"מרתה לא רצתה ילדים", אומר לנו המספר כבר בעמוד השלישי של "הפרטים שהושמטו" - ובמילים מדויקות וחדות. ולמרות זאת היא ילדה שניים. מרתה ברומפמן, נלמד אחר כך, גם לא ממש רצתה להתחתן. למעשה היא לא היתה בנויה לחיים שנכפו עליה כאשת חוואי ואם לשני ילדים שהצעיר שבהם - וורן - מוציא אותה מדעתה. הוא בן 11 ועדיין מוצץ את אגודלו.
מרתה מחליטה לעשות מעשה וקונה משחה מרדימה רעילה ומושחת את שני אגודליו של בנה. בהמשך היא גם מוסיפה כפפות עבודה גסות שהיא כורכת בשרוכים עבים סביב ידיו בחוזקה כזו עד ש"היא עלולה לנתק את אספקת הדם לידיו ולגרום להן נמק". אבל הילד של מרתה, "הכי עקשן, רווי שנאה ומרוכז בעצמו שממיט בושה על עצמו, עליה ועל המשפחה בכל יום מימי חייו", ממשיך למצוץ את אגודלו.
אין למרתה סופר־נני בסביבה, ולמעשה שום דמות קרובה שהיא יכולה להתייעץ איתה. יש לה רק את עצמה ואת השיגעון שלה שהחל לנבוט כשאביה התעלל בה בצעירותה. היא נתקפת בהתקף זעם פראי, חזק מכל ההתקפים שבני משפחתה מורגלים בהם, תופסת סכין, מצמידה את ידו של בנה בחוזקה אל השולחן ומתכוננת לנעוץ את הסכין ביד "שכה ייסרה אותה". אלא שאז מתעורר בעלה, ארל, שנדמה ככנוע וגמלוני בזמנים אחרים, מתנפל עליה ומנסה להפרידה מבנם. כשהיא נאבקת בו - הוא מכה בה בעוצמה כזו שמעיפה אותה באוויר, זורקת אותה לרצפה והורגת אותה במקום. ברור שהתגובה היתה נחוצה, אבל האם הפעיל ארל כוח בלתי סביר, לא פרופורציונלי? או בלשון משפטית, האם היה כאן רצח או הריגה, אולי בשוגג?
כריכת הספר (עם עובד)
כך מתחיל ספרו של הפסיכואנליטיקאי תומס ה' אוגדן. בוקס בבטן, תרתי משמע. העלילה נפתחת עם חקירתו של סגן השריף המקומי רנדי לארסן באשר למידת אשמתו של ארל, שמוסר גירסה תמציתית ומקוצרת של האירועים ומותיר בחוץ "פרטים שהושמטו", כנראה כדי להגן על אשתו המנוחה, או אולי על עצמו. את הפרטים שהושמטו מביא הספר: סיפורה הטרגי של מרתה - צעירה אמריקנית בעיירה קטנה בקנזס המאובקת, אישה שמשפחתה המקורית הרסה אותה, ושצערה ויגונה הרבים הורסים את המשפחה החדשה שבנתה.
גישתו האינטרסובייקטיבית של אוגדן צפה ועולה במהלך הרומן; אוגדן היה אחד ממובילי גישה זו, המציגה את המציאות של האדם, את נפשו ואת התפתחותו כמושפעות בהכרח מהקשר הדיאדי שלו עם זולתו.
הרומן, שמתחיל ברצח בתוך המשפחה, ממשיך בשנאת הורים את ילדיהם וילדים את הוריהם, העדפת ילד אחד על פני האחר, משיכה בין אחים, גילוי עריות והתעללות מינית של הורה בילדו, רומן בין גבר לאחות אשתו - ובעצם מה לא. באופן פרוזאי, כמעט נונשלנטי, נפרשים לנגד עינינו כמעט כל הסטיות והאיסורים המשפחתיים - וכל זאת בשפה פשוטה ולא מתנצלת. נדמה כאילו אוגדן הפסיכואנליטיקאי רצה לדחוס לתוך ספר הפרוזה הראשון שלו את כל ההיי־לייטס הפסיכולוגיים שיש במשפחה. ואם בתחילת הספר אנחנו נרעשים לקרוא על בעל שרוצח כמעט באגביות את אשתו, ועל אם שאומרת לבנה "בכלל לא רציתי אותך. אתה יודע את זה?" הרי בהמשך מתרחשת מעין הסתגלות אצל הקורא והוא כבר פחות נרעש מכל הטרגדיות המשפחתיות המסועפות שנוחתות עליו.
ולמרות ההסתגלות, כמות האסונות והטרגדיות העצומה שבספר הופכת אותו למדכא למדי. מה שהופך את הקריאה בספר בכל זאת למעניינת הן האבחנות הפסיכולוגיות העמוקות של המחבר. אוגדן ללא ספק יודע להביט לתוך נפשן של הדמויות שהוא בורא, וברור שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר כשהוא מתאר את המניעים הנסתרים שלהן.
אלא שגם כאן טמונה בעיה. המניעים אינם כה נסתרים בעצם - לא מעיני הקוראים וגם לא מעיני הדמויות עצמן. כולן, כולל הילדים, ניחנים במודעות עצמית גבוהה באופן מוגזם, קוראים ומפרשים את עצמם באופן קליל וטבעי מדי, משל היו פסיכולוגים בעצמם. כך מתוארת, למשל, המחשבה של ארל, שמאוהב באן, אחותה של אשתו: "בתקופה שהיו יחד ארל נעשה מגונן מאוד כלפי מרתה, כי למד לדעת כמה שברירית היא. לפני שפגש את אן הרגיש שהוא מגן על מרתה מפני עצמה - מהתיעוב העצמי שלה - אבל עכשיו הרגיש שהוא מגן עליה מפני חוסר הנאמנות שלו". ניחא שהוא, חוואי מחוספס ידיים, אולי במקרה ניחן בעומק ובמודעות עצמית מרהיבים, אך גם ילדיו הצעירים, ואחות אשתו, ואשתו בעצמה, כולם כאחד קוראים את עצמם ומודעים למניעים של עצמם עד כדי חוסר אמינות.
ואם לא די בכך - הרי המספר טורח להשלים פערים ומסביר לנו את נפשן של הדמויות לפרטי פרטים, במשפטים ברורים ונטולי עומק, ובכך חומס מהקורא את תאוות החיטוט בעומקן. הרומן כתוב יותר כטקסט דיווחי על חקר מקרה (case study) ופחות כרומן שכפוף לאי־חוקיות ספרותית. אולי משום כך נמנע מהקורא צורך חשוב ומהותי - לפענח את הטקסט, לבלוש, לצלול, להתעמק. הנה, למשל, נלקחת מהקורא כבר בעמוד 47 החדווה שבניחוש שהיחסים בין האח לאחות חורגים מהנורמה, כשהוא קורא על רגשותיו של וורן כלפי מלודי, אחותו הגדולה: "וורן חשב שהיא הנערה הכי יפה בבית הספר, הוא היה רוצה שהיא תהיה החברה שלו, אבל ידע שזה אסור, ושעליו להסתפק בכך שהיא אחותו... הוא התחיל לחלום חלומות רטובים, אבל הוא לא התכוון לספר על כך למלודי".
ואולי בעצם זה מה שאוגדן מנסה לעשות - לרמוז לנו, ברמז לא דק במיוחד - שמה שקראתי לו קודם "חורג מהנורמה" הוא הנורמה עצמה. שמשיכה מינית בתוך המשפחה, התעללות, שנאה, קנאה ותיעוב - פוקדים את כל המשפחות באשר הן. רק שיש משפחות, כמו משפחת ברומפמן, גיבורת "הפרטים שהושמטו" - שמקבלות את כל החבילה לפרצוף.
הפרטים שהושמטו / תומס ה' אוגדן, מאנגלית: יואב כ"ץ; עם עובד, 216 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו