ד"ר אמיר גניאל, הרופא הבכיר, זה ששומר תמיד על קור רוח יוצא דופן, לא הצליח לעצור את ההתרגשות הגדולה שאחזה בו. שם, באליפות אירופה בבריכה בהונגריה, הכל השתחרר. "נתתי שאגה גדולה, אמרי שחה כל כך טוב. הוא עשה תוצאה נהדרת ושיא ישראלי. אז אני קודם כל אבא גאה. מאוד שמחתי בשבילו". אמרי (20), שחיין החזה המהיר בישראל והגבר הצעיר מבין ספורטאי ישראל באולימפיאדה, מחייך במבוכה. "לא תמיד היה לי פשוט עם העידוד של ההורים שלי ביציע. בגיל צעיר יותר זה עשה לי בושות. באיזשהו שלב אמרתי לאבא: 'תרגיע. לא כולם צריכים לראות שאתה מתלהב'". אז מה, אם אבא נותן את שאגת חייו בבריכה האולימפית לא תהיה מבסוט- "היום אני כבר יודע להתמודד עם זה. הלוואי שישמעו את ה'יש' שלו בכל לונדון". הפוליטיקה שהרסה הכל הרופאים כבר עמדו לכרות לד"ר גניאל את הרגל. "הייתי אז בן 11", הוא נזכר. "הייתי אלוף ישראל בשחייה לילדים, ואז גילו אצלי גידול ברגל ימין. זה היה גידול נדיר מאוד, ובבית החולים תל השומר התלבטו אם לכרות מעל הברך או מתחת לברך. אז אבא שלי, אורי, פרופסור במכון ויצמן, אמר להם: 'אם זה כך, אז בואו נמתין. נחכה לזיהוי מדויק יותר של הגידול'. חיכו. חזרה התשובה, והחליטו שלא צריך לכרות. "הגידול הוביל אותי להישאר בשחייה ולא ללכת, למשל, לכדוריד ששיחקתי אז. לא היה פשוט להחלים מהניתוח, זה נמשך יותר משנה, אבל הצלחתי להתגבר על הגידול ולחזור לשחות". גניאל (49) נחשב בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 לאחד מילדי הפלא של השחייה הישראלית. הפריצה שלו בגיל צעיר מאוד היתה דרמטית. בעיקר הצטיין במשחים הארוכים, מ-200 מטרים ומעלה, ניפץ שיא אחר שיא כבמטה קסם והיה לאחד השחיינים המהירים בעולם כולו לגילו. המתחרה הגדול שלו היה ניר שמיר, שזכה במשחים ל-50 ול-100 מטר חופשי. גניאל סומן כהבטחה הישראלית הגדולה לאולימפיאדת מוסקבה 1980. בגיל 15 עזב את הבית ונסע לשחות וללמוד בארה"ב. "חייתי אלפי קילומטרים מהבית, ואז עוד לא היתה תקשורת כמו שיש היום. המאמץ היה אדיר". ב-1979 קבע גניאל את הקריטריון האולימפי ל-200, ל-400 ול-1,500 מטרים. ואז פלשה בריה"מ לאפגניסטן, ומדינות רבות במערב, ובראשן ארה"ב, החליטו להחרים את האולימפיאדה. ישראל הצטרפה לחרם. שנים של השקעה, הכנות ותקוות ירדו לטמיון. מה הרגשת אז- "אכזבה עצומה. כל החיים הספורטיביים שלי היו מכוונים לזה, להשיג את הקריטריון ולהופיע באולימפיאדה, זה רגע השיא בשביל כל ספורטאי. ופתאום קלטתי - זהו, אני לא יכול להשתתף, ולא בגלל עניין ספורטיבי אלא בגלל עניין פוליטי. אין דבר קשה מזה". ניסיתם להיאבק בזה, לשנות את רוע הגזירה- "לא היה מה לעשות. זה הוחלט בדרגים הממשלתיים הכי גבוהים. חשבתי לעצמי שהאולימפיאדה בלוס אנג'לס ב-1984 תהיה באמת ההזדמנות האחרונה שלי". ולא הצלחת להגיע אליה. "נכון. התגייסתי לצבא, למודיעין, בתור ספורטאי מצטיין. אבל כל העניין הזה של ספורטאי מצטיין היה אז קקמייקה, וממש לא עשו עניין מהצרכים האמיתיים של ספורטאים. שנה וחצי לקח לי בכלל למצוא מקום ראוי להתאמן בו, וכל העניין הזה עצר את ההתקדמות שלי". אתה נשמע פגוע. "תראה, סיימתי את הקריירה שלי בתחושה לא נעימה. גם כלפי עצמי וגם כלפי רשויות השחייה. אבל לא בגלל שלא הגעתי לאולימפיאדה. אני כועס על דברים שלא קשורים לפן האישי שלי אלא לעניין עצמו, וזה כבר סיפור אחר". אנחנו לא חסרי לב לאחר שלא הצליח להעפיל לאולימפיאדה בלוס אנג'לס, פרש משחייה. הוא למד רפואה ונישא לדנה, פיזיותרפיסטית במקצועה. הם קבעו את ביתם בעומר, ונולדו להם שלושה ילדים: יעל, היום בת 23, והתאומים - הבת גל והבן אמרי, היום בני 20. אנחנו נפגשים במחלקה של אמיר באיכילוב. הוא אחראי טיפול נמרץ במחלקת ניתוחי לב וחזה בבית החולים. אמרי מגיע לבוש בחולצה הלבנה האולימפית. האב מקבל אותו בחלוק הרופא שלו, רגע לפני שהבן ממריא ללונדון. "כל הזמן שואלים אותי על השם שלי", נאנח אמרי. נכון, זה דומה לשם של אבא, ויש מאחוריו סיפור. בפיגוע בכביש החוף ב-1978 נהרג נער ששמו היה אמרי תל-אורן. אמא קראה את הסיפור שלו והוא נכנס לליבה. לאבא יש בן דוד שני ששמו אמרי, וגם הוא רצה את השם הזה". כבר בגיל 5 קפץ אמרי לבריכה בעומר. "ידעתי שאבא היה שחיין ואלוף ושיש לו לא מעט גביעים, אבל זה לא משהו שכל הזמן דיברו עליו בבית. זאת לא היתה הסיבה העיקרית שחיברה אותי לבריכה. הלכתי לשחות בגלל שבשום דבר אחר בחיים לא הייתי טוב". הוא אומר שבגיל 12, בתחרות בגרמניה, חל אצלו המפנה הגדול. "היתה לנו תחרות בגרמניה, והיה שם ילד מערד ששחה 100 מטר חזה בדקה ו-19 שניות. ואני, אני עשיתי רק 1:34. אז נכנסתי לעניין ואמרתי, זהו, אני אהיה שחיין. המשכתי להתאמן בעומר, אף על פי שבעצם הייתי שייך לאגודת הפועל ירושלים. שיננתי כל הזמן: 'אני אתאמן קשה, אני אשקיע, ואני אעבור אותו ואת כולם'. וזה מה שקרה". למה דווקא חזה? אבא היה שחיין חתירה מעולה. "הסגנון בוחר את השחיין, לא השחיין את הסגנון. חזה מתאים לאופי שלי. אני עקשן מאוד, וחזה זה משחה שיש בו הרבה התנגדות במים, צריך הרבה ריכוז והרבה דבקות במטרה. אני בנוי לזה". יש כאלה שאומרים ששחייה זה משעמם - מקיר לקיר, הלוך ושוב. "אני רוצה להגיד לך שאני מת על שחייה. אני פשוט מאוהב במים, זה עושה לי טוב מאוד". אמיר מתערב בשיחה. הוא מסביר שהקריירה של בנו, בניגוד לשלו, נבנתה נכון. "אני דילגתי על שלבים, ובסופו של דבר זה לא פעל לטובתי. בגיל צעיר מאוד כבר הייתי אלוף ישראל ושיאן במספר רב של מקצים. אמרי התקדם לאט, ביסודיות. צעד אחר צעד. שמחתי שהוא בחר בשחייה. לא דחפתי אותו לשם, לא היה לי חשוב שהוא יהיה שחיין רק בגלל שאני הייתי. אבל בסופו של דבר מדובר בספורט בריא, שלא נפצעים בו כמו בענפים אחרים, ויש בו גם המימד האינדיבידואלי. זה נותן לך כלים לכל החיים ומלמד איך להתמודד עם דברים ולהצליח". בשנים האחרונות עבר אמרי כמה וכמה מהמורות, שעצרו את ההתקדמות שלו שוב ושוב. בחורף 2009, אחרי ששבר את השיא הישראלי וניצח באליפות ישראל בשחייה, חלה במחלת הנשיקה, ובתוך כך התמודד עם בגרויות של 5 יחידות באנגלית, במתמטיקה ובפיזיקה. אחר כך התגייס, ושוב נפסקו האימונים הסדירים לכמה חודשים. "ואז שברתי את יד שמאל. ושוב היתה תקופה קשה, לא השתתפתי בתחרויות, הכל נעצר. שישה שבועות בכלל לא שחיתי. אבל החלטתי לא לוותר. התאמנתי בטירוף, השקעתי את כל כולי בהתלהבות. רציתי להיות הכי מהיר, לשבור שיאים, להוכיח לעצמי שהתגברתי על כל הבעיות". אמרי הגיע לשיאו באליפות אירופה בהונגריה, בחודש מאי. הוא שבר את השיא הישראלי ב-100 מטרים חזה בתוצאה של 1:00.96 והיה להפתעת התחרות. "בלילה שלפני לא ישנתי טוב, כמו תמיד. במשחה פשוט נתתי את הכל. וברגע הזה שנגעתי בקיר וראיתי מה עשיתי, הייתי מאושר. ידעתי מייד שזה הישג חיי, בעיתוי הכי טוב שאפשר. "ראיתי את אבא צורח משמחה ביציע. תדע לך שבמשפחה שלנו לא קל להוציא החוצה רגשות. לפעמים אומרים עלינו שאנחנו חסרי לב, אבל זה לא נכון, בתוך המשפחה אנחנו חמים מאוד". לונדון זה צ'ופר בשבילי לנוכח ההישג המפתיע וההתקדמות הגדולה שלו, ואף על פי שעדיין חסרו לו 17 מאיות השנייה כדי לקבוע את הקריטריון לאולימפיאדה, החליטו במינהלת הספורט ההישגי לכלול את אמרי ברשימת הספורטאים ללונדון. "המאמנים שלי אמרו לי כל הזמן להיות מוכן ולקוות שזה יקרה. ואז, בחדר האוכל בזמן התחרות שהשתתפתי בה בקפריסין, הודיעו לי שזהו, אני נוסע לאולימפיאדה. הייתי מאושר. מייד חשבתי על אבא. התקשרתי הביתה וסיפרתי להורים. חבל לי שלאבא לא יצא בזמנו לחוות את ההרגשה הזאת, את המעמד וההישג של להיות באולימפיאדה. אבל אני יודע שזה לא באשמתו. הוא עמד בכל הדרישות, רק עניין פוליטי מנע את זה ממנו. לי דווקא חסרו כמה מאיות לקריטריון האולימפי, והנה אני בפנים. "אולי ההשתתפות שלי תהיה בשביל אבא סוג של חוויה מתקנת. אני מרגיש שהוא שמח מאוד בשבילי. קשה לדעת בדיוק מה יפרוץ שם בלונדון, אבל אצלנו החינוך בבית הוא לאיפוק. כלפי חוץ לא מראים הרבה רגש". היה לך חשוב במיוחד להגיע לאולימפיאדה בגלל אבא- "אני לא חושב שהמטרה היתה חשובה לי יותר מלכל ספורטאי אחר. נכון שהסיפור הזה מלווה אותי מגיל קטן, ובתור בן, לראות את כל הגביעים של אבא ולדעת שהוא היה שחיין טוב כל כך ובכל זאת לא הגיע, זה קשה. אבל אני יודע שזה כבר מאחוריו, ועכשיו אני התקווה הגדולה". חצי גמר אולימפי יהיה הישג- "תשמע, עד לפני חודשיים האולימפיאדה הזאת לא נראתה בכלל כמו משהו שעומד לקרות. בתוך תוכי לא ממש האמנתי שאגיע. היעד היה ריו, בעוד ארבע שנים, כך שלונדון זה צ'ופר בשבילי. אני חייב את זה לאיגוד השחייה, ליחידה לספורט הישגי ולוועד האולימפי. כל הזמן מדברים על יעקב טומרקין, שאולי יגיע לגמר בלונדון ויביא מדליה. עלי לא מדברים. אני מקווה להיות בשיא ולעשות תוצאות טובות. זה באמת מרגש אותי לייצג את ישראל". השבוע יוצא אמרי למחנה אימונים באנגליה. בשבת הבאה הוא יזנק לבריכה האולימפית במקצה ל-100 מטרים חזה, ושלושה ימים אחר כך ישתתף במשחה ל-200 מטרים. אבא שלו, וגם אמא, יהיו שם ביציע, מלאי גאווה, ואולי עם צביטה קטנה בלב. "אני קודם כל אבא", אומר אמיר גניאל. "ואני כל כך גאה באמרי. בדרך שלו, בעקשנות, בזה שעבר לא מעט קשיים ולא ויתר. יש בו הרבה כישרון וגם שכל לעבוד קשה, לא לעגל פינות. אני כל הזמן אומר לכולם: 'הבן שלי מגיע להישגים בזכות עצמו, לא בזכות זה שאבא שלו היה שחיין עבר'. זה שאני לא הגעתי לאולימפיאדה זאת אכזבה אישית שלי, שלא קשורה אליו. לא מדובר כאן בסגירת מעגל או כל מיני הגדרות מפוצצות. אני אבא פולני, ואני מאושר מאוד בשביל הילד שלי". בתום האולימפיאדה ייצא אמרי ללימודי הנדסה וביולוגיה בטקסס. הוא יתאמן שם בשחייה עם טובי המאמנים בעולם. כשיגדל הוא רוצה להיות רופא. "זה לא בא מאבא, זה פשוט בדם שלנו, במשפחה. גם סבא רבא היה רופא. אני מתעניין בזה מגיל צעיר. שואל את אבא הרבה שאלות, נמצא אצלו במחלקה ולומד הרבה דברים". האב לא מתלהב. "כן, אני יודע שהוא רוצה מאוד להיות רופא, אבל אני לא משוכנע שזה הדבר הכי טוב בשבילו, שלא כמו עם השחייה. אמרי הוא בן אדם מבריק. הוא יכול לעשות הרבה דברים אחרים ולהצליח בהם. בשביל להיות רופא לא צריך להיות מבריק. וצריך לזכור גם את התנאים, את השכר הלא גבוה ואת כל מה שמסביב".
