שתי השורות הראשונות של "קרבת דם", הרומן החדש והשלישי של מתן חרמוני, אוצרות בתוכן דיוק וכוח רב שיש בכוחם להעלות דמעה בעינו של מי שנולד בישראל של לפני שנות ה־90. למרות שהוא אולי האישי מבין ספריו עד כה, חרמוני מצליח בקלות לייצר הזדהות בקרב כל מי שגדל בעשרות השנים האחרונות בעיירת־ספר בישראל, לתוך עולם בלי מזגנים, בעיר לא מוצלחת במיוחד, בבלוק שיכון עובדים, מרחק שני אוטובוסים מנקודת ציון ראויה לשמה, וזאת בעזרת שתי שורות קצרות: "באותן שנים בבאר שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב".
הפתיחה המדויקת הזו מבשרת על חזרתו של חרמוני למחוז נעוריו, אל נופים מוכרים וקרובים. אחרי "היברו פבלישינג קומפני" ו"ארבע ארצות", המצוינים בפני עצמם, חרמוני כבר לא זקוק לרוחות הרפאים הישנות. "קרבת דם" לא מתרחש באמריקה, בוורשה או בתוך בועה גלותית בלב תל אביב כפי שהצטיירה ב"ארבע ארצות". צלילה אל הסיפור מבהירה מייד שהוא מסמן לעצמו טריטוריה אחרת לגמרי - קרוב ומצומצם, חשוף ומוכר, ללא
שלד הסגנון היידישאי שיגן עליו ורחוק מאוד מהרומנטיקה המזרח־אירופית העלובה, העשירה במלל, באבסורד ובהומור שחור.
חרמוני לא מלביש הפעם את העבר הססגוני על ההווה המעייף. כמה מרענן לגלות שהרומן הזה מתרחש בבאר שבע, באוניברסיטה, במציאות המעמד־ביניימית הישראלית. זהו ממואר חצי אוטוביוגרפי שנכתב בדמותו של חרמוני עצמו. ללא מתווכים, בגוף ראשון.
הרומן סוקר דרך עיניו של הגיבור מהלך חיים בן עשרות שנים בין ילדות באר־שבעית בשכונה "רגילה". בכך חרמוני מזמן לעצמו סכנה לא מבוטלת: היסחפות לנוסטלגיה, או הישענות יתר על מנגנוני סיפר שחוקים בז׳אנר רומן החניכה. אלא שחרמוני כבר הוכיח בעבר שהוא משכיל להתמודד עם סכנות ספרותיות, והוא אינו נמנע ממסירת הסיפור בצורה אישית וממוארית, המנתרת בין אנקדוטות וזיכרונות של נער, לתוצאות ומסקנות של אדם בוגר.
.JPG)
מתן חרמוני (צילום: לירון אלמוג)
המספר ב"קרבת דם" הוא, על פניו, בן דמותו של חרמוני - יוצר ומרצה לתיאטרון באוניברסיטת באר שבע שנהנה להגיע וללמד בה אחרי שחזר משהות ממושכת בארה"ב, אף על פי שמזמן עבר למרכז הארץ. הנסיעות התכופות דרומה, אל העיר שבה נולד, משמשות לו תירוץ לחזור נפשית לתחנות בילדותו, אלא שבעקבות קיצוצים במקום עבודתו מאבד הגיבור לפתע את התקן האקדמי שלו, ונותר בלי צורך אמיתי להגיע לעיר.
ייתכן שהנתק הפתאומי בקו המקשר בינו לבין עברו הוא שמניע את המספר לתעד את פרטי הפרטים של ילדותו. כך או כך, הרומן לא מרגיש צורך למסור את הסיבה. הוא לא "חייב" להעלות את הדברים על הכתב, ושום כוח פנימי לא מורה לו לעשות כן. המספר לא כותב בלילות אחוז קדחת ולא מצפה להתרה או לפתרון. הוא עטוף בערפל כמעט אדיש, שלא נועד אלא למסך ולסכור על ים הסער שהותירו ילדותו ובגרותו של יתום מלחמת יום הכיפורים מבאר שבע.
וכבכל שכונה, האנשים הם הקווים שמעצבים את הסיפור הכולל. התבגרותו של הגיבור של חרמוני משובצת בגלריית טיפוסים צבעונית: החברים ארדיטי, נחמיאס ודורון פישלר; השכנים: ליאורה, אמא של ארדיטי שמשאת חייה היא לברוח מהארץ, אברהם שטרן, שבמקום לרצוח את הכלב המשוטט שהפריע לו העדיף לתת מכות לבעליו, רחל שם טוב - הילדה הבולגרייה הפיסחת, וגדעון שטיינר - פעם החבר הטוב של אב המשפחה, וזה שתופס את מקומו לאחר נפילת האב במלחמת יום כיפור.
חרמוני בוחר בכתיבה מצומצמת, אך יש בה עושר רב. חרב המלודרמה מרחפת מעל העלילה ומקפדת כל ניסיון להעמיד ריגוש שלא במקומו. היא זאת שאחראית לעובדה שאת השיאים הדרמטיים ברומן אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת: אובדן האב במלחמה; מסעו של הגיבור כנער לנואיבה; המשבר שפוקד אותו בחייו הזוגיים; בגידה שהוא חווה; והקיצוצים בעבודתו.
בין כל אלה בולטת גם הבחירה של חרמוני להנמיך את הלהבות דווקא בחלקים הקשורים למשפחתו הקרובה ביותר של הגיבור. אלה נמסרים בצניעות, למרות הכוח הטמון בהם. האיפוק המאפיין את הספר הוא הכרחי, ייחודי, והוא הוא מה שמעניק לקורא אורך רוח כשהוא מתבקש לעבור, שוב, דרך הסיפור הישראלי המוכר.
לקורא המחפש בספר עלילה מותחת, דמויות חד־פעמיות או סימבוליקה "כל־ישראלית" - צפויה אכזבה. החופשיות שבה הרומן נקרא מעניקה את הרושם שחרמוני הסיר מעצמו כל מאמץ להיכנס לפנתיאון. ובכל זאת, על אף האגביות (חרמוני מפגין קוליות גם כשהוא כותב על הוויה שמתקיימת כל־כולה ביידיש), זהו סיפור שעוסק בקלאסיקה ישראלית מקומית. את קורותיו של הילד, הנער המתבגר שמוסר את העלילה, אי אפשר לקרוא בלי ההקשר הישראלי הרחב. במישור האישי זו נוכחותה הקרובה של מלחמת יום כיפור, שהופכת אותו ליתום וטורפת את התא המשפחתי הקטן גם ככה. במישור החברתי אלו הם חבריו, תערובת של אשכנזים וספרדים ממעמדים שונים, המהדהדים את מושג השכונה.
נקודת הפתיחה המשותפת הזו - בין האישי לחברתי ובין השכונה לשכול הפרטי - היא שמושכת חוט של מתח לקראת מפגש מאוחר יותר ברומן. לכך מצטרף גם טבעו של הניוד החברתי, שעבר מהפך במפנה המאה האחרונה, ומעצב את קורות חייו של הגיבור: זה מתחיל בבאר שבע, ממשיך ליישוב ספר יוקרתי ומסתיים ברמת גן, בדירה בת ארבעה חדרים שאשתו ירשה מסבתה.
למתן חרמוני יש מעלה גדולה כסופר - הוא יודע להתוות סיפור מוכר - ישראלי, יהודי, אוניברסלי - בדרכים ראשיות, בלי זיקוקים או אפקטים, ללא מרירות או הרהורי חרטה. זהו הישג מרשים, ונראה שהוא מתעצם ומשתכלל מרומן אחד של חרמוני לזה שאחריו. ¬
קרבת דם / מתן חרמוני
כתר, 272 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו