק להוראת לשון, שאותה היא לומדת במכללה האקדמית אחוה, הממוקמת בשטחה של המועצה האזורית באר טוביה. אומרת שהאפשרות של קהילה התאימה לה, "לא למצוא את עצמי לבד. הכל עוד צעיר וחדש, אבל התחושה היא של עיר ששמחה בנו, שמתרגשת".

גם שותפתה שיינה זילברשטיין חיפשה לעצמה סביבה שתחבק אותה. גדלה במדינת ניו יורק, לא רחוק מהגבול עם קנדה. בת 25, לומדת חינוך. "אני לא מכירה בארץ כמעט אף אחד", היא אומרת, כשאני מדמיינת את אמא ואבא בביקור ראשון אצל הילדה. מה הם, שמגיעים מהגבעות בירוק צפוף של מדינת ניו יורק, יחשבו על העיר באפור. האם ריאת האיקליפטוסים שבמרכז העיר תישא חן בעיניהם, או שהם יראו את כל שאין. 

ושיינה, כמו חיטטה לי במחשבות, אומרת: "לכל אחד יש משהו אחר שחשוב לו. מה שאני אוהבת בארץ זה שאנשים דואגים אחד לשני. רק אם תגורי במקום אחר תביני את זה. פעם לא היה לי כסף לאוטובוס, אז הנהג הכניס יד לכיס ושילם עלי. לפני שבאתי לפה חייתי חצי שנה בירושלים, ובכל אותו הזמן עשיתי כביסה אצל השכנים כי לא היתה לי מכונה. אז נכון שלפעמים זה מעצבן שנכנסים לך לחיים, אבל התמורה היא ענקית".

לפעמים הפחד הוא שמשאיר אנשים במקום, קושר אותם לתבנית נוף הולדתם. וכשאני שואלת את שי וקנין אם זה מה שגרם לו להישאר בקריית מלאכי, הוא פורט מילות אהבה מפוכחת לעיר שבה נולד לפני 27 שנים, צעיר מבין ארבעה אחים. 

הוא לומד לתואר שני במינהל עסקים באחוה, ולתוכנית הצטרף בעקבות אשתו. לצד הלימודים הוא משמש רכז חיילים משוחררים בקריית מלאכי, נותן ייעוץ והכוונה. "עזבתי בשביל זה עבודה בבנק", הוא אומר. "זו היתה החלטה לא פשוטה, אפילו שכל החיים שלי הייתי בעשייה קהילתית. 

"כשראיתי שיש התחלה של שינוי, החלטתי שאני רוצה להיכנס לזה. ההיסטוריה של קריית מלאכי לא מראה דברים טובים, אבל אני אוהב אותה. תראי את הבנות האלה, שכמה ימים הספיקו להן בשביל להרגיש את החום. את מכירה פה את רוב האוכלוסייה והיא מכירה אותך. חום ואחדות שאין במקומות גדולים".

הקהילה הצעירה בקריית מלאכי עוד לא יודעת מה היתה רוצה לתת לעיר, מה חסר לה כדי להרגיש טוב יותר בתוכה. החסרים גדולים, ומשהו בזה ממלא את הסטודנטים עוצמה. כמעט כל יוזמה שיחשבו עליה תתקבל בשמחה. האם מישהו מהגרעין החלוצי יישאר לחיות בעיר אחרי הלימודים? ניסיתי לשאול, אבל זה הרגיש כמו לדבר על חתונה וילדים בדייט ראשון.

3. שדרות

כשהגענו לשדרות כבתה השמש ונדלקו הפנסים. העיר, סטודנטים רבים לה, פעילים חברתיים ומוסיקה באוויר. ישר עושה חשק לבלות. במובנים מסוימים, היא אולי המושכת מבין כל המקומות שבהם פועלת היוזמה. מצד שני, יש בה איזה שובע של עשייה, שהחלה הרבה לפני שהתוכנית הגיעה אל העיר. 

"זהו אתגר", אומר לי אופיר כלפה, בן 36, מנהל שתי קהילות בשדרות ואחת בקיבוץ נחל עוז, "אבל אנחנו מביאים ערך מוסף. הסטודנטים מחלקים את הרחובות שבהם הם גרים ל'בלוקים'. ביחד עם התושבים הם יקימו ועדי בלוקים, כאשר כל בלוק כולל בתוכו כמה בניינים. החלוקה נעשית כדי שנוכל ללמוד היטב את הצרכים הבסיסיים שלהם, והמטרה שלנו, בסופו של דבר, היא להשאיר כאן את הצעירים".

בעיקר את הצעירות, אם לשפוט לפי מי שחיכו לנו בסלון הבית של תמר ותמר. ניסיתי לשכנע אותן שנצא לבלות, אבל בסוף יום לימודים לאף אחת לא היה כוח. לא לסיוון אלאשוילי, 25, מאשדוד, שלומדת אנימציה במכללת ספיר, וגם לא לנעמה שוורץ, בת 21 מאפרת, שלומדת שם עבודה סוציאלית. 

לפני השירות נעמה גרה שנה בבית שמש. משם המשיכה למדרשה במגדל עוז, ואחרי זה לכפר ציון, שם למדה תורה פמיניסטית. "אני מאמינה שצריך אינטגרציה בין חילונים לדתיים", היא אומרת. "בגלל זה הלכתי למקום שונה ממה שאני רגילה אליו. ליצור אחדות בלי קשר לרקע שממנו אני מגיעה". כמוה, גם יסמין רמון מצור הדסה ורונית חשייב מבית שמש נדלקו על האפשרות לעשייה בעלת משמעות. 

הייא אבו קישק. "במגזר הצעירים נשארים בבית"

תמר גובזנסקי, אחת משתי המארחות שלנו, מגיעה מנופית שליד קריית טבעון. היא בת 26, לומדת עבודה סוציאלית. אומרת שהאפשרות לחיי קהילה בלי כל עניין הקומונה זה משהו שהיא מתחברת אליו. 

את תמר קולטין, השותפה שלה לדירה, פגשה במצפה רמון. שתי סטודנטיות לעבודה סוציאלית שלקחו יחד שיעורי מחול. קולטין, בת משגב שבלב הגליל, אומרת שלא היה לה מובן מאליו שזה מה שהיא רוצה לעשות, "יש הרבה אופציות מסביב לספיר, אבל יש בזה משהו שמשלב את החום והקהילה ותחושה חברית לצד הרבה אוויר".

על קירות הבית שלהן מצטופפים צילומים, לצד פיסות קטנות של מעשי מלאכת יד. צמר, חרוזים, חדר עבודה וחלונות מציצים על מעשנת בשר ששכן בנה בחצר. ויש משהו בבית שלהן, בריח הסבון העולה בכל פעם שמישהי נכנסת לשטוף ידיים באמבטיה, שמחזיר אותי אחורה לשנים של התחלה בבית הנעורים בקיבוץ ושורט בי געגוע לשנים שבהן גם אני הרגשתי חלק מקהילה. 

4. פרדס כץ

בבית של ניצן גליזר ורון בנימין חלונות גדולים מספרים על גינה והדרים, קורות עץ קוראות לעיניים לטפס גבוה לתקרה, וכשיורד הערב ועולה השקט, נעים שם כל כך. כולם מסביב אומרים שהם שיחקו אותה כשמצאו את הבית הקטן בתוך חצר השייכת לאחת המשפחות הוותיקות של פרדס כץ, ועוד בשכונה שבה הדירות נחשבות יקרות ובמצב לא משהו. 

שניהם בני 25. היא מרעננה, הוא מראשון לציון. היא לומדת הנדסאות של עיצוב פנים ואדריכלות, והוא תעשייה וניהול. עברו שבעה חודשים מאז עזבו את בתי ההורים והצטרפו לפרויקט. ההזדמנות הכלכלית, ביחד עם היכולת לתרום, הן שהביאו אותם לשם. 

בקיץ האחרון כבר הפעילו קייטנה בשכונה, עברו את מבחני הקבלה שילדים עושים כשהם רוצים לבדוק גבולות, לבדוק היטב לפני שהם מתמסרים.

עם כוס תה צמחים בין הידיים ותמרים בצלחת, ישבנו אצלם בסלון, שם דיברו בשבחה של ערבות הדדית, על חיים בסביבה שבה אתה לא מוקף באנשים הדומים לך. "אנחנו פלורנטין הארדקור", הם צוחקים, "עם יחסי שכנות שאבדו בשכונות הצעירים בתל אביב".

•   •   •

גילי ליבשיץ לא מתמסרת לשקט. הערב, זו היא שמארחת את המפגש הקהילתי אצלה בדירה. צריכה להכין כיבוד לעשרים איש. אחרי הכל, בשביל זה היא באה. הבינה שזה משתלם וקרוב למכללת שנקר, אבל בעיקר חיפשה תמריץ לצאת מהבית, משהו שהמעטפה הקהילתית עוזרת לקבל.

הרוח מפלרטטת עם העלים שבגינה, ולרגע אפשר לדמיין את הימים הראשונים של פרדס כץ, בשלהי שנות הארבעים של המאה שעברה, אז היתה שכונת יוקרה צעירה שנבנתה בתוך פרדס. 

ועברו השנים ונעקרו הפרדסים, את הבתים החליפו בתי שיכונים שבהם התגוררו עולים חדשים, והשכונה החילונית של העיר החרדית סבלה משנים של קיפוח מתמשך בחלוקת תקציבים ובחלוקת הנטל. 

בנים רבים צמחו בה לפאר את שמה. הג'ודוקא אריק זאבי, השף אבי ביטון מ"אדורה", עו"ד ששי גז ומנכ"ל רדיו תל אביב אבי משולם. אבל כל תפארת בחוריה לא יכלה למלחמת כנופיות הפשע, שהשתוללה בתחילת שנות  התשעים. יצחק (חישי) חדיף הוביל את כנופיית פרדס כץ, האחים הררי את זו של רמת עמידר מצפון לבני ברק.

היום אומרים בשכונה ההולכת ומתחרדת שהעניינים נרגעו. שפושעי העבר היגרו או חזרו בתשובה. לפני כמה שנים עלתה הצעה לשנות את שם השכונה לנאות הפרדס. כאילו ככה יגלידו פצעי המדרכה, ויחלימו התשתיות משנים של הזנחה. "שלא לדבר על הפדיחה שניסו לעשות לנו", אומר לי חיים, שבשעת אחר הצהריים הוא מאחרוני הקונים בשוק של פרדס כץ, שאליו יצאנו עם כמה מחברי הקהילה המתגבשת במקום. "את רואה אותי לוחץ למישהו את היד ואומר שאני מנאות פרדס? כבר עדיף שם קשוח משם שעושה את עצמו כפר שמריהו".

ניצן גליזר ורון בנימין. בקיץ האחרון כבר הפעילו קייטנה בשכונת פרדס כץ

עשייה חברתית המותנית בתקציבי עירייה היא עניין מסובך. "לתחושתי, בבני ברק זה היה קשה יותר מבמקומות אחרים, שם העיריות עפו מייד על הפרויקט", אומר לי שי אילן, מרכז הפעילות בפרדס כץ. 

"בסופו של דבר, אנחנו עושים את הפעילות שלנו עם התושבים ולפי רוח התושבים. אנחנו עובדים עם מה שיש לנו, הן מתוך התחשבות בחרדים והן מבחינת העירייה. תשאלי פה תושבים אם יש עתיד לפרדס כץ, ויענו לך שבתוך כמה שנים היא לא תהיה קיימת, תיבלע לגמרי בבני ברק. היינו שכונה חילונית ששנים ניסתה לעבור ולהיות חלק מרמת גן, אבל החרדים שמרו אותנו צמוד, ידעו שיום אחד יצטרכו את הבתים שלנו כשבשכונות החרדיות לא יישאר מקום. בדיוק כמו שקורה עכשיו".

בינתיים, לחמישים הסטודנטים שעברו השנה לחיות בפרדס כץ יש תוכניות "להעיר את השכונה", כמו שמסביר לי יער שלום. הוא נולד לפני 26 שנה באשכולות, התנחלות חילונית בדרום הר חברון, לומד הנדסת תעשייה וניהול בשנקר, ובאוגוסט האחרון עבר לגור בפרדס כץ. מחודש מארס הוא מגיש בשעות אחר הצהריים עזרה לילדים המתקשים בלימודים.

אנחנו הולכים בין הבסטות של השוק, יער, שי ואני. ואני לגמרי מצליחה לדמיין את בית הקפה שהם מתכננים לפתוח בתוך השוק המקורה, את הישיבה על השרפרפים הנמוכים, עם כוסית ערק וכל מיני סלטים. לא ספקנית כמו עמוס הטריפוליטאי, שהאטליז שלו בשוק נפתח לפני 49 שנה, והספיק לשמוע כל כך הרבה הבטחות עד שהוא לא מאמין יותר לאף אחד. 

"אני דווקא מאמין בהם", אומר לי אחד המוכרים, "ואני אגיד לך למה: כי הם באו גם בשביל השכונה, אבל גם בשביל אינטרס משלהם. וזה מה שנותן סיכוי שזה יעבוד. אינשאללה יפתחו פה קפה ובר, מצידי שגם יביאו רקדניות. העיקר להחזיר שמחה. את לא מבינה איזה יהלום פרדס כץ יכולה להיות".

hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו