"אנחנו רוצים שלום עם ישראל"

בסוף השבוע נערך הסיור המאורגן האחרון לעיתונאים במקום המאובטח ביותר באולימפיאדה - הכפר האולימפי, מתחם המגורים של 14,700 הספורטאים שהגיעו להתחרות בלונדון 2012. הגישה לכפר מוגבלת מאוד, רק לאנשי המשלחות השונות ולמספר מצומצם מאוד של מקורבים.

בכניסה למתחם, אחרי הבדיקה הביטחונית הקפדנית, אנו מתבקשים להפקיד את תעודת האקרדיטציה שלנו, ובתמורה מקבלים שרוול כתום שעליו כתוב "תקשורת", ושאותו אנו חייבים לענוד כדי שהספורטאים יידעו שאנו עיתונאים ותהיה להם הזכות לסרב לדבר.

לאחר החיוך שנמרח על פניי עם הכניסה לפארק - מייד מצד ימין מתגלים הבניינים עם דגלי ארגנטינה, מדינת אזרחותי השנייה - אני מתחיל לצעוד לכיוון השבילים הפנימיים, בתקווה למצוא ספורטאים מפורסמים כאלה ואחרים. מטרים ספורים לאחר מכן אני רואה באחד הבניינים הסמוכים שני דגלי פלשתין. בכניסה לבניין עומדות שתי צעירות בכיסוי ראש ומאחוריהן שלט של הוועד האולימפי הפלשתיני.

"שלום, אפשר לדבר איתכן כמה דקות-" אני שואל ושמח להיזכר שהאקרדיטציה שלי, עם המילה "ישראל", נשארה מאחור בכניסה למתחם. "מאיפה אתה-" שואלת אותי הצעירה. "עיתונאי מארגנטינה", השבתי. "יש סיכוי לדבר עם ספורטאי שלכם-". "אעלה לבדוק, רק כי אתה מארגנטינה ואנחנו אוהבים את מסי".

פעם נוספת מתברר - מסי הוא המראדונה המודרני. לא משנה לאן מגיעים ועם מי מדברים, רק אומרים "ארגנטינה" ומייד נענים בחיוך ובשם "מסי". כעבור שלוש דקות יורדת הבחורה הסימפטית עם ספורטאי מהמשלחת ואומרת לי: "הוא הסכים לבוא כי אמרתי לו שאתה מארגנטינה והוא חולה על מסי". אחרי לחיצת היד והתמונה למזכרת, אני מקבל הסבר כי מדובר בג'ודוקא נאהר אבו רמילה, שנשא את דגל פלשתין בטקס הפתיחה.

"הוא אחד מחמשת הנציגים שלנו כאן (לצד שני אתלטים ושני שחיינים), אבל היחיד שעלה בזכות עצמו והתוצאות שלו. כל האחרים קיבלו כרטיס חופשי במסגרת המכסות של הוועד האולימפי הבינלאומי", מסבירה לי אשת הקשר, שגם משמשת מתורגמנית מאחר שאבו רמילה מבין אנגלית, אבל עונה בערבית.

איך זה להיות הפלשתיני הראשון שמעפיל לאולימפיאדה בזכות ההישג שלו-

"זו הגשמת חלום. חלמתי על זה מאז הייתי ילד ואני גאה שעכשיו שני הילדים שלי יוכלו לראות את הרגע ההיסטורי הזה. זה כבוד גדול להיות חלק מחגיגת האולימפיאדה".

איפה אתה מתאמן שם בבית, איך התנאים-

"אני מתאמן במזרח ירושלים, אבל ברור שאלה לא התנאים הכי טובים. לפני שהגענו לכאן טסתי למחנה אימון באוזבקיסטן, כמו שהאתלטים נסעו לקטאר והשחיינים לברצלונה".

אתם עדיין לא מדינה רשמית באו"ם, אבל כאן יש לכם משלחת משלכם.

"אנו שמחים מאוד להניף כאן את דגל פלשתין ולהרגיש פה כמו כל המדינות האחרות. תודה ללונדון על האירוח הנפלא".

אבו רמילה, המתחרה במשקל עד 73 ק"ג, כמו סוסו פללשווילי הישראלי, היה יכול לפגוש אותו על המזרן. אלא שאחרי ההגרלה, התברר כי רק שילוב נדיר של תוצאות יפגיש בין השניים לקרב.

לסיום, אם היית מוגרל מול יריב מישראל, היית עולה לקרב-

"זה לא מתפקידי לענות על שאלה כזאת. אנחנו ספורטאים ולא מחליטים אם להתחרות או לא. תפקידו של יו"ר הוועד האולימפי שלנו, ג'יבריל רג'וב, הוא לענות על שאלות פוליטיות".

* * *

לפני המשך החיפושים אחר מפורסמים כאלה ואחרים, החלטתי לקפוץ לביקור בחדר האוכל בכפר, שם אמורים להתרכז כמויות גדולות של ספורטאים בשעת ארוחת הצהריים. בדרכי לשם אני רואה מהגב שני טרנינגים של הרפובליקה האיסלאמית של איראן. אחרי שאני משיג אותם, מתברר לי כי מדובר בנדא שאסווארי, שעושה במשחקים הנוכחיים היסטוריה כנציגה האישה הראשונה אי פעם של איראן בטניס שולחן.

"שלום, אפשר לראיין אותך בקצרה-" אני שואל, ונדא, שמחייכת באדיבות, לא מספיקה לענות כיוון שמאמנה, העומד לצידה, אומר: "מצטער, אנחנו לא מדברים אנגלית". "אפשר לצלם אתכם-" אני שואל, ונדא ישר מחייכת ומוכיחה שאנגלית היא דווקא מדברת, רק שהמאמן לא הכי רוצה לפתח איתי מזרח תיכון חדש. "במה את מתחרה-" אני מנסה צעד בונה אמון נוסף, ונדא, שאכן מבינה אנגלית, משיבה: "אני שחקנית טניס שולחן". כמעט פלטתי, "אה נכון, כתבתי עלייך לפני שבועיים בעיתון 'ישראל היום', את עושה כאן היסטוריה", אבל ברגע האחרון נזכרתי שאני בכלל "עיתונאי ארגנטינאי" ושלא כתבתי עליה ב"לה נסיון". למרות החיוכים והנחמדות של שאסווארי, הקשיחות של מאמנה ניצחה.

* * *

את המסע המזרח-תיכוני בכפר האולימפי סיימתי עם נציג משכנתנו מצפון-מזרח, זו שרוצה את רמת הגולן. אולי תופתעו לשמוע, אבל אחת המשלחות הכי מחוזרות כאן בלונדון, בייחוד על ידי שליחי העיתונים הגדולים העוסקים גם בפוליטיקה, היא דווקא זו מסוריה. העיתונים האנגליים ציינו ביום חמישי בהרחבה את אירועי היום הקודם, כאשר טקס הנפת הדגל הסורי בכפר האולימפי, שאותו עוברת כל משלחת בהגעתה למתחם מגורי הספורטאים, היה אחד הרועשים.

עוד לפני שהספקתי להתקרב, צעד מולי אדם בחולצה של המשלחת הסורית שנראה כמו שחקן כדורסל. לאחר שהזדהיתי כעיתונאי מארגנטינה ושאלתי אם אפשר ראיון קצר, התברר שמדובר בשחיין בן 24, אזאד אל-בראזי שמו, המתנשא לגובה 2.05 מ'.

"אני שחיין ואמור להתחרות כאן ב-100 מ' חזה", הצהיר מי שהתחרה במוקדמות לצידו של הישראלי אמרי גניאל.

אתמול הגעתם לטקס הנפת הדגל עם אמירה פוליטית.

"רצינו להראות לעולם שאנחנו מדינה רגילה. יש לנו בעיות כמו לכל מדינה וגם אצלנו יש דברים טובים ורעים, אבל זה לא העניין. כולנו אנשים רגילים שאוהבים ספורט, באנו להתעסק במשהו אחר כאן, לא בפוליטיקה".

אתם מצליחים להתרכז בספורט-

"זה לא נעים וקשה לנו, בעיקר עם כל התקשורת פה שתוקפת אותנו בשאלות על מה שקורה בבית. אבל אולימפיאדה זה עולם אחר, ספורט זה משהו אחד ופוליטיקה זה דבר שונה".

מהר מאוד בתוך השיחה אפשר להבין שהאנגלית של אל-בראזי מצוינת, טובה מהמצופה. "אני גר כבר כמה שנים טובות בארה"ב. נסעתי ללמוד שם ולהתאמן בשחייה. "במקור אני מהעיר חמה, אבא שלי משם ואמא שלי מלטקיה".

לא צריך לעדכן אותך בטבח שהיה בחמה. המשפחה שלך בסדר-

"יש לי משפחה שם ואני בקשר איתם. כולם בסדר ולא נפגעו בטבח. בכלל, אני מנסה לא לראות חדשות".

אחרי כל מה שקרה, אתה בעד אסד או נגדו-

"אנחנו כאן כספורטאים ולא כפוליטיקאים. כולנו רוצים שיהיה טוב במדינה. אולימפיאדה היא אירוע של פעם בחיים".

אם ייצא לך להתחרות באותו מקצה עם ישראלי, תעלה או תחרים-

"ברור שאתחרה עם ישראלי. זו אולימפיאדה, לא תחרות פוליטית. ישראל היא שכנה שלנו ואני לא מתכוון לערב פוליטיקה בבריכה. כמו כולם, אני רוצה שיהיה שלום, גם עם ישראל. כולנו בעד שלום ואהבה, לא בעד מלחמות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו