בעצם, למה לא?
זוהר מבקשת לתהות מקרוב על קנקנה של נורית. היא רואה אותה לא מעט על המסך. גם יפה, גם אופה. שמה צץ מדי פעם בשיחות עם גיא. אולי הוא קצת מאוהב בה למרות הקשר עם עטרה?
זוהר ונורית יושבות ב"לנדוור", אבן גבירול פינת דוד המלך, עשר דקות מ"איכילוב", עם הפנים לאנדרטת השואה.
מה קורה, איך הולך, מה חדש. סטנדרטי. הפוך קטן על מים ותה ירוק בלי נענע, ומים לשתיים, מינרליים, לא מהברז. זוהר אינה שקטה אולי קצת עצבנית. היא מעבירה כוס מצד לצד ומשחקת עם צרור מפתחות.
"מה מציק לך," שואלת נורית ומנחשת, "אולי מת לה חולה בידיים, נפרד מהעולם? אולי סתם געגועים ליותם? אולי מתפתח איזשהו רומן?"
"ליה, חברת-נפש, ד"ר ליה מקסימוב-אדמון, היא ומשפחתה, בדרך לטורונטו, כנראה לצמיתות," מספרת זוהר, וקולה מסגיר את תוגתה.
"אני בדיוק עובדת על זה, על ירידה מהארץ," קוטעת אותה נורית, וכבר שוקלת אם לקושש ראיון עם ליה לאחד מפרקי הסדרה.
"בקיצור, ליה הוזמנה להצטרף למחקר פורץ דרך עם תקציב הגון בטורונטו, ולברוך יש קרובים בעיר. זאת הצעה שאי אפשר לסרב לה."
"הגיעו לארץ, נקלטו, והופ, יצאו לדרך. קח מקל, קח תרמיל. היהודי הנודד," מגיבה נורית.
"הוא יהודי, היא לא בדיוק, ואני רע לי עם זה. מקל נדודים אינו משאת נפש," עונה זוהר, "זה מצלצל כמו תחושת כישלון. איש אינו אוהב להיכשל, ולפעמים ההודאה בכישלון מרה יותר ממנו."
"בואי נחליף, קחי חצי מהניוקי ותני לי חצי מהסלט היווני," מציעה נורית ובלי להמתין לתשובה, ניגשת לביצוע.
זוהר מבינה שהעניין שלשמו רצתה לפגוש את נורית נדחק הצידה, ואולי טוב שכך – ממילא אסור לה להתערב, ואולי זו רק פנטזיה שלה.
"אני לא חושבת שקושי כזה או אחר, זמני או קבוע, די בו כדי להטות את הכף. לא עוזבים מולדת בגלל קושי. לפעמים כן, אך לעתים קרובות קושי הוא תירוץ שבקושי מתקבל על הדעת. 'קשה לי' נשמע טוב, 'רע לי' נשמע נשמע רע. קשה לדבר על קיפוח, על פחד, על העדר תקווה. קל יותר לצייר עתיד ורוד. אני יודעת שאני נשמעת קצת מבולבלת. בכל אופן, רק בסוף המערכה האחרונה נדע מי צדק. עד אז, צריך יושר כדי להביט לאמת בעיניים, וצריך עיניים כדי לראות את הנולד וצריך אומץ כדי לקפוץ למים בזמן, לפני נעילת שער."
נורית בהלם. מעולם לא שמעה משנה כה סדורה, כה מהודקת, כה חדשה, חפה מאינטרס אישי. נורית מוקסמת מדמותה של זוהר, יש בה יסוד מכשף.
בשובה הביתה, נרעשת, נורית ומנסה להלביש מילים על שאלות שאינן מרפות ממנה, מאז שצללה למעמקי התחקיר שלה. היא מקלידה קטעי משפטים ורעיונות, כמו בכיתה ה' בקריית-שמונה:
למה לא להגיד כעת שלום. תודה. רצינו. ניסינו. השתדלנו, הו כמה שהשתדלנו. את נפשנו מסרנו כדי שהניסוי הזה יצליח. הגרנו את דמנו, נשבענו לא לזוז מפה, אהבנו בלב ובנפש וברגליים כל סנטימטר של המקום הזה, אבל – מה לעשות – לא הצלחנו. סליחה. לא נורא. כן נורא, חיים רק פעם אחת. נצא לדרך חדשה, כל עוד אפשר. כל עוד לא מאוחר.
כריכת הספר (כרמל)
אצבעותיה של נורית מתַקְּשרות עם המסך בלי עזרה מצידה:
מה לעשות? לצאת לרחובות? להבליג? להתאפק? לייחל לנס? לחכות שמישהו אחר יתפוס יוזמה, ייקח אחריות? להתפלל שהכלב ימות? שהפריץ ימות? שהערבים ימותו? שאנחנו נמות? או לאחוז את הגורל בידיים, לארוז את המיטלטלים ואת אלבומי הזיכרונות ולהסתלק? לבד? כולם ביחד? לאן?
למה להסתלק? למה להימלט? למה לברוח? למה לערוק?
כדי להציל את הנפש. לשרוד. לחיות! ומה רע בלברוח? מה לא לגיטימי בלעלות על רכבת אחרונה או זו שלפניה לפני שתעזוב את התחנה? להמשיך להילחם או להמשיך לנדוד – שאלה זו צרובה בדי-אן-אֵי היהודי, ונמסרת כמו כוס של הבדלה מדור לדור – 70 דורות ב-70 לשון. זוהי מהדורה עברית מקורית של 'להיות או לא להיות'. היא צפה ועולה בנסיבות שונות ומשונות, צפויות ובלתי צפויות, כאלה שניתן להעלות על הדעת וכאלה שמוציאות מן הדעת.
נורית רושמת על הקיר שלה בפייסבוק: "תנו לי סיבות למה לא, למה לא לרדת מהארץ." מהתגובות היא מרכיבה רשימה של "למה לא" בלי מיון, בלי העדפות, בלי הסברים.
אין דרכון זר
להתחיל מחדש, למצוא עבודה, להסתדר בעבודה
למצוא דירה
בעיות שפה, תרבות
להכיר חברים חדשים
בעיות הסתגלות של הילדים
סביבה חדשה, בלתי מוכרת
אבדן קשרים
ביורוקרטיה – בנק, קופת גמל, ביטוח רפואי
שינויים באורח חיים ובדפוסי התנהגות ולבוש
בדידות
געגועים
רגשי אשם
חשש מהבלתי נודע
רופא משפחה, רופא שיניים, רופא נשים, אורולוג
פסיכולוג, טכנאי מחשבים, מוסך, שרברב, חשמלאי
קוסמטיקאית, ספר, דיקור, פיזיותרפיה, קלינאית תקשורת
סוּפּר, קצב, בית-מרקחת
חשש מאנטישמיות ומשנאת זרים
הרגשת זרות ואי-שייכות
תחושת כישלון
פרידה ממשפחה וחברים.
מחיר ההגירה גבוה מאוד, אולי גבוה מדי, והוא ודאי, ואילו התמורה אינה מובטחת כלל.
שבת בצהריים ב"רביבה וסיליה". "אני לא נשארת כאן," מצהירה נורית בפה מלא כל-מיני.
"לאן את הולכת," מתפלאת אדווה.
"מהארץ. זה לא מקום לחיות בו ולא מקום למות בו."
"את לוקחת קשה מדי את התחקיר שלך. תרגיעי," מגיב זיו ומתחייך.
"אתם באים אתי? נמצא לנו יחד מקום חדש,"
נורית מבליגה על התגובה הספקנית ממשיכה. מה עם פריז? מטרו, גני-לוקסמבורג, כיף לאבד כיוון ברחובות המשולשים, בתי הקפה, מועדונים, מארה, סן-ז'רמן, יין חם, קרפ דה מרון, בולאנז'רי, פאטיסרי, שארקוטרי, לנז'רי. שוק-פתוח, זמרי-רחוב, רומנטיקה על גדות הסיין. יאללה. עומר ולינור מחכים לנו." היא מביטה בהם בעיניים נוצצות.
"חתיכת נאום," שיר מסננת, ונוגסת בפוקצ'ה חצילים זרויות גרגרי קצח, "רק לא ברור לי אם את באמת רוצה או רק מפנטזת."
מחכים לסלט ניסואז, פלאפל תרד וקרעי פסטה. זיו, עם רגל אחת בניו יורק ורגל שניה בהלסינקי, קונה את הרעיון. "אני אלמד ב'תפוח הגדול' או בסקנדינביה, אבל תמיד אשאר ישראלי," הוא מצהיר.
"הבנתי אותך," שיר מפרגנת לו, אבל רק בכאילו.
שיר הכירה את זיו ב"אוזן-בר". לאף אחת אין סיכוי אצלו. חיבתו של זיו נתונה לגברים. זו ידיעה מתסכלת שיש בה גם כף זכות – הזדמנות לחברוּת נטו.
"מי אמר שאני מוכרחה להישאר כאן עד הרגע האחרון? עד שישראל תהפוך סופית למדינה דו-לאומית או תלת-לאומית או מדינת משטרה או מדינת הלכה. אנחנו כבר די קרובים: ממשל צבאי, צנזורה, חינוך דתי-לאומני, סנהדרין, חצי ספרטה-חצי וותיקן. זה לא מקום אידיאלי לחיות בו ולגדל בו ילדים," מסכמת נורית.
"את נשמעת כמו פוליטיקאית עם דף מסרים," אומר זיו.
"אם לא אכפת לך, אני לוקחת את הביקורת כמחמאה."
זיו מתחיל לזמזם, "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת."
שיר מצטרפת ומדלגת ל"אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת, גַּם אִם אַדְמָתִי בּוֹעֶרֶת..."
נורית אינה מניחה לשירים שהיא אוהבת להסיח את דעתה. "ליקטתי עשרים ושתים סיבות למה להסתלק מכאן עכשיו," היא אומרת, "ובמקביל, אספתי 22 סיבות למה לא לעזוב. נוצר סוג של תיקו. בעיניי, הנימוק הקריטי בעד הישארות פה הוא הישראליות."
"למה הכוונה? אני מאבדת אותך," שיר עוצרת את שטף הדיבור של נורית.
"ישראלי מחובר לישראליות שלו כמו שברווזון כרוך אחרי דמות אם ראשונה שהוא נתקל בה, גם אם היא כלב או אדם. ישראליות היא מאהבת מסוכנת, טוטלית. ישראליות היא זהות, שייכות, שותפות, שפה, משפחה, חברים, שדות קרב, חופי ים, שבילי טיולים, זיכרונות, חלקה צבאית, אתרי מורשת, ריחות, שירי מולדת, צלילים, בדיחות – גם קרש – סלט טרי חתוך דקֿדק, זיתים, חלווה, חומוס-טחינה, מנגל. אם נמצא פטנט שיאפשר לנו לשאת את הישראליות לאן שנבחר, סלינו על כתפינו, זה יהיה האקזיט הגדול של המאה ה-21."
אדווה מנענעת בראשה לאות הזדהות. שיר מנסה לוודא שהבינה נכון. "הציונות של הרצל, אחד-העם, בובר, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן-גוריון בסל המחזור?"
"כן. נשארנו יתומים עם 'ציונות השרירים' של נורדאו, 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי והשילוש הקדוש של הרב קוק – עמישראל, תורת ישראל וארץ-ישראל. האדמה הקדושה מעל הכול. בחסות מעילי הרוח של נאמני ארץ-ישראל-השלמה צמחו פולשי המאחזים וכורתי הזיתים ונוער-הגבעות ותגי-מחיר."
"נסחפת קצת," מצליח זיו להשחיל מילה.
"תעשה לי טובה. את משפחת דוואבשה מדומא אתה זוכר?"
"כן."
"את מוחמד אבוֿחדיר שהועלה למוקד, אתה זוכר?"
"כן".
"את שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, אתה זוכר?"
"כן."
"את פרשת אלאור אזריה, אתה זוכר?"
"כן"
את מכתב התמיכה של 300 רבנים בדברי הסתה של ההוא מישיבת ההסדר ב'עלי', אתה זוכר?"
"כן."
"I rest my case. זו לא הציונות שלי. סורי. ואני ציונית. איש לא יוציא אותה ממני ולא יוציא אותי ממנה."
"טוב, מה עושים?" זיו שואל ונועץ בנורית מבט רציני.
"צריך לגשת לפרויקט הציוני מכיוון אחר, בלי להתייאש. לנסות מהתחלה, כמו אחרי כישלון בטסט הראשון. זה לא אסון. מי לא ניגש אף פעם ל'מועד ב'? אפילו ה'חץ' החטיא בשיגור בכורה..."
"ולא כל אחת מתחתנת עם החבר הראשון," צוחקת שיר שנפרדה לא מכבר אחרי שלוש שנות זוגיות.
"בדיוק כך. מנסים שוב, אחרת," מעודדת אותה נורית, "צריך ללמוד משגיאות העבר ולהתחיל מחדש."
שיר, אדווה וזיו תולים בה עיניים אחוזי אלם. איש מהם לא ציפה לשיחה כה מטלטלת.
נורית קצת מבוהלת מעצמה, ובכל-זאת ממשיכה:
"שאלת המפתח היא היכן. כאן, מה לעשות, האדמה חרוכה והמקום תפוס. תכל'ס, נשארנו עם חמש חלופות:
1. להניף את נס-המרד, כמו בכיכר הבסטיליה בפריז וב"פיאצה רבולוציה" בבוקרסט ובתחריר בקהיר ובטַקְסים באיסטנבול; אין אחריות לתוצאות.
2. להישאר כאן לבצע ירידה נפשית, לצלול מתחת למים ולהתפלל לנס משמיים;
3. לארוז ולנסוע לברלין, וונקובר, סידני או ניו יורק, כל אחד לנפשו, עם אספקה שוטפת של במבה וזמרים תוצרת הארץ.
4. להמתין כאן עד שיקרה אסון. "
"או?"
נורית משתתקת, לוקחת אוויר. זיו, אדווה ושיר מביטים בה במתח.
"או שניקח אחריות ונקים ישראל חדשה במקום אחר," היא משחררת בקול חרישי, "זה לא יהיה קל, זה לא יהיה קצר, זה לא יהיה פיקניק, זה יהיה מפעל חיים. אבל אם לא נצא לדרך, נאבד את החיים היחידים שיש לנו."
"טוב, מיצינו להיום, אני חושב," מפטיר זיו ומזמין חשבון. "תורי לשלם."
"תשמעי, זאת הצעה לא פשוטה. צריך לישון עליה," אומרת אדווה.
"ומה בינתיים?" שיר שואלת בהתלהבות נעורים.
"נתחיל מלמטה," זיו מציע, "נארגן תשתיות. נגייס תומכים ברעיון. נפעל בפייסבוק, נצייץ בטוויטר, נפתח קבוצות ווטסאפ ונעשה קצת רעש באוניברסיטאות. נרים 'באז' במדיה ונתגלגל קדימה."
"רגע," אדווה מהרהרת בקול, "אולי נתחיל עם תחרות על שם למיזם, לתכנית, לאני-לא-יודעת מה בדיוק. בינתיים זה עובָּר של רעיון. כמו 'המחאה החברתית' נתחיל מלמטה. למודעות ותשדירים אין לנו מימון. נלך על, למשל, 'כאן, או לאן?' בתור שם זמני. אבל קודם-כול צריך להכין קול-קורא ברור, חד, בלי עמימות ובלי שטיקים."
נורית מנסה לסכם, "צריך לרתום לפרויקט אנשים עם ניסיון ועם יכולת, בעלי מעמד והשפעה, שיהיו מנהיגות אמיתית. אנחנו נצית את הרעיון ונשתלב בפעילות. לא נוכל להוביל אותה לאורך זמן."
* * *פוסט ראשון שהעלו נורית וחבריה קורא ל"מהפכה ציונית חדשה".
הפער בין המציאות לבין האידיאל הוא בלתי נסבל. מוכרחים לחזור אל המקורות, אל ההכרזה על הקמת המדינה.
מדינה השוקדת על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; מקיימת שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; מבטיחה חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; ונאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות, מתוך ההכרזה על הקמת המדינה, מול – מדינת צבא, מדינת משטרה, מדינת הלכה, מדינה אוכלת יושביה, מדינת אפרטהייד או מדינה עם רוב ערבי בין הירדן והים.
עוד לא אבדה תקוותנו, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים, ואם אי-אפשר כאן, אז במקום אחר. אסור לתת לציונות למות.
הטקסט מייצר גל הדף ויראלי. קבוצת הפייסבוק "כאן, או לאן" תופסת נפח, מאות שיתופים ורבבות עוקבים. מתארגן ועד-פעולה ספונטני למיזם שעדיין איננו קיים. צוות מתנדבים משיב לפניות, מגיב להצעות, מתלוצץ עם נאצות ומפיץ ברשת טפסי הצטרפות. הסופרת נאורה ברוך וצופר פלאי, סגן ראש השב"כ לשעבר הם רכש יוקרתי ובזכותם, אפשר לומר, המיזם קופץ כיתה. שניים אלה יחד עם נעמי גליקמן מעין צדק, ד"ר זוהר עוקשי-גליקמן, נח-צבי ססובר, תא"ל מיל' אלישע ארד ונורית די-נור ממנים את עצמם למועצת המהפכה.
חברי הגרעין הפנימי פועלים כל אחד במיליֵה שלו. עטרה ולהבה אחראיות על השיח ברשת. נוהר מרכזת צוות מתנדבים ומרכז מידע. זיו פועל בקהילת הלהט"ב ובאוניברסיטת תל אביב. נורית מפעילה את כישוריה במדיה ואת קשריה בבינתחומי. נח-צבי עושה נפשות בקרב קהילת היוצאים בשאלה. נעמי גליקמן מקוששת תמיכה בתנועה הקיבוצית. אלישע מגשש אחרי מועמדים פוטנציאלים ב"צוות" ובארגון נכי צה"ל, בלי לפסוח על בעלי נטייה ימנית מובהקת. צופר עובד בשקט על גיוס תרומות ודמויות בולטות.
מקץ שבועיים מניין החברים בקבוצת הפייסבוק חוצה את רף עשרת האלפים. כתבה מפרגנת "באולפן שישי" בערוץ 2 מעניקה למיזם יחסי ציבור חינם. מול גל אהדה מפתיע, שוצף זרם עכור של בוז ומשטמה. בערוץ 1 פרופסור מאריאל משווה את "כאן, או לאן?" לאוגנדה של הרצל ולבירוביג'אן של סטלין, "זו חבורת מתייוונים אומללה ומסוכנת – סכין בגב האומה."
"מאיפה יימצא הכסף לפרויקט? צריך סכומי עתק, בלתי נתפסים, מי יכול בכלל לספור את האפסים מימין," כותב מישהו מעפולה-עילית, "ומה יעלה בגורל אלה שיישארו?" שואלת מישהי מרחובות.
אב שכול מתקומם "מפעל הגירה גרנדיוזי כזה הוא תענוג לעשירים. העניים, כרגיל, יישארו מאחור."
פנסיונרית מקריית ביאליק כותבת, "אף אחד בעולם לא רוצה אותנו. אין מפלט מפני אנטישמיות ושנאת חינם. בכל מקום בעולם יימצאו איסלמיסטים או ניאו-נאצים שיתנכלו לנו."
החבר'ה כורעים תחת עומס התכתובת. "לאורך זמן לא אוכל לרקוד על שתי חתונות," מתוודה נורית באוזני נוהר, "עלי לבחור בין עבודה לחזון בין פרנסה לרעיון, לסקר את המציאות או לשנות אותה, לקרוא סיפור או לכתוב אותו. זה לא הולך יחד שלא לדבר על גילוי נאות..."
"תחליפי מילה עם אמא ואבא," מציעה נוהר, "לפני שאת מקבלת החלטות כאלה. את יודעת, עבודה בימינו זה נכס."
"אל תעשי את הטעות שלי," מפצירה בה האם, "אל תוותרי על קריירה. אל תחזרי על השגיאה שלי. את אוהבת את מה שאת עושה. כמה אנשים נהנים מפריבילגיה כזאת? חלומות באים ונמוגים, לך יש מקצוע ביד. תשמרי עליו ועל עצמך, אם לא עבורך, לפחות בשבילנו." אביה של נורית אינו נוקט עמדה. ארשת פניו אומרת, "אני אִתך בכל החלטה." למחרת מודיעה נורית במייל לרכז הכתבים על התפטרותה.
ב-1 בספטמבר 2024 עטרה בת 19. שנת שירות ב"איכילוב" נדחית בשישה חודשים לפחות. מישהו טרח להשמיט את שמה מן הרשימות. בינתיים התעסוקה ב"כאן, או לאן?" מעניקה לה סיפוק נדיר. המשפחה מברכת אותה בוואטצאפ. מרים ויונתן מודאגים מהדרך שעטרה מפלסת לעצמה, אך גאים בה ואינם כופים את דעתם עליה. "סבא עמרם וסבתא תרצה ודאי מראים תמונות שלה לחבר'ה בשמיים," מרים מפליגה בדמיונה, "נכדה ראויה – פעילה חברתית, לוחמת מצפון."
"את אומץ-הלב אולי ירשה מאבי אבל את העקשנות מאמי," יונתן מוחמא וגם מרגיע: "היא הבטיחה שתלמד באקדמיה. אני סומך עליה."
* * *אחר-הצהריים מתכנסת חבורת המייסדים בקפטריה בגילמן. גם עטרה ולהבה כאן. עניין ראשון לדון בו – שם למיזם. על השולחן נזרקות "אלטנוילנד", "אריאל", "מנוחה ונחלה", "ישראל החדשה". צריך שם קליט, שמצלצל טוב גם באנגלית. אחרי דיון פחות סוער מהצפוי נבחר השם "אקסודוס", לכבוד אניית המעפילים, שנקראה גם יציאת אירופה תש"ז, וכמחווה לסרט שהופק בעקבות הפרשה על פי ספרו של ליאון יוריס. "אקסודוס" ביוונית הוא מסע או יציאה המונית, וכך נקרא בפי הגויים ספר שמות, החומש השני, שבמרכזו יציאת מצרים ומתן תורה.
נוהר מקליטה את הדיון. כמה סטודנטים שנקלעו למקום, בתקופת מועדי ב', מתקבצים סביב. השיח מתלהט, קולות מתערבבים, הצעקות גוברות.
"בארץ החדשה, במזג אוויר יותר נח ובלי חדשות לוהטות, אולי נגיע גם לטפל בתרבות הדיבור שלנו," מתנבא אלישע מול נח-צבי היושב לידו.
"תרבות או אי-תרבות הדיבור," מצטחק נח-צבי, "שמעתי שיש חופים בעולם שתינוקות לומדים בהם לשחות לפני שהם הולכים. אצלנו, לפני שהזאטוטים לומדים לדבר, הם יודעים לצעוק."
"ולא לומדים להקשיב," תורמת להבה משלה.
על צג הסמארטפון של נורית מופיע מסרון ממספר לא מוכר. "שלום, אני עורך-דין עופר ג'. התקשרי נא לתיאום פגישה לגבי 'כאן, או לאן?'" נורית מחזירה הודעה כתובה, "מה העניין?"
"מישהו אוהב מאוד את הרעיון שלכם, אני רק שליח. נקבע פגישה. לא תתחרטי. את מוזמנת לצרף אלייך את מי שתרצי, רק לא תקשורת."
לפגישה במשרד עורכי-הדין ב"מגדל השחר" מגיעה משלחת: נורית די-נור, צופר פלאי, עטרה וזיו. משרד עורכי דין עופר ג' ושות' משדר הידור מוקפד. עטרה סופרת חמישה אגרטלי פרחים, כולם אמיתיים. את האמנים התלויים על הקירות אינה מכירה. מן החלון נשקף נוף תל אביבי מרהיב.
נכנס עופר, גבר נאה, בן 67 לפי ויקיפדיה, עשר שנים פחות לפי העין. שערו דליל, ממאן להלבין. ג'ינס וחולצה מכופתרת. הוא מושיב את הארבעה סביב שולחן זכוכית כבד בחדר הישיבות הקטן ומברר "חם או קר". עורך-דין עופר ג' אינו מוותר על דיאלוג קצרצר עם כל אורח, מהיכן בארץ? מה מקור שם המשפחה, תוך דקות מתברר כי מישהו מכיר מישהו או קרוב של מישהו מצד בלתי ידוע.
"הסיפור הוא כזה," עופר ג' פותח, "לקוח ותיק שלנו, בעל בעמיו, לא צעיר ולא בריא, כבד בקנה מידה בין-לאומי, איש ללא דופי, נדלק על המיזם שלכם ומוכן לתרום מיליון דולר במזומן."
"מה??? מי המשוגע הזה?" נורית נרעשת, נטרפת מסקרנות.
זיו מתאושש ראשון. "אולי זאת מלכודת?" הוא שואל בתור חובב ספרי מתח ובלשים. "זה תיק חשוד..."
"שום מלכודת," מבטיח עורך-הדין, "יגיע צ'ק בנקאי ברגע שתירשם עמותה מוסדרת, עם הנהלה, זכויות חתימה וחשבון בנק."
"אבל מי האיש?" שואלים הארבעה כמעט פה-אחד. אף אחד לא מעוניין להסתבך עם אוליגארך, שייח קטארי, עולם תחתון או נציג של עמותת שמאל.
"האיש מבקש שזהותו תישאר חסויה, אלא אם כן יחליט בעצמו אחרת. אין לו שום תנאים. כבר כמה שנים אני שומע ממנו על תשוקתו להתחיל מחדש את הסיפור הציוני ולנווט אותו קצת אחרת. הפנטזיה הזאת מחזיקה אותו בחיים, והוא משתוקק לתת לה צ'אנס."
"אתה תהיה בתמונה?"
"לא, משיב עופר ג'," מוכן לשאלה. "עדיף שלא אספק ל"אקסודוס" ייעוץ משפטי, כדי להימנע מניגוד עניינים, כנציגו של מיסטר איקס. לא לטעות. אהדתי נתונה לפרויקט, אך עדיף שענייניכם יטופל במשרד אחר. לגבי רואה חשבון מבקש מרשי כי תסתייעו בשירותיו של רואה-חשבון דן גליקליך. ועוד דבר," עופר ג' שולף כרטיס ביקור כסוף ואומר, "זה של מאיר פ., חוקר פרטי, חבר יותר מ-40 שנה. שווה להתייעץ בו. הוא ירחיק מכם מעקבים, הטרדות, האזנות סתר, תוכנות ריגול ושאר ירקות. דבר אחד בטוח: אויבים – לא יחסרו ל'אקסודוס'."
עופר לוחש כמה מילים לסלולר, ולחדר נכנסת צעירה גבוהה. "אני יעלה, עורכת דין מהמשרד. הכנתי לכם דף משימות: רישום עמותה, תקנון, מינוי עורך-דין, רואה-חשבון, ועד-מנהל ומבקר-פנים מנכ"ל, פורמט של חוזי העסקה, שכירת משרדים, פתיחת תיק במס-הכנסה ובביטוח לאומי וביטוח בכלל."
"משיקולי נגישות ובטיחות אני ממליץ לשכור משרד באזור מרכזי," מתערב עופר ג', ומסכם: "אל תזרקו כסף בקלות, אבל אם יחסר, אתם יודעים למי לפנות."
נורית אינה מתאפקת ומעניקה ליעלה נשיקה ושתיים לעופר. במעלית כולם מחבקים את כולם, ושאגת ניצחון אדירה נפלטת מפיה של עטרה.
זיו אינו מתאפק, "אם המעלית השקופה הזו לא תיתקע בדרך למטה, החלום שלנו ימריא."
שש לפנות ערב, שעת שיא, בקפה "איינשטיין" בקניון רמת אביב. נמרוד תמיר פוגש את אלישע ארד. את המקום והשעה טיקו בחר בכוונה. מישהו יזהה, מישהו ירכל, מישהו יצלם, מישהו יעלה, והעיר תל אביב צהלה ושמחה.
החיבור בין טיקו אל"מ מיל' ואלישע תא"ל מיל' נולד לפני 18 שנה. בפעילות שהשתיקה יפה לה. בארץ רחוקה הציל אלישע את חייו של טיקו, ואחר כך, בתחקיר – גם את כבודו ושמו הטוב. זהו שטר חוב שאי-אפשר ולא צריך לפרוע. לא תמיד נשמר בין השניים קשר הדוק.
קצת רכילות: מצב האומה, מי נפטר, מי נחקר, מי מנוול, על מי חבל, מי נזרק לכלבים, מי עלה על טיל, מי מכין תרגיל, מי בן-זונה במובן טוב ומי במובן רע.
"היום אני פורש מהכנסת ומצטרף ל'אקסודוס', מודיע טיקו, מס' 7 ב'מצדה'. ממחר אני אתך בעיניים עצומות, בתור חייל, נהג, שליח, עוזר אישי, מה שתגיד. אני לא תופס טרמפ ואני לא מתכוון לרדת לפני שנגיע לתחנה סופית. הפוליטיקה הישנה מתה. נקיים יחד את מצוות 'ובחרת בחיים'."
אלישע מושיט יד לפנים, ואצבעותיו של טיקו עוטפות אותה מימין ומשמאל, ועין נוצצת כאן ודמעה חצופה זולגת על לחי כאן. התמונה קופאת לרגע ואז חיבוק כזה עם שתיים-שלוש טפיחות על השכם ואף מילה מיותרת.
"פלא פה נס" מאת גדעון אביטל-אפשטיין רואה אור בימים אלה בהוצאת "כרמל"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו