טטנוס, טיפוס הבטן, קדחת צהובה, צהבת A, ולקינוח - כדורים נגד מלריה. "את האחרונים אני לא לוקחת", אמרתי לרופא. "סבבה", הוא ענה, "מקווה שהמלריה תתחשב בך". מחקר באינטרנט סיפר לי שנדבקים במחלה רק אחת ל־3,000 עקיצות (יתושים), ולי הרי יש היסטוריה של אחת שלא זוכה בכלום.
מה שכן, זכיתי להצטרף במשך שבוע למדריך ישראלי שחי באוגנדה כבר עשור, כדי לבדוק אם יש למזרח אפריקה סיכוי להפוך למזרח הרחוק.
צ'רלס, הנהג שלנו, שנראה פחות כמו נסיך בריטי ויותר כמו מוחמד עלי, אוסף אותי מנמל התעופה בג'יפ חדש בצבע בז' ועם אנגלית של דוכסים. מרבית תושבי אוגנדה מחזיקים בשמות כמו ג'ואן, פטרישיה, ג'ו או רוברט, כאילו הם יצאו הרגע מהספר "נשים קטנות" ולא מתקלחים במי ביצות. כנראה ירושה מהבריטים, ששלטו כאן עד שנת 1962.
הנסיעה מהטרמינל באנטבה (לא הישן, שבו בוצע מבצע החילוץ המפורסם, אלא מהחדש יותר שמולו) עד לקמפלה, הבירה, אורכת שעתיים, פלוס כמה ניסיונות התנקשות. כי אם יש משהו שבאמת צריך לפחד ממנו באוגנדה, זה לא המלריה, אלא הנהגים. אין תמרורים, אין רמזורים, אין נתיבים. בדיוק כמו שאני נוהגת. כמו בטבע, גם כאן החזק שולט: אם מכונית פרטית לא תְפנה למשאית את הכביש, המשאית פשוט תיכנס בה.
מהחלון אני צופה בחיי המקומיים. תשע בערב, והעיר בעלטה. מכיוון שהדירות קטנות ולאנשים אין כסף לחשמל, הם מעבירים את הלילות מחוץ לבית. כמו בתל אביב. ההבדל בין שתי הערים הוא שבאנטבה לא תמצאו טבעונים. מכל פינת רחוב עולה ריח כבד של ברביקיו בניחוח פיח. איך, איך ייתכן שוויתרנו על כל זה?
כעבור שעה של נסיעה, המדריך של "כרמל תיירות" מעדכן שתכף נעצור להפסקה קצרה, ושאתכונן שיעופו עלי מלא אנשים. שטויות, אני אומרת לו, אני רגילה לזה מהארץ.
באמצע שוק מקומי (השווקים פתוחים עד שעת לילה מאוחרת) אנחנו מוצאים רגע להתמתח, ואכן מייד קופצים עלי מאות רוכלים מקומיים. הם מציעים לי בננות, מנגו, אננס ושיפוד בשר כבש (לטענתם). אחת הנשים נותנת לי להצטלם עם הכד שלה על הראש. "אהה, לא כזה קשה", אני מצהירה שנייה לפני שהוא נופל.
גבר צעיר וחסון מבקש לחתוך עבורי אננס, שני שקלים לאחד שלם וגדול. טוב, אני עוברת לגור כאן. לא פחות משאני מעוניינת להצטלם איתו, הוא מעוניין לצלם אותי. מעניין אם הוא מתכוון להעלות את התמונה לפייס תחת הכותרת "אני והלבנה שלי". מעניין אם יש לו פייס. רק שלא יתייג אותי ואנשים יבקשו ממני וויסקי מהדיוטי פרי. טוב, אל חשש, הוא מחזיק את הנייד הפוך.
אחרי כמה תמונות עם המקומיים, אני מתחילה לחשוש יותר מבנות המין שלי. הן רוצות מתנות, ליפסטיק, עט או קרם ידיים. הייתי מביאה להן בכיף, אם רק היה לי לעצמי.
ילד אחד שובה את ליבי במיוחד, ואני נותנת לו פנקס במתנה. אבל מהר מאוד אני מבינה מהמדריך שעשיתי טעות. "עדיף להתיידד איתם, לשחק איתם ואז לבקש לצלם", הוא מציע.
"אני בת 30 פלוס", אני אומרת לו, "אין לי זמן למשחקים".
• • •
קרוב לעשר בלילה אנחנו מגיעים (בחיים) ללודג' בקמפלה. 150 דולר ללילה, ויש לכם בקתת עץ עם נוף עוצר נשימה של אגמים ועצים ירוקים. ארוחת הערב במקום רק מוסיפה לאווירה. הדגים מעולים, אולי בגלל בקבוק הג'ין המקומי שאני מורידה. עכשיו רק נשאר לברר איפה רוקדים. הנה, בבר המקומי. והיום על הזיופים - להקה ששרה ומנגנת מוסיקה אפריקנית. את ההצגה גונבים זוג מהלהקה, שרוקדים, אם אפשר לקרוא לזה ככה, בסגנון של הטרדה מינית.
"היא לא מוטרדת?", אני שואלת את אחד המקומיים.
"הטרדה מינית זאת המצאה של המערב", הוא עונה.
ברוכים הבאים לאוגנדה.
למחרת, בתום ארוחת הבוקר, אנחנו יוצאים לכיוון שמורת הקרנפים זיווה. מדובר בחיה שנכחדה באוגנדה לפני עשרות שנים. יוזמה חדשה מנסה להחזיר אותה לטבע, ולשם כך ייבאו כמה זוגות מרחבי היבשת. המדריך בשמורה, רוברט, מספר שרוב הסיכויים שנראה אחד או שניים, ואם יהיה לנו מזל - אולי שלושה. אתם יודעים, מין שקר כזה שמדריכים מספרים כדי לעשות אפקט וואו ולקבל טיפ נכבד.
מפה לשם, ראיתי חמישה. גדולים. שלא זזים. לא ביום לפחות. בלילה, לעומת זאת, ממש איביזה כאן. החבר'ה מתעוררים בשקיעה ונכנסים לטבול בבוץ שבנהר עד אור הבוקר. בתום המסיבה הם תוקעים כמה טון דשא, כדי להרגיע את הרעב.
במשך כל הסיור אני נדרשת לשמור על שקט כדי לא להטריד את מנוחתם, שזה אומר שאני מצליחה ללחוש לחצי דקה, ואז חוזרת לצעוק. בחוץ חם, כי אין באמת חורף באוגנדה, רק עונה גשומה או יבשה, ואני הגעתי איך שנגמרו הגשמים (למה מגיע לי כל הטוב הזה?).
• • •
שמורת מורצ'יסון היא הגדולה ביותר באוגנדה. כמה גדולה? 3,893 קמ"ר, בערך חמישית מישראל. מדובר באחת הסוואנות המרשימות באפריקה. כבר בכניסה מחכים לנו עשרות סוגי קופים בגוונים שונים של אפור, שחור, לבן ופוקסיה.
בסוואנה מבקרים בזריחה, כי אז הצבעים עוצרי נשימה, מזג האוויר נוח, והחושך עושה תמונות יפות לפייסבוק. כאן מטיילים רק בתוך ג'יפ, חוץ ממני, שיורדת להפסקות בין השבילים. אף אריה לא יכול על בחורה שיש לה פיפי, ובכל מקרה, לפי כמות ההודעות שאני לא מקבלת לנייד, לא נראה שאחסר למישהו.
בדיוק כשאני מסיימת, המלכה האם של השמורה, לביאה יפה, דופקת כניסה. היא מתחילה ללכת באיטיות לפני הג'יפ, והמדריך מספר שהיא מתכוננת לציד. לא יודעת, אני כבר ראיתי רווקות תל־אביביות יוצאות לציד, וזה לא נראה ככה.
עושה קניות בשוק המקומי. אני מחפשת שמלה אותנטית, אתם יודעים, אדומה כזאת עם ציורי בננות
בשלב כלשהו מתחילה מלחמת ג'יפים בינינו לבין התיירים האחרים על המקום הראשון בשיירה. אבל אנחנו ישראלים, אז עקפנו. זה לא מאגואיזם, פשוט אנחנו מהמזרח התיכון, אז אין לנו מושג כמה זמן עוד נשאר לנו לראות ג'ירפות.
אחרי שעה עם הלביאה אנחנו ממשיכים הלאה. להקות של עדרי תאו, ג'קסונים (החיה, לא המשפחה), ג'ירפות, פר אוגנדי, במבי, עגורים, איילים, אנטילופה אנטיפתית (נסו להגיד את זה חמש פעמים ברצף), ועוד מיני חיות שאין לכם סיכוי להכיר אם אין לכם ילדים מתחת לגיל 5.
בשלב כלשהו מגיע הרגע שבו אני מתגברת על הבושה ושואלת את המדריך הישראלי איזו חיה אנחנו רואים. "תגיד, החיה המיוחדת הזאת שעברנו עכשיו עם האוזניים הגדולות והאף הענק, מה זה?"
"פיל", הוא עונה.
"מצחיקול. ברור, ידעתי. התכוונתי איזה פיל, כי אני יודעת שיש המון סוגים באפריקה".
הישיבה על הגג הפתוח של הג'יפ וצפייה בחיות השונות מתרוצצות להן במרחבים הפתוחים או נחות מתחת לעצי השיטה מביאות אותי לשתי תהיות עיקריות. הראשונה - בעצם, למה לא אוגנדה? בדיוק אז שולף המדריך הישראלי מפה ומצביע על "קרמוג'ה" (karamoja), השטח שהוקצה ליהודים בחלק הצפון־מזרחי והצחיח יותר של המדינה. בואו נגיד ככה, פחות תאילנד ויותר ירוחם. השם ירחם.
והשנייה - האם מה שאני רואה עכשיו, תוך כדי נסיעה, זה מכות בין שתי אנטילופות?
"זה סקס", אומר הנהג בשלווה.
"אז תעצור רגע!"
• • •
לקראת 12 בצהריים, אחרי שכבר ראינו את כל החיות בטבע חוץ מנמר (הגשתי קובלנה לשר התיירות האוגנדי ודרשתי פיצוי), אנחנו חוזרים למנוחה בלודג'. בארוחת הערב, בזמן שאני מחסלת פירה עשוי ממטוקה (בננה ירוקה, קטנה ומאוד לא מתוקה), יש לי סוף סוף זמן לספור את עקיצות היתושים שלאורך גופי. סך הכל 25, בקטנה, רק עוד 2,975 למלריה. העיקר שישנים בתוך כילה.
סקירה של שאר האורחים בלודג' מצביעה על כך שרובם אירופאים. אוגנדה עדיין לא מאוד מתוירת, בטח לא על ידי ישראלים. אין לי מושג אם לשמוח או לא.
מאחר שבסוואנה ראיתי רק 20 אלף סוגי חיות, הרגשתי שחסר לי משהו. לא יודעת, אולי איזה קרוקודיל? אז למחרת אנחנו יוצאים לשיט בנילוס (הוא לא הפסיק לזרום אחרי יציאת מצרים?), לכיוון מפלי מורצ'יסון. הייתי בטוחה שזה בכלל גזע עץ, עד שהוא פתח את הפה ורץ למים. אני רצתי למרכז הסירה.
בהמשך יחצו את הנהר גם פילים והיפופוטמים, בליווי אווירי של אינספור זני ציפורים, וגם עגור כתר לבן, החיה שמכהנת כסמל הלאומי ומתנוססת על דגל אוגנדה. העיקר שבספארי ברמת גן יש זברה.
בתום השיט, הסירה עוגנת בתחתית המפלים, כדי להקיא מתוכה את חסרי הכושר (אני) לטיפוס רגלי לעבר נקודת המוצא של המפלים. דווקא היה לי ממש רגוע וקל, לא מעט בזכות ההחייאה שקיבלתי בסוף.
• • •
אי אפשר להגיע עד אוגנדה בלי לבקר קרובי משפחה. בשביל זה אנחנו נוסעים ליער קיבלה, שבו יש ריכוז גדול של שימפנזים. המדריך של השמורה נלהב לחפש בשבילנו את הקופים יותר משאמא שלי נלהבת למצוא לי חתן, אבל אין אפילו אחד לרפואה.
ביחד איתי עוד כ־50 תיירים מכל העולם, שמתחלקים לארבע קבוצות, רק כדי שכולן יתרכזו באותה קרחת יער כדי לקבל פריצת דיסק מהמבט למעלה לעבר העצים. במקום 50 שימפנזים לראש, 50 ראשים לשימפנז.
ואז, כשאני כבר כמעט אומרת נואש, זה קורה. ככה זה בחיים, ברגע שאת מרימה ידיים, פתאום כל הקופים באים.
אני מסתובבת אחורה כדי לגלות שאחד מהם יושב ממש מאחוריי, בתנוחת הלוטוס מהיוגה. צעד נוסף קדימה, ואני כבר ממש מסתכלת לו בתוך הפה (דחוף שיננית). בשלב מסוים רוברט המדריך רומז לי שכדאי להתרחק, כי יש להם פתיל קצר ולא צפוי.
"זה בסדר, אני מרוקאית", אני מעדכנת אותו ולא זזה.
זוגות־זוגות הם פתאום מתחילים לרדת מהעצים. מימיני שניים, משמאלי אמא עם תינוק, וברקע הצרחות שלהם, שנשמעות כמוני כשנגמרת לי הגלידה.
ואז, בלי שום הודעה מוקדמת, אני שומעת בום מטורף מאחוריי. השימפנזה הכי גדולה ביקום נותנת אגרוף לגזע עץ ורצה לעברי. רוברט לוחש לי בטון רגוע לא לזוז, כדי לא לאיים עליה. לא שאני מסוגלת. הרגליים שלי נצמדות לקרקע, הדופק מטפס ל־220 וכל החיים שלי עוברים לי מול העיניים (פייר, מאכזב).
בזמן שאני מתאכזבת, השימפנזה - שמתגלה כזכר אלפא ומנהיג הלהקה - חולפת בסערה מול פניי. נשבעת שזאת הפעם הראשונה בחיי ששמחתי שזכר עובר מולי בלי לזרוק מבט.
אספתי את האגו ואת הלב מהרצפה, וצעדתי לכיוון היציאה מהיער. רוברט מספר לנו שהזכרים הם היחידים שמשיגים את האוכל, וכדי לקבל נתח, הנקבה מראה לגבר שלה שהיא מיוחמת (להלן: ישבן אדום), ובתמורה לסקס הוא זורק לה איזו עצם.
אחרי השימפנזים הגיע הזמן למשהו קצת יותר רגוע. גורילות. סתם, לא הספקתי לבקר גם אותן, והאמת היא שדי התחשק לי להישאר בחיים (רק כי יש לי כרטיסים לג'סטין ביבר). אבל לידע כללי, אוגנדה היא גם הבית של מאות גורילות שחיות ביערות ובהרים.
• • •
ידוע שביקורים משפחתיים יכולים להיות טעונים, אז אני מתאוששת מהמפגש עם השימפנזים בסיור באגמי הלוע שבאזור, אגמים שנוצרו בלוע של הר געש לא פעיל. מדובר בשטח הררי מלא צמחייה טרופית של עצי בננות, המון ירוק ומים צלולים. אוגנדה, ההיית או שהייתי בתאילנד?
בתום מנוחה קצרה במרפסת שבלודג' החדש והיוקרתי, המאכלס בסך הכל תשע בקתות מעץ, יוצאים לסיור רגלי בין הכפרים בסביבה. למרגלות הנהר אני פוגשת שתי אחיות צעירות עושות כביסה, שיוצאת יותר נקייה מהמכונה שלי.
כמה פשוטים החיים באפריקה. הצורך הטבעי הוא לרחם על המקומיים, כי לרובם אין לפטופ, קרוקס, מרכך שיער או שיער, אבל כשמניחים רגע את השיפוטיות בצד, אני עדיין מרחמת עליהם. נכון, לא חסר להם אוכל ולא חסר מקום לינה, אבל איזה מין חיים אלה בלי קנדי קראש?
תוחלת החיים הממוצעת היא 55 שנים, בשל תזונה לא מאוזנת והזנחה רפואית, וכמחצית מהתושבים במדינה הם מתחת לגיל 20. אם עד עכשיו שקלתי לעבור לכאן, הרגע זה ירד מהפרק. לא מתאים לי שיקראו לי פה זקנה. בחדרה אני נחשבת פרגית.
בשוק המקומי אני מחפשת שמלה אותנטית, אתם יודעים, אדומה כזאת עם ציורי בננות, שכנראה תהפוך לסמרטוט לבדיקת השמן באוטו. כשאני ניגשת לאחד הדוכנים, בניסיון להבין כמה עולה שמלה, המוכרת עונה לי 20 אלף לירות שטרלינג. עוד לפני שאני מבינה כמה זה בשקלים, היא מעלה את המחיר ל־25 אלף. אני ממשיכה הלאה, אבל זה ממש לא מזיז לה. לא, פה זה לא תאילנד.
• • •
את הטיול אני מקנחת בנסיעה לעבר ביצה. כן, ממש כמו אלו שהיו במאה הקודמת בדגניה והרגו את חברי השומר הצעיר ממלריה.
העילה לסיור: צפייה במנעלן, ציפור נדירה בעלת מקור ארוך במיוחד. סיבת המוות: התהפכות מהסירה תוך כדי בהייה בשני המקומיים השריריים שחותרים בה. חבצלות המים היפות שמעטרות את הדרך הן ניגוד גמור למים העכורים שבביצה, אבל יש מצב ששתלו אותן במיוחד בשביל ההלוויה שלי.
כעבור שעה של נסיעה, שבה החותר הקדמי מדומם את מנוע הסירה ויורד לדחוף אותה עצמאית, טרם נראתה ציפור.
אני מציעה שנחזור כי ידוע שציפורים עם מקור ארוך יש גם בגוגל. רק שהשניים מסרבים להרפות. בנחישות של מעשן כבד שחייב סיגריה בשירותים במטוס, הם ממשיכים לדחוף את הסירה תוך כדי הבטחה שיבוא הרגע והציפור תגיע.
והיא באמת מגיעה. בדיוק איך שאנחנו מסיימים את השיט. הכי לעשות דווקא. בטח לא היו לה חברים בבית ספר.
odeliayakir@gmail.comהכתבת היתה אורחת "כרמל תיירות", שתוציא בחופשת הפסח, באוגוסט ובחגי תשרי טיולי ספארי בני שמונה ימים לאוגנדה, בטיסות ישירות. המחיר - החל מ־2,995 דולר לאדם, כולל לינה, העברות ופנסיון מלאטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו