אחד ההבדלים הבולטים בין דגים לבני אדם - חוץ מהעובדה שהאחרונים מוכנים להשקיע לא מעט כדי להיפטר מהקשקשים - נעוץ ביכולת ללמוד מטעויות. דגים, למשל, כבר אלפי שנים בולעים את הבלוף הזה, שתולעת עסיסית יכולה להיות תלויה פתאום מול עיניך. למרות אינסוף מקרים שבהם חבר טוב שלהם נשלף מהמים ממש לנגד עיניהם, הם מתעקשים לא לחשוד. התמימות יקרה לליבם והם מוכנים ככל הנראה גם לשלם את המחיר. הם דגים, הדגים, ומעולם לא עלה על דעתם להסיק מסקנות, להפיק לקחים או להקים ועדת חקירה. אלו הם הדגים וככה בדיוק אנחנו אוהבים אותם. ההגיג הנ"ל עלה על דעתי באחד מערבי הקיץ האחרונים. השעה היתה כבר כמעט 11 בלילה, כשהמכשיר שיהק את צלצול ה-SMS החנוק שלו. אף אחד לא אוהב לקבל מסרונים בשעות האלה. בטח לא כשבת הזוג בסביבה. מצד שני, קשה נורא להתאפק מול הצפצוף הזה. נדמה לי שברוב המקרים קל יותר לסנן שיחת טלפון או להתעלם מצלצול בדלת מאשר לקבל SMS ולא להציץ בו. אז הצצתי. זאת היתה ק', ואני לא ממש זוכר מתי לאחרונה זכיתי ממנה לאות חיים. ועוד בשעה כזאת: "אם קיבלתם מייל ממני, שאני בספרד וצריכה כסף, נא להתעלם. מישהו נכנס לי למייל. יום נעים" למען האמת די גיחכתי. היא כל כך נאיבית, ק'. איזו תמימות-! הטריק המכונה "אני בספרד, ונתקעתי בלי כסף" הוא עתיק ושחוק כל כך, שאפילו השימוש במילה "טריק" מחמיא לו. התואר "קונץ" הולם אותו יותר. אם נדייק, "אני בספרד וכו'" הוא ה"תראה, ציפור!" של נוכלי הדואר האלקטרוני. גרוע מכך: מדובר בלא יותר מתרגיל ההמשך לנרקומנים מהתחנה המרכזית שכבר דורי דורות חוזרים כמו תוכי על מנטרת ה"עשר שקל כדי להגיע לבאר שבע". השטיק הזה נולד עוד לפני שהקימו את באר שבע, ובכל זאת, קורה שהם נופלים על האהבל הסימפטי שיוציא ארנק, יתרום את תרומתו לסחר הסמים, ועוד ירגיש שעשה מצווה. הכל אפשרי. תיאורטית, אפשר לשער שפעם, באמת מזמן, נרשמה הצלחה גם לתרגיל ההטעיה "תראה, ציפור!". יכול להיות שזה היה אפילו בקרב היסטורי חשוב, כשהכל כבר נראה אבוד והגב היה מעוך אל הקיר, ואז, בתזמון מושלם - "תראה, ציפור!" והנה היריב כבר מחפש אלבטרוסים בשמיים ולא מבין שנפל קורבן לתחבולה ערמומית והפסיד את הקרב ואת הממלכה. הכל יכול להיות. אין גבול לבנאליות של הטמטום ולתשוקתם של הפתאים ליפול בפח. אבל "אני בספרד..."??? אין סיכוי שמישהו יאמין לזה. כך חשבתי לי, ולמרות שלא היה לי עניין לפצוח בהתכתבות ב-11 בלילה, הלכתי על האופציה הצינית והשבתי: "איזה מזל שהודעת, כבר הכנתי מעטפה". רגע לאחר מכן קפא הצחוק על שפתיי. נאיבית או לא, ק' הבהירה לי שכבר היו מי שהזדרזו ליפול בפח. חברה אחת לא היססה וזרקה 500 דולרים היישר לכיסו של הנוכל. אולי הוא חסר השראה, המנוול, אולי הוא פתטי לחלוטין, אבל כסף הוא יודע לעשות. בשלב הזה כבר לא ידעתי מה לענות. מילמלתי כמה דברים על כך שלפחות היא יודעת שיש בעולם חברים שמוכנים להושיט יד ולעזור לה בלי לעשות חשבון, ושגם זה משהו. מצד שני, די ברור שזהו. זה כבר לא יקרה יותר. אם פעם היא באמת תיקלע לצרה ותיתקע בלי גרוש - ועוד בספרד! - נראה לי שהיא אבודה. * * * מחוזות האין-חקר של התום האנושי והפתולוגיה של הפתי הם אכן נושאים מרתקים ומרחיבי דעת. לא פחות מזה מעניינים אלו שמאיישים את הצד השני של המשוואה - הנוכלים והשקרנים, טומני המלכודות ויוקשי הפחים. ואני לא מדבר על הערמומיים החלקלקים והנוצצים שקסמו למחזאי ברודוויי. דווקא התחבולנים הפשוטים, השחוקים וחסרי הברק הם התופעה המרתקת. אלו שחוזרים ומהמרים על אותו מהלך ישן, מתוך תקווה להצליח ואולי סתם מתוך הרגל, ובכל זאת לפעמים הם גורפים את כל הקופה, כמו במקרה של ק'. כבר במקורות שלנו מסופר על יצחק אבינו ששיקר למלך זר והציג את אשתו רבקה כאחותו. היו ליצחק כמה סיבות טובות לוותר על המהלך המפוקפק הזה. העיקרית שבהן היא העובדה שאביו - ואבינו - אברהם הקדים וניסה את התרגיל. גם לו זה קרה בחו"ל, בסביבה עוינת, גם הוא הרגיש שיש לו ביד מהלך מבריק, וגם הוא קילל את הרגע שבו החליט להמר על השקר המיותר. אם השקרים האלה היו מצליחים, התנ"ך היה ספר אחר לגמרי. הנה תהייה עתיקה: השריקה. השקר העתיק של הערס. מתי לאחרונה ראיתם מישהו שורק לבחורה ברחוב, והנה היא מסתובבת אליו, מוקסמת מהשריקה עד שורשיה המחומצנים, וכל מה שהיא רוצה זה שהוא ייקח אותה אל עבר האופק, ועכשיו... ועוד אחת: מתי לאחרונה שמעתם על אברך חרדי שצועק "שאבעס" ופתאום הנהג עוצר את המכונית, מהרהר במה ששמע, מזיל דמעה ואומר: "וואו, נכון! שבת היום. איך לא חשבתי על זה... קח אותי אל עבר הקוגל, ועכשיו". כך או כך, ובלי שום קשר לאחוזי ההצלחה, אלה ימשיכו לשרוק ואלה ימשיכו לצעוק. הממשל הסורי יאשים את ישראל בהתקוממות נגדו. זה תמיד עובד, והוא פשוט לא יכול אחרת. הספורטאים הישראלים, להבדיל, יתלו את האשמה בהגרלה הקשה, ברוח החזקה מדי, או החלשה מדי, בנעליים שנגנבו או בקורה שפתאום נגמרה. עד שפתאום, בלי הודעה מראש, אריק זאבי ואלכס שטילוב שוברים את המסורת, מרכינים מבט למצלמה, מקבלים על עצמם את האחריות ואוספים גל עצום של אהדה ציבורית. ומה עדיף? לשלוח מייל: "נתקעתי בלונדון בלי מדליה..."-
נוכלים עם סגנון
התום האנושי והפתולוגיה של הפתי הם נושאים מרתקים ומרחיבי דעת • לא פחות מזה מעניינים אלו הניצבים בצד השני של המשוואה - השקרנים וטומני המלכודות
Load more...