לאלבום "מילה ברוח" של עמיר בניון, ה־16 במספר שלו, צריך להאזין במנותק מסדר היום הרגיל של המוסיקה הישראלית. זה אלבום שכמעט כולו יצירת אמנות שמחפשת עומק, משמעות ואמירה, וברוב המקרים גם מוצאת. אלבום שלא מנסה למצוא חן או לייצר להיט.
התהליך שהחל לפני חמש שנים באלבום "עץ על מים", שבו שילב בניון לראשונה מילים שכתבה אשתו, מרים בניון גולן, מגיע כאן לשיאו, כשהאישה הופכת להיות מחברת המילים הבולטת באלבום וממצבת את עצמה כמשוררת ישראלית אמונית מודרנית מובילה.
בליבו של האלבום שלושה אלמנטים בולטים, שניים מהם עוצמתיים במיוחד. הראשון הוא השירה של בניון, שממשיכה להיות ייחודית בנוף המקומי, חודרת כל חומה ומנפצת כל מכשול בדרך להזרקת הרגש ישר לנשמה. השני הוא הטקסטים של מרים בניון גולן, שמנסחים היטב את עולמם של האדם המאמין ושל האישה המאמינה בישראל העכשווית. בשילוב בשילוב בין המילים שלה, המנוקדות בחוברת המילים כדי לסמן אותן כשירה, לביצועים הקוליים שלו מתקבלת יצירה נהדרת, שהליווי המוסיקלי בה משני יחסית ויש רגעים שבהם כמעט אין בו צורך.
המוסיקה הישראלית כבר ידעה צמדים של בני זוג, והייחוד של הבניונים הוא במעשה האהבה שהקול של עמיר עושה עם המילים של מרים, מעשה אהבה שמעטים יפים כמוהו.
האלמנט השלישי באלבום הוא הצליל האלקטרוני שמלווה את מרביתו, באדיבות המפיק המוסיקלי שי בשן (אלגו), אשר עם המפיק ליאור שושן - שעובד עם בניון כבר שנים - בנה סביב הקול האדיר של בניון מעטפת שמנסה להזכיר היפ הופ עכשווי ורוב הזמן נכשלת.
הבחירה הזו באלקטרו־הופ מינימליסטי יחסית מעניקה לקול של בניון ליווי שמחבר לתוך האלקטרוניקה אלמנטים של מזרחית ורוק, והיא בחירה שמצדיקה שיר או שניים, אך לא אלבום שלם.
האלבום נפתח בשיר הנושא המצוין "מילה ברוח". בדיוק, בפיוט וברגישות, עם צליל מזרחי והרבה גרוב וגם בהומור, משרטט בניון את כוחה של המילה (של המילים, של השפה) כחורצת גורלות, כחץ שלוח אל הלב, ולא שוכח לתאר גם את הנגטיב, הכלב שלא נובח והציפור האילמת. המילה כאן היא מטאפורה לדבר הגדול בהרבה שהיא מייצגת, קרי כתבים, תרבות, מסורת. איזה יופי.
השירים הבאים, "עוד רגע" ו"באמת", הם צמד שירי אהבה אופייניים לבניון בכתיבה. ב"עוד רגע" המעטפת המינימליסטית של האלקטרו־הופ מפנה את הבמה לפייטנות הנפלאה שלו והתוצאה סבירה. ב"באמת" נשזרים גם אלמנטים מזרחיים בולטים, שמשדרגים את השיר.
האלקטרוניקה עושה עבודה טובה פחות ב"קולך", השיר הראשון באלבום שכתבה מרים בניון, שמביע זעקה גדולה של אישה מאמינה וכתוב כפנייה לאותה אישה, כששירתו היפה של בניון מזמינה להצטרף אליו בתפילה. השיר היה יכול להיות נפלא אם העיבוד וההפקה היו מוותרים על כמה ליינים ממש מיותרים.
"אין עוד יופי" משלב אלקטרוניקה ורוק, ובניון שר מעולה כהרגלו, אבל המילים שכתבה אשתו על אהבה חזקות מהלחן שיצר: "אֵין עוֹד יֹפִי כָּזֶה כְּמוֹ שֶׁלָּנוּ/ וְהַשָּׁנִים רָצוֹת לִי כְּמוֹ לִפְנֵי הַמָּוֶת". זו שירה שקשה לעמוד בפניה.
השיר הבא, "תכתבי לו", מזכיר בלחן את "הכל עד לכאן", להיט קלאסי של בניון. זה שיר על הדדיות באהבה, ששווה בשביל משפט אחד: "הסתחרר לפתע ונופל למים/ תוך כדי הלילה מתכונן הוא את הים לגזור".
את השיר העוצמתי "איך אדע", שכתבה מרים בניון על אמונה למרות הלבטים, צריך לקרוא כשירה, ליריקה, נפרדת לגמרי מהמוסיקה ומהביצוע של בעלה, ורק אחר כך לצלול לשיר עצמו. בניון מתפלל פה על רקע היפ הופ עם שלל אלמנטים מוסיקליים ואפקטים, וחבל.
"השגחה פרטית", עוד שיר של מרים בניון על אמונה ומהותה, הוא טקסט נשי־חתרני בעולם הדתי שמספק הצצה מרתקת לעולמה.
כשהיא כותבת ובעלה שר: "אֲנִי זְקוּקָה לְטַלִּית שֶׁתָּגֵן עָלַי/ שֶׁתִּהְיֶה לִי בִּמְקוֹמְךָ/ שֶׁאוּכַל לְהִתְהַלֵּךְ/ כְּמוֹ נָסִיךְ בַּשְּׁכוּנָה", אפשר לדמיין את נשות הכותל נאבקות על מקומן ברחבת התפילה. וכמו בשיר הקודם, גם כאן לחן טוב של בניון וסולו גיטרה חשמלית יפה שלו מתבזבזים על היפ הופ.
ב"ירושלים" כותבת מרים בניון על חוויית עלייה לארץ, במעין זיכרון באווירה של נס, עם אב וילד, מלח בקצות האצבעות ועמוד ענן סגרירי. זו שירה שמסמלת את המקום העכשווי של המאמינים בסיפור הציוני, ובעלה מפליא כאן כזמר, בביצוע הטוב ביותר שלו באלבום.
אבל השיר המרגש באלבום הוא דווקא "יחיאל", שחותם אותו, שיר של אב לבן שכתב בניון. ושוב, לפרקים, הליווי המוסיקלי פוגם גם כאן, וחבל. יש פלאים שצריכים להישאר פשוטים, אחרת הם ממצים את הקסם שלהם.
עמיר בניון, "מילה ברוח". כנרית אמנות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו