עירכו לכם ניסוי קטן: גגלו את מילות החיפוש "קריאה", "חינוך" ו"הנאה" וחפשו מחקר, כתבה המתארת תופעה בנושא או ספר המיועד להורים, מורים או תלמידים שעניינו השילוב בין השלושה. אחסוך לכם: למעט הכרזות כוללניות כגון "קריאה בהנאה" מתוך חוזרים שונים של משרד החינוך, אין כאלה בנמצא. ולמה שיהיו, כאשר משרד החינוך מתעקש לכמת כל מטרה והישג לכדי ציונים ומספרים?
ואולם מתברר שדווקא בין קריאה והנאה מתקיים קשר מהותי, שאפילו אפשר למדוד. מכאן שהבחירה של משרד החינוך, ובעקבותיו גם בתי הספר, להוציא את אלמנט ההנאה מהמשוואה היא בחירה שתוצאותיה מכריעות. אפשר ללמוד ממה שמתרחש בבריטניה, שם מתקיים דיון מתמשך בנושא מאז 2016, אז דיווח ה־OECD כי צעירים בריטים בני 16-19 מדורגים אחרונים מבין 23 מדינות מתפתחות בכל הנוגע לכישורים לימודיים. רק כדי להבין: מספר הצעירים בטווח גילים זה שכישוריהם הלימודיים נמוכים במיוחד גדול פי שלושה ממספר הצעירים ברמה לימודית זו בפינלנד או בהולנד.
כיצד מצאה את עצמה בריטניה מדורגת נמוך כל כך? מעניין לבחון את נקודת מבטו של מי שטרח וכיתת את רגליו לבתי הספר השונים, כמו אנדי מקנב, סופר בריטי מצליח ושגריר לשיפור האוריינות מטעם The Reading Agency, ארגון ללא מטרות רווח הפועל ברחבי בריטניה למען שיפור היכולות הקוגניטיביות של צעירים ובוגרים ועידוד הקריאה כפעולה מהנה המשפרת את איכות החיים.
מקנב, מחבר המותחנים "בראוו שתיים אפס" ו"פעולה מיידית" הוא, יש לציין, סופר בעל סיפור חיים בלתי שגרתי. את דרכו החל מקנב כלוחם בריטי במלחמת המפרץ ושובץ ליחידת ה־SAS. במהלך פטרול נלכד הכוח שעליו פיקד עם כוחות הצבא בעיראק בתקרית שגבתה חיי אדם. ארבעה חיילים, ובהם מקנב עצמו, נשבו במשך כמה חודשים. לאחר ששוחרר חזר מקנב לשורות היחידה ופרש מהשירות ב־1993. עם שחרורו כתב על התקרית. "בראוו שתיים אפס" הפך לרב מכר ואת מקנב, שזה שם העט שלו, המקפיד להתראיין כשפניו מוסווים, לסופר מצליח ואייקון תרבותי.
בראיון ל"גרדיאן" טען מקנב השבוע כי השמטת מרכיב ההנאה מקריאה בבתי הספר לא זו בלבד שפוגעת ביכולות הקריאה שלהם, כי אם מייצרת בעקיפין פגיעה כפולה בתלמידים המגיעים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, ולפיכך אף מפלה אותם לרעה בחשבון אחרון.
המצוקה מתחילה ראשית בקרב המורים, טוען מקנב, שמשועבדים כל כך לבדיקת השיעורים, ביצוע מטלות או עריכת מבחנים, כך שלא נותר להם זמן לעסוק בקריאה כצורה מסוימת של הנאה. הקריאה מתפרשת בקרב תלמידים, ובעיקר תלמידים שבאים מרקע סוציו־אקונומי נמוך - דהיינו, שיכולתם של הוריהם לשלוח אותם לחוגים מעשירים פחותה, כשם שיש להם פחות הזדמנויות לקרוא בעצמם - כמטלה מעיקה, אליטיסטית, שאינה קשורה ל"חיים האמיתיים".
כתוצאה מכך, טוען מקנב, תלמידים מרקע סוציו־אקונומי נמוך מסיימים את הלימודים כשהם מצוידים בכישורי אוריינות נמוכים ומטה.
לראות מבוגר קורא
מתוקף תפקידו מבקר מקנב בקביעות בבתי ספר הממוקמים באזורים נחשלים. פעילותו בנושא זה זיכתה אותו ב־2016 בפרס רות רנדל המכובד. מה שלכד את תשומת ליבו במיוחד, אמר בראיון, הוא העובדה שבבתי ספר מעין אלה כשליש מהזמן מוקדש בלית ברירה לטיפול במצוקות מיידיות בולטות, שאינן סובלות דיחוי, כגון טיפול בילדים שמגיעים לבית הספר מלוכלכים או רעבים. "משאלה טופלו ואפשר היה להתחיל ללמוד, מן הסתם כבר לא נותר זמן לקרוא לשם ההנאה שבקריאה".
המורים, טוען מקנב, מתוסכלים כמובן, שכן בפועל עבודתם נעדרת את המרכיב החיוני כל כך - לערוך פעילות לימודית שיש בה הנאה ולעורר השראה בקרב תלמידיהם, אולי המרכיב החשוב ביותר בהוראה, הקריטי על מנת לשרוד את המקצוע. "תוכנית הלימודים עמוסה בחובות ומטלות שיש למלא, עד כדי כך שזה מזכיר עבודה מול הפס הנע". ואולם, הוא מוסיף, כאשר תוכנית הלימודים נעדרת מרכיבים כגון הנאה והשראה ונותרת רק רשימה של מטלות לביצוע - שיעורים, דפי עבודה, מבחנים - מתחדד ההבדל בין תלמידים ממעמדות שונים.
תלמידים מרקע סוציו־אקונומי גבוה עומדים בתוכנית הלימודים גם כשאין בה זמן להקנות הנאה מקריאה, שכן הם חשופים לספרים בסביבתם - משפחה, חברים, חוגים וכדומה. לעומתם, תלמידים מרקע סוציו־אקונומי נמוך מתגלים בעמדת נחיתות, שכן לא פעם בית הספר הוא המקום היחיד שבו יראו מבוגר קורא מתוך הנאה. "ילדים ממעמד נמוך לא פעם לא גדלים לתוך תרבות של קריאה, בעוד במעמד הביניים זו פעילות מובנת מאליה", אומר מקנב.
בדיוק מהסיבות האלה משיקה The Reading Agency בשבוע הבא את "שבוע הקריאה", תוכנית ששואפת לעודד קריאה בקרב מבוגרים מכל המעמדות, מתוך הנחה שמבוגר אחד במשפחה שמתחיל לקרוא מייצר אפקט חיובי. ייתכן שזו דוגמה שמערכת החינוך הישראלית יכולה לשאוב ממנה השראה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו