"אנחנו כמו איוב, אבל לא נתריס כלפי אלוהים"

"נהוג לומר 'במותם ציוו לנו את החיים'. ארז שלי ציווה לנו את החיים עוד בחייו, ועל אחת כמה וכמה במותו, וזה מה שנעשה. האסון הזה הוריד אותנו למקום כל כך נמוך, שממנו אנחנו יכולים רק לעלות. הבית הזה עוד יתמלא באנשים שיבואו לשמוח, נלך למסעדות ולטיולים, ונמשיך להניע את גלגל החיים הזה, כי זה מה שארז היה רוצה".

אף אחד לא הכין את קרן אורבך (42) ליום שבו תיאלץ לקבור את בנה הבכור. כמעט שבועיים חלפו מהיום הארור שבו דהר המחבל במשאית אל תוך קבוצת הצוערים בטיילת ארמון הנציב בירושלים ולקח ממנה את ארז שלה, ועכשיו היא כאן, בבית באלון שבות, יושבת ליד שולחן פינת האוכל ומביטה בשידת המגירות העשויה מגפרורים, שארז בָּנה בילדותו.

"הוא מאוד אהב לפרק ולהרכיב דברים. מעבר ללימודי הקודש, שאליהם התמסר, כל מה שקשור למדע ולטכנולוגיה פשוט דיבר אליו, אין לי ספק שהוא היה מוצא את עצמו בתחום הזה. אבל עכשיו הוא איננו, ואני יודעת שזה הרגע לאסוף את עצמי ואת חמשת הילדים שלנו, כדי שנוכל להמשיך לחיות. אין לנו אופציה אחרת".

ממש מעבר לכביש, בבית של סבא משה וסבתא מרים, אני פוגשת את אבי ילדיה, אורי (44). הם התגרשו לפני ארבעה חודשים, אחרי 22 שנות נישואים, ואורי עבר לבית ברחוב הסמוך. בימי השבעה ישב בבית הוריו.

הוא גבר חסון, מקרין עוצמה. רק לרגע אחד הכאב משתלט עליו, ועיניו הכחולות מתמלאות דמעות. זה קורה כשהוא נזכר בדברים שאמר בהלוויה, שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה.

"אני מברך על 20 שנה וחודשיים שבהם נהניתי מארז, שהיה כלי מלא וגדוש של טוב. שלא תחשבי שאני עשוי מבטון, אני מתפרק ובוכה, אבל יודע לעשות את זה ברגעים הנכונים. ידעתי שאני צריך לתת לשבעה לעבור, ולתת לרגש לצאת ממקום נכון".

למרות האסון הכבד, הם לא מחפשים אשמים. לא מחפשים לקחים. מקבלים את הדין בסוג של השלמה. "כשאיוב מקבל את הבשורה שכל רכושו נגנב ועשרת ילדיו מתו, הוא קורע את מעילו, גוזז את שיערו ונופל על פניו ארצה", אומר אורי. "ולרגע אחד הוא לא שואל את אלוהים למה, ולא מתריס כנגדו. אם איוב לא חטא ולא התריס כלפי אלוהים, מי אני שאעשה זאת".

במהלך השיחה מצלצל הטלפון של הסבא, משה. אחיו צביקה מבשר לו שלבתו נולדו תאומים, בנים. כולם מוחאים כפיים בשמחה ומאחלים מזל טוב.

"כאלה הם החיים שלנו", אומר משה אורבך. "שמחה מהולה בעצב, וצריך להמשיך לחיות. כשארז קיבל משימה בקורס קצינים לרשום על פתק מה החלום שלו, הוא כתב: 'להיות אדם טוב ולהשתפר כל הזמן'. כזה הוא היה. אדם ערכי ומוסרי. אני מקווה שכל אחד ואחד ייקח את המסר הזה וינסה להתייחס אל הזולת, בבחינת ואהבת לרעך כמוך, ואז אין לי ספק שיהיה פה טוב יותר".

•   •   •   •   •

משה (70) נולד בבני ברק. בגיל 7 עבר עם הוריו ותשעת אחיו אל מושב בית חלקיה שבשפלה. אביו נפטר ממחלת הסרטן כשהיה בן 13. בצבא שירת בחטיבת הנח"ל, ועם שחרורו היה ממייסדי המושב השיתופי רמת מגשימים בגולן, יחד עם מאיר ברי, אחיה של מרים.

את מרים (72), גננת במקצועה, הכיר במקרה, כשבאה לבקר את אחיה ברמת מגשימים. היא היתה אז בת 23. "בתוך חודש משה ואני הבנו שזה זה, הצטרפתי למשק והתחתנו. 

אביה של מרים, משה ברי, נהרג ב־1966 בתאונת פגע וברח באזור בית ליד, כשהיא היתה בת 21. "גרנו אז במושב כפר פינס שליד פרדס חנה", היא משחזרת. באותו יום חזרתי הביתה מאוד עייפה, אחרי יום של השתלמות מהלימודים, ואני זוכרת שנכנסתי לישון מוקדם.

"בסביבות חצות התעוררתי מהדפיקות בדלת של מזכיר היישוב, שבא להודיע לנו שאבא נהרג. אני זוכרת שהייתי בשוק". 

ביולי 1966 התגייס מאיר, אחיה של מרים, לנח"ל. לאחר הטירונות עבר קורס מקלענים. אחרי שחרורו משירות סדיר למד בקורס מרכזי משקים, במדרשה החקלאית בכפר רופין ובשלוחה של אוניברסיטת בר־אילן באשקלון. הוא התחתן והתיישב עם אשתו שרה במושב משואות יצחק. שם גם נולדו בניו, משה ואביחי.

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים גויס מאיר למילואים. אשתו היתה אז בהריון מתקדם. הוא נשלח לסיני והשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים בגיזרה הצפונית. ביום העשירי למלחמה, 15 באוקטובר 1973 (י"ט בתשרי תשל"ד), נהרג בקרב עם חיילי קומנדו מצרים ליד מעוז "בודפשט".

הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ולאחר מותו הועלה לדרגת רב"ט. חודש לאחר מותו נולדה בתו, ליאורה.

ארז אורבך ז"ל במהלך השירות. "כשהודיעו לו שהוא יוצא לקורס קצינים, הוא זרח מאושר" // צילומים: באדיבות המשפחה

"מאיר היה איש טוב, מאוד אהבתי אותו", אומרת מרים. "הוא היה צעיר ממני בארבע שנים. כשהוא היה בכיתה ח', כבר יצא מהבית והלך ללמוד בישיבת נחלים ליד פתח תקווה, אז היינו מתראים כל שלושה שבועות. אפילו לא יצא לי להיפרד ממנו.

"כשדפקו על הדלת בבית של אמא שלי, לא האמנתי. מצד אחד זה היה נורא ואיום לאבד אח. מצד שני, כבר הייתי אז אמא לשני ילדים קטנים שהייתי צריכה לדאוג להם, ובמקביל גם לאמא שלי. כך שלא היתה לי הפריבילגיה להתפרק.

"באוגוסט 1975 נולד בני השלישי. קראתי לו על שם אחי, אבל אני תמיד מקפידה לקרוא לו מאיר במלעיל, ולא במלרע, כמו שכולם קראו לאחי, כדי שלא יהיה להם אותו הגורל.

"בינואר 1976 כבר עברנו להתגורר פה באלון שבות. כאן גידלנו את חמשת ילדינו - מירב (46), אורי, מאיר (41), שאול (38) ואסף (36). 

בנו של מאיר, משה ברי, היה בן 3 וחצי כשאביו נהרג. אמו, שרה, נישאה בשנית ב־1979. יחד עם בעלה השני, אליקים, הם גידלו את משה ואביחי והביאו לעולם שני ילדים בעצמם.

למרות היותו בן שכול, התעקש משה להתגייס לצנחנים, לאחר לימודים של שנתיים בישיבת הסדר. הוא עבר קורס צניחה וקורס מ"כים, ובפברואר 1992 יצא לקורס קציני חי"ר, שבסיומו שובץ לתפקיד מפקד מחלקה.

ב־13 באפריל 1993 (כ"ב בניסן תשנ"ג) פיקד על כוח שיצא למשימת סריקה בוואדי הסלוקי בדרום לבנון, בין הכפרים א־טייבה וקנטרה. הכוח עלה על מטען צד, ושלושה חיילים נהרגו: משה ברי, המ"פ רס"ן אלעד בן דוד וסמ"ר פיטר רפופורט. משה נטמן בהר הרצל, סמוך למקום שבו קבור אביו, בדיוק ביום הולדתו ה־23. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.

מרים: "זה היה אסרו חג פסח. באותו יום הלכנו עם הילדים לטיפול שיניים, ואנשים מהצבא באו, ביחד עם מזכיר היישוב, ודפקו לנו על הדלת. כשראו שאין מענה, הם חיכו לנו מחוץ לבית.

"חזרנו מהמרפאה וראינו אותם בפתח הבית. צעקתי עליהם שילכו מכאן, שאני לא רוצה לשמוע מה שיש להם להגיד. לא יכולתי להכיל את הכאב והאובדן האלה בפעם השנייה. אמא שלי כבר היתה מבוגרת, והרגשתי תחושה גדולה מאוד של אחריות על הכתפיים שלי.

"ידעתי שעומדות בפניי שתי אפשרויות. להישאר במיטה ולשים שמיכה על הראש, או לקום. למרות הקושי, בחרתי לקום. בעלי תמך בי מאוד. אין לי מושג איך הייתי מצליחה להתמודד בלעדיו. הוא תמיד אמר לי שהוא מבין את האובדן, אבל לא מרגיש את זה עד הסוף. לצערי, עכשיו הוא כבר מרגיש".

•   •   •   •   •

אורי וקרן הכירו בקיבוץ ראש צורים שבגוש עציון, בתחילת שנות התשעים. קרן היתה נערה בת 18, שבאה לעשות שירות לאומי. אורי כבר היה אחרי צבא, שכר דירה בקיבוץ ועבד בחקלאות.

"מייד התחברנו", נזכרת קרן. "בסוף שנת השירות הראשונה שלי הרגשנו שזה זה, ובפברואר 1995 התחתנו. נשארנו לגור בקיבוץ".

ארז נולד במוצאי שבת, 12 באוקטובר 1996 (ל' בתשרי תשנ"ז). "תינוק חייכן ומדהים, ילד קסם, שרק עכשיו, לאחר מותו, הבנו עד כמה נגע והשפיע על האנשים שסביבו". אחריו באו לעולם איתן (19), אלון (17), הבת אחינועם (13), איתמר (11) ואופיר (8).

בגיל חודשיים התגלתה אצל ארז מחלת דם גנטית נדירה, שגורמת לאנמיה קשה ולטחול מוגדל. "יום אחד פשוט עלה לו החום, והוא היה חיוור מאוד", נזכר אורי. "הרופא היפנה אותנו להדסה הר הצופים. ההמוגלובין שלו צנח ל־4.9, והוא נזקק לעירוי של כמה מנות דם. לקח קצת זמן עד שאיבחנו שמדובר במחלה הזאת".

קרן: "המחלה גרמה לו להתעייף מהר מכל פעולה. כשהיו תקופות שבהן ההמוגלובין היה צונח בעקבות הרס של כדוריות הדם האדומות, הוא נזקק למנות דם. מלבד זה הוא תיפקד כילד רגיל, תמיד העברנו לו את התחושה שהוא לא שונה מכולם, ולכן הוא גם התנהג כך.

"אני זוכרת שפעם, לפני שיצא לטיול שנתי בכיתה ה', הוא אמר שהוא תמיד הולך בין האחרונים, וכולם מתעצבנים שהוא אחרון. במקום לרחם על עצמו, הוא מצא פתרון. הוא אמר שהוא יתחיל את המסלול ראשון, צמוד למדריך, כי בהתחלה עוד יש לו כוח. כשהיה מתחיל להתעייף, הוא היה הולך עם החבר'ה שבאמצע, וכשהיה מגיע לפיסגת ההר או לסוף המסלול, היה מוחא כפיים לאחרונים, כי הוא, יותר מכולם, הבין את התחושה וידע כמה זה קשה.

"זה היה ארז. תמיד היה חשוב לו להצטיין. ילדים חולים רוצים להיות כמו כולם, והוא הצליח לפצות על המגבלה הפיזית באמצעות השכל".

הצילום האחרון במדים

את בית הספר היסודי כרמי יהודה שבגוש עציון הוא סיים בהצטיינות. בסוף כיתה ח' התחיל לעבוד בגן החיות התנ"כי בירושלים, כמטפל בתוכים. הוא עבד שם שלוש שנים, בחופשות. בתיכון למד בישיבה התיכונית נווה שמואל שבאפרת, וגם שם סיים את הבגרויות והלימודים בציונים גבוהים. בשנתו האחרונה היה חבר בגרעין נחשון, שם השתתף בפרויקטים התנדבותיים בקהילה.

•   •   •   •   •

הקרב הקשה על הגיוס לצה"ל התחיל כבר ביום שבו זומן ארז לצו ראשון. "בגלל המחלה שלו היה ברור לו שהוא לא יהיה קרבי", אומרת קרן, "אבל הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה שלא יתגייס. אני זוכרת שהוא התקשר אלי מתל השומר, ומאוד התפלאתי שהוא סיים את המיונים כל כך מהר. הוא סיפר שברגע שהרופא הסתכל עליו וראה שהוא כל כך חיוור, אמר לו שלא יוכל להתגייס.

"ארז כמובן לא היה מוכן לקבל את זה. במשך חודשים ארוכים הוא עבר מוועדה לוועדה, מרופא לרופא, ולא התייאש".

אורי: "בשנה הזאת ארז למד בישיבת ההסדר מעלות. הוא היה למדן גדול וחדור מטרה, לא התייאש לרגע. את כל המלחמה שלו עשה לגמרי לבד. לא אשכח שבוועדה האחרונה אמרו לו: 'עומדים פה בחוץ אלף חיילים שרק מחכים שניתן להם פטור, למה אתה כל כך מתעקש להתגייס?' וארז ענה להם מייד: מה זאת אומרת למה? זאת החובה שלי למדינה.

"מבדיקות שעשה הוא ידע שבמרכז לניסויי טיסה (מנ"ט) מקבלים מתנדבים, ולשם הוא כיוון. כשהגיע המכתב שמודיע לו שהוא יכול להתנדב לצבא, ועוד לחיל האוויר, לא היה מאושר ממנו. הוא קרן מאושר".

הוא התגייס ב־1 בנובמבר 2015. אורי ליווה אותו לבקו"ם, ושם הוא עבר את שרשרת החיול, קיבל מדים וחזר הביתה. "ארז אפילו לא עבר טירונות", אומר אורי. "למחרת הוא פשוט היה צריך להתייצב בבית הספר הטכני של חיל האוויר לקורס מקצועי, שנמשך חודש. משם הוא עבר ישר לטייסת בתל נוף.

"הוא היה מוקסם כשתיאר לי את הבסיס ואת המטוסים. המשרד שלו היה ממש על רחבת המטוסים, והוא כל הזמן ראה אותם דרך החלון. זה עשה אותו מאושר. הוא לא היה יכול לעבוד פיזית על המטוסים, אבל זה היה הכי קרוב אליהם שהוא היה יכול להיות. כדי להרגיש חשוב ו'שושואיסט' הוא תמיד אהב להגיד 'במגבלות של מה שאפשר לספר'. 

"אחרי ארבעה חודשים בתפקיד, הוא כבר שאל את מפקד הבסיס מתי יוכל לצאת לקצונה. שנה וארבעה חודשים אחרי הגיוס הודיעו לו שהוא יוצא לקורס קצינים. זה היה החלום שלו".

קרן: "ארז הספיק להיות בקורס שבעה שבועות, אבל בגלל שלא עשה טירונות, הוא לא היה יכול לקבל נשק. בסופ"ש האחרון לפני שנרצח הוא סוף סוף קיבל נשק בפעם הראשונה ויצא איתו הביתה. רגע לפני שהוא ברח לחדר כדי להחליף בגדים, הספקתי לצלם אותו. התמונה הזאת, של החיוך שלו עם המדים והנשק, היא התמונה האחרונה שיש לי ממנו".

"בשבת בבוקר ארז ישב איתנו לשולחן שבת", מספר הסבא משה, "דיברנו על הקורס, על התוכניות להמשך השבוע. הוא סיפר לנו שיש לו סידרת חינוך בירושלים, ושהוא קיבל משימה להכין סיור בשכונת מוסררה. הוא ישב פה בבית ובערב צילם חומר, הכין תיק מושלם כדי להעביר בצורה הטובה ביותר את המטלה שהוטלה עליו. הוא היה פרפקציוניסט. כולנו היינו מאושרים בשבילו, וראינו עד כמה הוא זורח ומאושר".

קרן: "אני עוד התבדחתי איתו, אמרתי לו שאני רוצה לבוא לסיור שהוא יעביר. אפילו הצעתי שאתחפש לאישה מבוגרת עם סלים, כדי שאף אחד לא יזהה. אבל הוא הסתכל עלי במבט רציני ואמר לי שאי אפשר, כי זה צבא. בסביבות 2 בלילה הלכתי לישון, ובבוקר, כשהוא קם להתארגן, ראיתי אותו בפעם האחרונה".

•   •   •   •   •

זה היה עוד בוקר שגרתי לכולם. הילדים הלכו לבית הספר, ארז נסע לנקודת האיסוף בחברון, וקרן נסעה ליישוב אפרת, שם עבדה כמבשלת בגן. בגלל הצום, אורי נשאר באותו בוקר בבית. 

קרן: "זה היה צום עשרה בטבת. רגע לפני שארז יצא, הוא עוד הספיק להתבדח איתי שמזל שהוא לא צריך לאכול ארוחת בוקר, כי זה חוסך לו זמן.

"הסתכלתי לו בעיניים, חיבקתי אותו חזק חזק, ואמרתי לו כמו תמיד, 'אני אוהבת אותך, אני גאה בך, ואתה עושה לי המון נחת'. הוא ניסה להשתחרר מהחיבוק שלי ואמר, 'אמא די, את חונקת אותי', אבל המשכתי עוד קצת. אמרתי לו שתכף אשחרר אותו".

גם מאביו הספיק ארז להיפרד. "רגע לפני שנסע הוא אמר לי, 'נתראה ביום חמישי'", מספר אורי.

בסביבות 1 בצהריים קיבלה הסבתא מרים מבזק לטלפון הסלולרי שלה. "פיגוע דריסה בירושלים, הוכרז אירוע רב נפגעים". החששות החלו להתגנב לליבה.

"ברגע שאמרו שמדובר בקבוצת ישראלים, הבנתי מייד שזאת מילת קוד, שמדובר בחיילים. ידעתי שארז בירושלים, אבל לא ידעתי שהוא בארמון הנציב. הרגעתי את עצמי, אמרתי לעצמי, תנשמי. ברגע שאמרו שמדובר בחיילים מבה"ד 1 נשימתי נעתקה, והמחשבות התחילו לדהור. התפללתי שזאת לא תהיה שוב המשפחה שלי. אבא שלי נהרג בתאונת פגע וברח ליד בית ליד ב־1966. אחי מאיר נהרג במלחמת יום הכיפורים, והבן שלו, משה, נהרג בלבנון. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהמוות יכה בנו בפעם הרביעית".

משה: "מרים ביקשה שננסה להתקשר לארז. בשעה 14:06 התקשרתי, ולא היתה תשובה. כמה דקות לאחר מכן שוב התקשרתי, ושוב לא היה מענה. בסוף החלטתי לשלוח לו סמס: 'אתה בסדר? תחזור בנוכחי' (הכוונה לשיחת טלפון, לא סמס; מ"י). אבל הוא לא ענה".

משה ומרים החליטו לא להתקשר לאורי או לקרן, כדי לא להלחיץ אותם. הרי כל עוד לא מודיעים כלום, הכל בעצם בסדר. אבל דבר הפיגוע הגיע גם לאוזניה של קרן.

"בשעה 14:45 מנהלת המעון שבו עבדתי הקפיצה אותי מאפרת הביתה. בדרך היא סיפרה לי שהיה פיגוע בירושלים. כל מה שידעתי זה שארז היה אמור ביום רביעי להיות במוסררה. לא היה לי בכלל מושג שהם בארמון הנציב, ולכן השתדלתי להיאחז בזה. אבל המחשבות לא הניחו לי.

"ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא ענה. כל חצי שעה ניסיתי, ולא היתה תשובה. בסביבות 15:30 התקשרתי לאורי ואמרתי לו שהיה פיגוע בירושלים, ושאני לא מצליחה לתפוס את ארז. כשהודיעו שיש רשימת פצועים, התקשרתי לבתי החולים. ארז לא הופיע באף אחת מהרשימות, וזה הלחיץ אותי עוד יותר. אני זוכרת שיצאתי כל הזמן למרפסת כדי לראות אם יש תנועה חשודה של רכבים או של אנשים, הרי אני מכירה כל רכב פה בשכונה. ברחוב הכל היה שקט, אבל בתוכי הרעש רק התגבר".

אורי: "בצהריים שכבתי קצת לנוח, בגלל הצום. עד הטלפון של קרן בכלל לא שמעתי על הפיגוע. היא היתה לחוצה, וניסיתי להשיג אחד מהמפקדים הקודמים שלו, שיברר אם מדובר בכלל בקבוצה שלהם. זה לקח לי שעה עד שתפסתי את הבחור, והוא אמר לי שיברר".

משפחת אורבך המלאה ביום הולדתו ה־70 של הסב משה, לפני כחצי שנה. מימין: איתן, אלון, ארז, אופיר, איתמר, אחינועם וההורים קרן ואורי  

בסביבות השעה 17:00 שמעה קרן את הדפיקה על דלת ביתה. "שמעתי בראש את הצליל כבר כמה דקות לפני כן", היא אומרת בקול שבור, "לכן לא הופתעתי כשהגיעה הדפיקה האמיתית.

"פתחתי את הדלת. עמדו לפניי שתי חיילות וחייל. הם נראו לי חד־ממדיים, כמו דמויות שעשויות מקרטון. קירבתי את הפנים שלי לפנים של אחת החיילות, וכשהיא שאלה אם אני קרן אורבך, נרתעתי אחורה. לא הבנתי איך דמות מקרטון יכולה לדבר אלי. אני זוכרת שעברה לי בראש מחשבה להגיד שזאת לא אני.

"הייתי על הגבול שבין להיות מודעת למה שמתרחש סביבי לבין איבוד עשתונות מוחלט. בקול חרישי עניתי, 'כן'. החיילת נכנסה הביתה והלכה לעברי, ואני הלכתי אחורה. היא המשיכה להתקרב לעברי, ושוב הלכתי אחורה. לא הבנתי מה היא עושה בבית שלי, ולמה היא נכנסת, הרי אני לא מכירה אותה.

"בשלב הזה כבר ממש התחלתי לרעוד, והיא אחזה בידיי. היא שאלה אם אפשר לשבת, ואני בחצי צחוק שאלתי: 'אם נשב, הכל יהיה בסדר? הידיים שלי ממש רעדו'. ואז היא אמרה, במשפט אחד קר: 'בנך ארז נהרג בפיגוע בירושלים'.

"בהתחלה לא בכיתי. זה נכנס לי ישר פנימה, כמו אגרוף בבטן, אבל ניסיתי להיות רציונלית. הבנתי שצריך להעביר את הבשורה הלאה ולהישאר מפוקסים. אחינועם, איתמר ואופיר היו בבית. אלון נכנס קצת אחרי החיילים, אבל אני לא זוכרת שראיתי אותו. רק אחר כך התברר לי שהוא התקשר לאורי ואמר לו שיבוא".

אורי: "מייד כשסיימתי את השיחה עם המפקד לשעבר של ארז, אלון התקשר ואמר שהגיעו הביתה חיילים, ושכדאי שאבוא. היה לי ברור מייד לקראת מה אני הולך. הרי חיילים לא באו סתם ככה להגיד לי שהבן שלי זכה בפרס".

קרן: "נכנסתי לחדר שלי לכמה דקות כדי להודיע לאחיות שלי, ולבקש מהן שייסעו להורים שלי בירושלים כדי לעדכן אותם. כשצאתי מהחדר גיליתי שעברו כבר שעתיים. הבית התמלא באנשים, וכל הסלון היה מלא בכיסאות".

•   •   •   •   •

אורי ידע שהבשורה תהיה קשה מאוד להוריו. במיוחד דאג לאמו, שלא מדובר בפעם הראשונה שהיא חווה שכול. 

"אורי הגיע אלינו ביחד עם המודיעים", אומרת מרים אורבך בקול חרישי ופורצת בבכי. "את משה הם תפסו בחוץ וסיפרו לו, ואז ניגשו אלי. אורי אמר לי: 'ארז איננו'. לא האמנתי שאני שומעת את זה שוב. הייתי בסערת רגשות. ניגשתי לחיילים המודיעים ושאלתי אותם אם המשפחה שלי עשתה למישהו משהו רע שהם באים ודופקים לי על הדלת פעם שלישית. זה בלתי נתפס.

"הבית שלנו היה בשביל ארז בית שני. בכל פעם שהייתי מציצה למרפסת הבית של קרן, ורואה את המדים שלו תלויים על החבל, הלב שלי התמלא בגאווה על כל ההישגים שלו. אני לא יכולה להאמין שלא אראה אותו יותר. ברציונל אני מבינה את זה, אבל ברגש אני לא יכולה להכיל את האובדן. אני עוצמת את העיניים ורואה אותו כאן לידי".

את כועסת?

"אני כועסת על הסיטואציה. אני מרגישה שהפעם היא גדולה עלי בכמה מספרים. כשאחי נפל, אמרתי שאחים זה פאזל משפחתי, ושתמיד יהיה חלק אחד חסר, ושום דבר לא ימלא את החלק הזה. הפעם התחושה שלי היא כאילו איבדתי בן, ולא נכד. אני רוצה להתעורר בבוקר ולהיווכח שזה חלום רע.

"שלא תביני אותי לא נכון, יש לי חיים טובים. משה תומך בי מאוד, יש לי חמישה ילדים ו־23 נכדים, ביחד עם ארז. לכאורה לא חסר לי כלום, אבל חסר לי המון. הייתי רוצה שהחיים שלי יהיו אחרים. הייתי רוצה שנחווה ביחד את החיים. אני אחות שכולה כבר 42 שנים, דודה שכולה, ועכשיו גם סבתא שכולה. אני מוותרת על כל התארים האלה, רק תחזירו לי את מי שאני אוהבת.

"רק אלוהים יכול להסביר איך ולמה השכול מכה בנו פעם שלישית. אמא שלי בת 92, היא איבדה בחייה בעל, בן, נכד, ועכשיו נין. אני מאושרת שהיא כבר לא כל כך מבינה את האובדן הזה. זה יותר ממה שבן אדם אחד יכול להכיל".

סג"מ ארז אורבך נטמן בבית הקברות של כפר עציון. עימו נרצחו בפיגוע סגן יעל יקותיאל, סגן שיר חג'אג' וסג"מ שירה צור. סבא של ארז, משה, מדגיש שהוא ומשפחתו אינם שותפים לביקורת שנשמעה בתקשורת על כך ששום שר לא השתתף בהלוויות. "אני חושב שמי שרוצה לבוא וזה בא לו ישר מהלב, שיבוא. מי שלא, לא. מה שנגע לליבנו הוא לא אם שר זה או אחר היה בהלוויה, אלא 5,000 האנשים שבאו. אנשים שאת רובם אנחנו לא מכירים". 

אלפי מנחמים פקדו את משפחת אורבך באלון שבות. דילגו בין ביתם של מרים ומשה, שם ישב אורי שבעה, לביתה של קרן, מעבר לכביש. תמיכה רבה הגיעה גם מהקהילה, שהתגייסה כולה לסייע ולא עזבה אותם לבד אפילו לרגע. בני המשפחה ישבו שם בכאבם העמוק והקשיבו לסיפורים הרבים שחבריו ומפקדיו של ארז סיפרו עליו, סיפורים שחשפו בפניהם את גודל האדם שארז היה.

אורי: "תמיד ידעתי שארז למדן גדול, שמשקיע בלימוד הקודש, אבל רק פה, בשבעה, הבנתי מחברים עד כמה הוא היה מסור ללימוד. החבר'ה סיפרו שהיה לו פק"ל דת, ובכל רגע פנוי בטייסת היה אומר לחברים שלו, 'בואו נלמד משנה ביחד'.

"חבר אחר סיפר לי שארז הכין לחברים פתק, שבצידו האחד היה כתוב 'האוצר שלך כאן' ובצידו השני משפט ממסכת אבות. הוא ביקש מהחברים לשים את הפתק בדסקית, וברגע שהם חווים קושי, שיוציאו את הפתק, יקראו את הציטוט, יהפכו לצד השני ויזכרו שהאוצר שלהם כאן. כזה הוא היה. לב רחב, כלי גדוש בטוב.

"עוד התברר לי שבכל יום חמישי ארז היה כותב שיר היתולי על השבוע שעבר, והיה מכתיר את מצטיין השבוע. כשאחד המפקדים שמע על זה במקרה, הוא ביקש מהחיילים שבכל יום חמישי יעבירו לו את השיר של ארז. המפקד בא לשבעה עם ערימה של דפים מלאים בשירים שארז כתב על חבריו לטייסת".

קרן: "ארז היה כמו מעיין נובע ומתגבר, שהיה בו הרבה שפע, שהשפיע על הרבה מאוד אנשים שהוא פגש בשלבים שונים בחיים שלו. אני כבר לא אקבל אותו בחזרה, אבל הייתי שמחה אם אפשר היה לקחת את השפע שהיה לו ולהשתמש בו בחיי היום־יום.

"כלומר, כל אדם שלמד מארז משהו, או חווה אותו באיזה אופן, שינסה להמשיך הלאה את הדבר הזה בו בעצמו, במעשה או בדיבור, וככה תהיה המשכיות למי שארז היה ולדרך שלו. אין דבר שיעשה אותי מאושרת יותר".

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו