מגילת רות

"קברנו את כל התמונות מתחת לעץ אלון. אם נשרוד להוציא אותן, זה יהיה ממש נס". כך כתבה רות קלקה ביומן קורע לב, שאותו שמרה במהלך תקופת השואה. רות, ילידת 1917, שנישאה למאיר קלקה בגטו צ'נסטוחובה שבפולין בשנת 1942, הקפידה לפרט ביומנה את האירועים המחרידים שאותם חוותה ולהם היתה עדה, המעניקים מבט אישי ומטלטל.

רות ובעלה נשלחו על ידי הגרמנים לעבוד במפעל האסאג, שהיה סמוך לגטו. לאחר שבני משפחותיהם גורשו לטרבלינקה, החליטו רות ומאיר לברוח מהגטו. הם נדדו במשך כשנתיים בין מקומות מסתור שונים, עד תום המלחמה. במהלך התקופה הזו כתבה רות יומן בפנקס קטן, הנתון בכריכת מתכת, שממנו לא נפרדה. לאחר המלחמה, באוקטובר 1945, יצאו רות ומאיר קלקה במסע לארץ ישראל. הם הגיעו למחנה העקורים באד רייכנהל שבגרמניה, שם נולד בנם יעקב. ב־1949 עלו לישראל, וכאן נולדה בתם הדסה. רות גידלה את ילדיה בישראל עם בעלה ונפטרה בשיבה טובה בשנת 2011.

הדסה אקשטיין ויעקב קלקה, ילדיהם של רות ומאיר, הגיעו יחד ליום איסוף במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים" שהתקיים בבית הדיור המוגן "עד מאה ועשרים" בתל אביב, ומסרו את היומן - לצד תצלומי משפחה - למשמרת ביד ושם. יו"ר יד ושם, אבנר שלו, יחשוף היום את סיפור היומן באירוע לציון יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה שיתקיים ביד ושם במעמד ראש הממשלה. ביומן הנוגע ללב מצוינים אירועים מזעזעים וטראומטיים, ובהם הפרידה מהמשפחה, שילוחם של קרובי המשפחה לטרבלינקה, אקציות ורציחות בגטו, בריחה מהגטו, נדידה ביערות ובין מקומות מסתור שונים, תיאור התנאים הקשים במקומות המסתור, ימי השחרור וגם אבל וגעגועים לקרובים שנרצחו.

בשנה שבה נישאה לבחיר לבה, שהיתה אמורה להיות מאושרת עבורה, מתארת רות ביומנה אירועים שאותם לא תשכח לעולם:

25.09.1942: "נפרדנו מההורים, מחמי וחמותי, ומכל המשפחה מבלי לחשוד שזה לתמיד. אפילו עכשיו אני יכולה לשמוע את המילים של אימוש האהובה שלי: 'האם נתראה שוב?' ו(להיזכר) בשאלה האילמת בעיניו המיואשות של אבא".

13 ביולי 1943 היה יום אפל ונורא עבור רות והיא אף ציירה מסגרת שחורה סביב התאריך: "זהו יום שנצבע בדם, בדם של הקרובים שלנו. השעה 12, ניתן לשמוע יריות [...]. הלב שלנו החסיר פעימה. [...] טדק חזר מהעבודה עם הבשורה: 'חברים הרוגים בקוקבה אצל פליס'. האם זאת אמת? [...] כן, זה קרה. נותרנו לבד עם הכאב, שרוצה לפרוץ מהחזה. אנחנו חיים, אבל בשביל מה? בשביל מי? הם כבר לא צריכים לנדוד. הם נותרו ביער, עירומים, כי האיכרים קרעו מהם את הכל. גשם חם של יולי שטף את דמם התמים. הם כל כך רצו לחיות. אנחנו איבדנו 6 אנשים שאהבנו".

לצד קטעי היומן, המגוללים את המציאות הבלתי אפשרית שבה חיה בתקופת השואה, כותבת רות ביומנה גם על יום השחרור שלה:

18.01.1945: "כל הלילה יריות וקולות של צעדה צבאית. כולנו רועדים. בבוקר מגיעה בשורה, שזה צבא שלנו צועד דרך הכפר הישן. אנחנו בוכים משמחה, שהגענו בחיים לרגע הזה. כמה אנשים לא איתנו? אין לנו זמן לחשוב על זה. [...] אני כבר לא מפחדת. סוף סוף אני אדם חופשי. אני בן אדם כמו כל אחד אחר. [...] היה בכי וצחוק. למה אחרים לא זכו לרגע משמח זה?"

אחרי השחרור המיוחל מגיעים הייסורים הקשים, שאינם מרפים.

07.02.1945: "רגליים הובילו אותי לרחוב טרגובה מספר 3, נכנסתי לדירה שלנו. [...] כמה שהדירה האהובה שלנו השתנתה. יצאתי מהר כי הרגשתי שאני הולכת למות. צער וגעגועים מלווים כל צעד שלי".

יום השואה הבינלאומי יצוין מחר.