בזמן האחרון, בכל שיטוט בפייסבוק (דבר שאני עושה רק פעם ביום - על פני כל היום), אני נתקל בבקשת עזרה מכמירת לב של מישהו אחר. לא מדובר בעזרה ברכישת מזון לנזקקים, תרופות לחולים או סיוע הומניטרי כלשהו, אלא בעזרה מסוג חדש: תמיכה כלכלית לטובת פרויקט יצירתי כלשהו.
הגמ"ח של הפייסבוק עוסק בעיקר באמנים, או כאלה שיהיו יום אחד אמנים, שמעוניינים להוציא אלבום/ ספר/ סרט, ושכל מה שמפריד בינם לבין הגשמת החלום הוא אנחנו. או יותר נכון, הארנק שלנו. אפשר לתרום (הם קוראים לזה להשקיע) כמעט כל סכום בטווח שבין 50 שקלים לכמה אלפים, ובתמורה לקבל הקדשה אישית על היצירה, או ארוחה עם היוצר, או סמיילי בווטסאפ - תלוי עד כמה רחבים היו ליבכם וכיסכם.
שלא תבינו לא נכון: אני מאוד אוהב אמנים, וגם מסתקרן מאוד מאלה שנמצאים בתחילת דרכם, לפני שלב ההצלחה הגדולה, שבו מתחולל בחלק מהמקרים כשל פיזיולוגי שמפגיש בין השתן של האמן לראש שלו. אני גם מבין את הקושי של אמנים בתחילת הדרך לגייס את הסכום הראשוני שדרוש בשביל הצעד הראשון להגשמת החלום, שהוא לפעמים גם שליחות וייעוד עבורם.
מה שאני לא מבין זה את קיצור הדרך הקיצוני שהם מבקשים לעשות באמצעות "מימון ההמונים", או אם לקרוא לו בשמו האמיתי - "אחי, יש לך עשר שקל להגיע לאולפן הקלטות?"
כדי להבהיר את הנקודה, אקח אתכם לרגע לאמנות פופולרית שקרובה לליבי במיוחד - הסטנדאפ. טוב, לא ממש אמנות קלאסית, יותר טיפול פסיכולוגי בנוכחות קהל (שעוד משלם על זה למטופל), אבל בכל זאת, סוג של אמנות.
כשהתחלתי את דרכי בעולם הזה, ניסיתי גם אני להשתמש ב"קיצור דרך". במקרה שלי זה לא היה מימון המונים, אלא רק קבלת הכרה מהירה מהציבור, כלומר תוכנית ריאליטי. למי שזוכר, השתתפתי ב"אקדמיה לצחוק" - פרויקט למציאת "הסטנדאפיסט הבא של ישראל" (כאילו שהקודם הלך לאיבוד), שהפך לתוכנית טלוויזיה כל כך מצליחה, שהיתה לה רק עונה אחת.
למרות שלא סיימתי את התוכנית כמנצח ואפילו לא כמשתתף בגמר, יצאתי מהפרויקט בתחושה שעכשיו כל הדלתות בעולם הבידור ייפתחו בפניי. ואכן, כשהגעתי למועדון הסטנדאפ התל־אביבי "קאמל קומדי קלאב", שהיה אז ה"מֶכה" של הסטנדאפ המקומי, הדלתות מייד נפתחו. ואז הגיע הבעלים, רועי לוי, אגדת סטנדאפ בפני עצמו, והסביר לי שאם אני רוצה להופיע שם, אני יכול לקבל את המשבצת המצוינת של 1 בלילה בערב החובבים.
במילים אחרות, קיצורי דרך יש רק בריצות אלפיים מטר בתיכון. בשאר המקרים אין תחליף למסע הארוך שאתה אמור לעבור עם עצמך ולכלים הרגשיים החשובים שתאסוף בדרך.
ואכן, מאותו רגע יצאתי למסע שלי. חרשתי במות, עליתי להופיע במקומות שלא היו בהם במה, מיקרופון או קהל, ולא פעם סיימתי את הערב בחוב לבעל המקום. בדרך גם פגשתי אמנים אחרים, למדתי "לשרוד" קהלים שלא חשבתי שבכלל אצליח להופיע בפניהם, הבנתי איזה בדיחות מתאימות לי ואיזה לא, התאמתי את עצמי לקהל ואת הקהל אלי, ולבסוף מצאתי את המקום שלי על הבמה.
עשר שנים אחרי אותה הופעה ראשונה במועדון הסטנדאפ, מצאתי את עצמי עומד, לראשונה בחיי, באולם שבו כל הכרטיסים נמכרו וכל הבייביסיטרים הוזמנו כדי לבוא לצפות במופע שלי. מאז, לשמחתי, כבר חוויתי את התחושה המשכרת הזו עוד כמה פעמים, אבל את הסיפוק ותחושת ההישג הראשונית לא אשכח לעולם.
הסיבה שאני מספר לכם את זה היא לא כדי להיקלע לחקירת מס, אלא כדי לנסות ולדמיין את האפשרות השנייה - לפתוח בקמפיין מימון, לשכור כותבים ולצאת בתוך חודש במופע משלי. הוא בוודאי היה נכשל כישלון חרוץ, כי לא היה בו את הדבר החמקמק הזה שמביא אמן (סליחה, אני יודע שאני לא קדישמן, אבל פשוט אין לי מילה אחרת) להצלחה שלו: האמת האמנותית שלו.
אני מנסה לחשוב על אמן שישאלו אותו "איך היתה תחילת הדרך שלך?", והוא ישיב: "ובכן, לעולם לא אשכח את הרגע הזה שבו העליתי פוסט, ואת הכסף שנכנס לי לחשבון שבוע אחרי. אין, אין על התחלות".
המסע הזה, גם אם הוא מייאש, גם אם באופן כללי הוא דרך עינויים רצופת מכשולים ומשמרות כפולות בארומה - הוא בסופו של דבר מה שהופך אמן למה שהוא באמת, בין שיצליח ובין שלא. הבחירה אם ועבור מה להתפשר אמנותית, לשכנע אחרים בכישרון שטמון בך, לשפר את עצמך ולהתמקצע בין תשובה שלילית אחת לשנייה, ולפעמים אפילו לגרור בעצמך קהל מהרחוב למופעים הראשונים שלך, היא השלב שבו אמן בונה את האינסטינקט שלו. זה שבהמשך יעזור לו לשרוד על הבמה, גם כשתהיה הפסקת חשמל, וגם כשישלחו אותו לתת בראש במתנ"ס בפני פנסיונרים דוברי יידיש מענף הלול.
מייקל ג'ורדן, כנראה הווינר הגדול ביותר מאז המצאת המשחק - כל משחק - הסביר פעם שמה שהפך אותו לשחקן כדורסל מושלם הוא לא הפעמים שבהן הצליח לקלוע, אלא דווקא הפעמים שבהן החטיא והמשיך לזרוק בכל זאת. בני אדם נבנים מכישלונות, ומי שמוותר על הזכות להיכשל מקטין משמעותית את הסיכוי שלו לטעום מההצלחה. את שכר הלימוד שלנו בחיים שום קמפיין לא יוכל לקנות עבורנו.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו