בייג'ין, 2008: עולם ספורט שלם עוצר את נשימתו לדקה כדי לראות אם מייקל פלפס יצליח לעמוד באתגר שהציב לעצמו: לשבור את שיאו של מרק ספיץ ולגרוף שמונה מדליות זהב באולימפיאדה אחת אני מטורף על ספורט. מכור. מאלה שימצאו עניין באליפות העולם בהיאבקות לקשישים בנוסח אשכנז. כל מה שיש בו תחרות, אדרנלין ומתח גורם לי להיצמד למסך. מבחינתי, זה יכול להיות גם קרב דוק סוער בין יפני לפרואני. מהבחינה הזאת, אולימפיאדה היא חלום רטוב. כמעט שלושה שבועות, מאות שעות שידור, עשרות ענפי ספורט, ותחרות אינסופית. תמיד יהיה את מי לעודד, את מי לשנוא ועל מה לשמוח לאיד. תענוג. בפסטיבל הזה, כמעט בלתי אפשרי לזקק רגע אחד יחיד ומיוחד. כמה שלא ניסיתי - וניסיתי - עלו לי בראש המוני רגעים, שכל אחד מהם הרטיט בדרכו. ה-10 העגול של נדיה קומנץ' הצעירה, אבירת הספורט של ילדותנו; הפול-האוס - 100, 200, 4X100 וקפיצה לרוחק - של קרל לואיס בלוס אנג'לס; הפציעה של גרג לוגאניס האלמותי ורגעי החרדה לשלומו בסיאול; לשמוע ברדיו את שידור הקרב מברצלונה, שהבטיח ליעל ארד גמר אולימפי ומדליה ראשונה לישראל; הפיגוע באטלנטה, שהזכיר שוב שהאולימפיאדה היא לא רק אתוס אלא גם מטרה, והציף מחדש את הטרגדיה של מינכן; שיאי העולם של איאן תורפ בסידני; הזהב של גל פרידמן באתונה; וההופעות הפנומנליות, חסרות ההיגיון, של יוסיין בולט בבייג'ין. אחרי כל זה, אם בכל זאת מכריחים אותי לבחור רגע אחד, ואחד בלבד, אני אחזור כנראה להקלטה שאליה התעוררתי לפני ארבע שנים, של משחה הגמר ל-100 מטרים פרפר גברים באולימפיאדת בייג'ין. עולם ספורט שלם עוצר את נשימתו כדי לראות אם מייקל פלפס יצליח לעמוד באתגר שהציב לעצמו: לשבור את שיאו של מרק ספיץ ולגרוף שמונה מדליות זהב באולימפיאדה אחת. פלפס ידע שאם יזכה במשחה הזה, ואם האמריקנים ינצחו אחר כך, כצפוי, את ה-4X100 מטרים מעורב - הוא עושה היסטוריה. זה נמשך פחות מדקה, ואני לא מכיר אפילו אדם אחד שנשם במהלכה. פלפס מזנק טוב, אבל מילוראד צ'אביץ' הסרבי (מישהו זוכר את הסגן של נפוליאון-) מהיר ממנו. פלפס נלחם, סוגר את הפער בכל מטר, מסרב לוותר על החלום, נלחם עד השנייה האחרונה. בניגוד לשש מדליות הזהב שכבר היו לו בכיס, הפעם לא היה שיא עולם, וגם הניצחון לא היה בטוח. הוא יצא מהמים בחשש, בטוח, כמו כולנו, שהפסיד, מסתכל אל הלוח האלקטרוני ורואה את התוצאה: 50.58 - מאית השנייה לפני צ'אביץ'. אינספור קונספירציות כבר נפוצו על המשחה הזה. נטען שהספונסריות דאגו שפלפס ינצח, כדי להבטיח הכנסות; שהשעון זויף במתכוון; שהמשחה היה מכור; שחליפות השחייה שהיו אז (וכבר נגנזו) נתנו לו יתרון; שהצילום מתחת למים מוכיח שהיתה כאן רמאות. כנראה אף אחת מהתיאוריות לא נכונה, אבל כולן ימשיכו לצוף על המים. כי מה שהתרחש באותן שניות בבריכה בבייג'ין היה מעבר להיגיון ולדמיון. מייקל פלפס נגע בגבולות היכולת האנושית, בדחיקה של הגוף שלב אחד מעבר לקצה, בשאיפה לשלמות ולהישגיות - בכל אותם מרכיבים שבגללם אנחנו כל כך אוהבים ספורט, מתרגשים ממנו, מעודדים ומקללים, בוחרים טובים ורעים ומוצאים את עצמנו בכל פעם מחדש - מדי ארבע שנים וגם במהלכן - נצמדים למסך ומקווים שהטוב הזה פשוט לא ייגמר. החיוכים שפיזרה נדיה קומנץ' כשקיבלה את הציון המושלם העידו כי מדובר בבת אנוש. לא מלכה, רק נערה צנועה שעבדה קשה והצליחה את הרגע שלא אשכח ממשחקי האולימפיאדה לא ראיתי. כלומר, ראיתי, אבל לא כשהוא התרחש. ב-1976, כשנדיה קומנץ' קיבלה את ה-10 המושלם על תרגיל הקרקע שביצעה באולימפיאדת מונטריאול, עוד לא נולדתי. למזלי, התרגיל היפהפה שודר מאז עשרות פעמים, וכיום הוא זמין לצפייה ברשת, כך שאפשר להביט בו ולהתפעל מקומנץ' הצעירה כאילו לא חלפו 36 שנים. גם במרחק הזמן אי אפשר לא לשמוח בשמחתה על הציון הנהדר שלו היתה ראויה, אחד מאלו שהפכו אותה לאגדה ולמודל נשי נערץ. זו לא היתה העשירייה היחידה שהיא קטפה באולימפיאדה ההיא. בת 14, בגוף שרירי ללא גרם של שומן, עוטה בגד גוף לבן, נראתה קומנץ' כמו יצור נטול פגמים. מושלמת. מכשירי המקבילים והקורה, ואותו תרגיל התעמלות קרקע, זיכו את המתעמלת הרומנייה בציון המקסימלי, מאשרים את מה שכולם חשדו: מדובר בספורטאית פנומנלית, אמנית מהפנטת, קוסמת המבצעת בגופה את הבלתי ייאמן. כל תרגיל שביצעה קומנץ' באולימפיאדה ההיא היה שירה צרופה מעוררת קנאה. אפס טעויות, 100 אחוזי הצלחה. אי אפשר להביט בפניה המרוכזות להפליא ולא לראות שם יעד ברור. היא נתפסה, בצדק, כמישהי ששאפה לגדולות והשיגה את מטרותיה (ועזרה גם לאחרים לממש את חלומותיהם). אישה צעירה בעלת עמוד שדרה, כוח רצון ושכל ישר. החיוכים שפיזרה כשקיבלה את הציונים המושלמים העידו שלמרות הכל, מדובר בבת אנוש. אחת משלנו. לא מלכה, לא נסיכת ריאליטי, נערה צנועה שעבדה קשה מאוד, והצליחה. מאמצי העל שקומנץ' השקיעה השתלמו. היא זכתה בהערכה ובהערצה רבה מכל עבר, וגם מה שידוע כיום על משטר האימים שבו חיו מתעמלות מזרח-אירופאיות, והיא ביניהן, לא מפחית מזה. להפך. קומנץ' שידרה מסר ברור לילדות ולנערות צעירות - מסר של עוצמה ושליטה עצמית. את סידרת האימונים האישיים שלי התחלתי באמצע שנות ה-80. ההחלטה לצעוד בעקבות קומנץ' היתה אמיצה ולוותה במעט חרדות. בחרתי להתחיל בקטן: גלגלונים על השטיח, עמידות ידיים סמוך לקיר, לא משהו שאמא לא הרשתה. כעבור זמן קצר הרגשתי מוכנה להתקדם לשלב הבא. מבחני הקבלה לקבוצת ההתעמלות של בית הספר היו עבורי חוויה בלתי נשכחת: ברגע שראיתי את הקורה שכחתי איך קוראים לי. הדחף לצעוד בעקבות אלילתי התפוגג, רציתי רק לחזור הביתה. מעולם לא עליתי על מקבילים, לא ביצעתי תרגיל קרקע, וגם מהבלט פרשתי כעבור כמה שנים, אחרי שבחרתי להתמקד בחוג לכתיבה יוצרת (טעות היסטורית). אבל גם היום, בפרספקטיבה של זמן, אני חושבת על קומנץ' ואני זוכרת היטב: זו הנערה שרציתי להיות. כיום ברור שקומנץ' שילמה מחיר פיזי על הקריירה שלה. ואף על פי כן, קשה לדמיין ילדה שצפתה בה בימים ההם ולא היתה רוצה להיכנס לרגע אחד לנעליה. להתעופף בין שמיים לארץ, לבצע סלטות אלוהיות ופליק-פלקים מדהימים לאחור, ואז לנחות על הקרקע ברוגע, להשתחוות בפני הקהל, ולקבל את הציון 10. כי מה כולנו רוצות לשמוע בסוף היום? בסך הכל שאנחנו 10. שיר זיו
* * *
מינכן, 1972: אלכס גלעדי ואני, שליחי רשות השידור, היינו ראשונים להגיע לבניין ברחוב קונולי. הבחנו בגופה אחת שכבר מוטלת בחוץ. המחבלים היו בתוך המבנה
דקות בודדות אחרי שהמחבלים פרצו לכפר האולימפי במינכן כבר הגיעה אלינו הידיעה על הטבח המזעזע של הספורטאים הישראלים. הייתי במינכן בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה, עם אלכס גלעדי, שהיה סגני.
שהינו במרחק של כמה מאות מטרים מהכפר האולימפי, ומייד יצאנו לשם יחד. היינו הראשונים להגיע לבניין ברחוב קונולי, והבחנו בגופה אחת שכבר היתה מוטלת בחוץ. המחבלים בתוך המבנה. צילמנו מה שיכולנו, חזרנו למרכז השידורים, וכעבור שעה כבר התחלתי לשדר ארצה. זה היה רגע מאוד טראומטי. האנשים בארץ היו בהלם.
במשך שלושה ימים סיקרתי את התקפת הטרור. אתה לא חושב על ההיסטוריה כשאתה משדר אירוע כזה, אתה פשוט עובד. אוסף את כל הכוחות הנפשיים, מתעלם מהתחושות האישיות ומנסה לשדר בקור רוח.
שדרים מכל העולם באנו אלינו לאולפן כדי לקבל חומרים. אחד הרגעים היותר דרמטיים היה ראיון שערכתי בזמן המשבר עם וילי ברנדט, קנצלר מערב גרמניה. זה היה בערב, והגרמנים היו אלה שסיפקו לנו צילומים חיים, אבל בכמויות מזעריות. הם היו מאוד יעילים בערפול התקשורתי, לעומת האבטחה השערורייתית לפני הטבח והכישלון שלהם בחילוץ בני הערובה, שנעשה למרבה הצער על ידי חבורה של שלומיאלים.
ההתנהגות של המארגנים בעקבות הטבח הדהימה אותנו. לא הצלחנו להבין איך הוועד האולימפי לא הפסיק את המשחקים. התחושה היתה שלא ממש אכפת להם ש-11 ספורטאים ישראלים נטבחו.
השערורייה החלה כבר אז, והיא נמשכת עד היום: כבר 40 שנה הוועד האולימפי מונע אפשרות לקיים דקת דומייה לזכר הי"א. אף על פי שהחברות שלי ושל אלכס גלעדי הולכת צמוד כבר יותר מ-40 שנה, יש כמה נושאים שבהם אנחנו חלוקים. אחד מהם הוא נושא דקת הדומייה. עסקני הספורט למיניהם לא תמיד יודעים מהם הדברים החשובים באמת בספורט.
הטענה כאילו המשלחות הערביות יסתלקו, כמו הטענה שלא מערבבים פוליטיקה וספורט, היא מגוחכת, כי אולימפיאדות היו מאז ומעולם במה
פוליטית-לאומנית. נדמה לי שאילו נרצחו במינכן 11 ספורטאים של מדינה מערבית אחרת, ההתייחסות היתה שונה. הרי מה זאת אולימפיאדה, אם לא פוליטיקה בכל מערומיה.
אני לא מאלה שבוכים תמיד על זה שדופקים את הישראלים ואת היהודים, אבל הפעם זה זועק לשמיים. בייחוד כשמציינים 40 שנה לטבח.
דן שילון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו