לגיטימיות תחת אש

פרשת אלאור אזריה הוכיחה שוב השבוע שהיא הרבה מעבר לתיק פלילי. הכרעת הדין שניתנה בה היתה נקודת ציון חשובה, לא יותר, באירוע שמעמיד למבחן שאלות יסוד מרכזיות בהרבה מעניינו של חייל בודד, ואשר מאתגרות את הצבא והחברה באופן חסר תקדים.

ברמה המשפטית מדובר היה בתיק פשוט יחסית. כל מי שעקב אחרי המשפט יכול היה להעריך, ברמת סבירות גבוהה מאוד, שאזריה יורשע בהריגה. לא רק שינוי הגרסאות, הניסיונות להפיל את האשמה על אחרים, העדויות הרבות והסרטים מהשטח, אלא בעיקר דבריו שלו, בזמן אמת - "דקרו חבר שלי אז מגיע למחבל למות" - הם שהכריעו נגדו, כפי שהיה ברור מלכתחילה.

גם קו ההגנה שנקטו פרקליטיו של אזריה לא היטיב עימו, בלשון המעטה. הסתירות בעדויות המומחים (הרפואיים, הצבאיים), המגמתיות השקופה של חלקם (בעיקר מקרב תושבי חברון), ומעל הכל - העליהום על בית המשפט בתקשורת וברשתות החברתיות והניסיונות להציגו כמגמתי, מוטה וכזה שחרץ דין מראש, כל אלה הרעו מאוד את מצבו המשפטי של החייל.

בנתונים האלה, ספק אם קיים שופט אחד ביקום שהיה פוסק אחרת. שופטים הם לא מגיבים בפייסבוק אלא אנשי מקצוע שמכריעים על פי ראיות, ובמקרה הזה הראיות מצביעות חד־משמעית על כך שאזריה הוא עבריין כפול: גם פלילי וגם ערכי; הוא גם הרג אדם במתכוון ובניגוד לחוק, והוא גם עבר על פקודות וערכי הצבא. כל דרך אחרת להסתכל על המעשה שלו חוטאת לחוק ולמעשה עצמו.

את האמת הפשוטה הזאת ביקש הרכב השופטים להעביר בהחלטתו להקריא על פני יותר משעתיים וחצי חלקים ארוכים מהכרעת הדין. הגיונם של השופטים אמר שאם יפרקו ויסבירו אחת לאחת את הטענות והנימוקים - הציבור יבין וישתכנע. אלא שאת הציבור, או את רובו המכריע, טענות ונימוקים אינם מעניינים; הוא הכריע כבר מזמן - בעד החייל - וכל היתר הם רעשי רקע.

גרוע מכך, רבים בציבור משוכנעים שנתפר לאזריה תיק. גם האחראים סומנו: שר הביטחון הקודם משה יעלון, והרמטכ"ל גדי איזנקוט. יעידו דבריהם בזמן האירוע כי מדובר במעשה שחורג מהנורמות שמצופות מחיילי צה"ל. גם קו ההגנה הכושל של אזריה פלירטט עם ההיגיון הזה, וניסה לרמוז שבית המשפט שירטט את העיגול מסביב למטרה שסימנו בכירי המערכת.

תיקון חברתי־ערכי

אלא שהמציאות מורכבת יותר. ב־24 במארס, יום האירוע, היתה שקועה ישראל בגל טרור. כאשר התפוצצה הפרשה, בשעת צהריים, החשש המיידי היה כפול: שהסרט שבו תועד אזריה יורה במחבל, שהופץ ויראלית בכל הרשתות החברתיות, ידרבן פלשתינים רבים לצאת לרחוב ויצית מהומות נרחבות שיגבו קורבנות; ושהוא יביא על ישראל מתקפה בינלאומית, משום שהוא "מוכיח" את טענת הפלשתינים כי צה"ל מוציא אנשים להורג ללא משפט.

את שני התרחישים האלה ניסתה ישראל (והצליחה) לבלום בזמן אמת. הם שעמדו ברקע התגובות המיידיות של יעלון ואיזנקוט, וגם של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאמר אז כי "מה שהתרחש בחברון אינו מייצג את ערכי צה"ל. צה"ל מצפה מחייליו לנהוג בקור רוח, בהתאם להוראות הפתיחה באש". בשיפוט מקצועי לאחור, המדיניות המושכלת הזאת הוכיחה את עצמה: ביחד עם פעולות שננקטו בשטח, ושיחות הרגעה עם גורמים פלשתינים, התבערה נמנעה.

מי שנותן פקודות בצבא הם המפקדים, ולא הח"כ או הרב או האב. הפגנה מחוץ לבית הדין הצבאי בקריה, השבוע // צילום: אי.אף.פי

רבים סבורים כי גם בנתונים האלה, ראוי היה שאזריה יועמד לדין משמעתי, ולא יואשם בהריגה עם כל הרעש והרפש שכרוכים בניהול משפט. גם כאן המציאות מורכבת יותר; גם אם נמנעים מעיסוק בשאלה הערכית האם מי שעשה מעשה פלילי ראוי שיימלט ממשפט רק משום שלציבור בישראל לא נעים לראות זאת, החוק הצבאי היבש ולוחות הזמנים של האירוע מספקים את התשובה העניינית לטיעון הזה: מייד לאחר הירי דיווח המ"פ למג"ד על התקרית. המג"ד דיווח למח"ט שמדובר באירוע חריג, וזה התקשר אל הפרקליט הצבאי הראשי, שהבהיר כי בכל מקרה מוות - ובוודאי במקרה בעייתי כמו זה - דרושה חקירת מצ"ח. כעבור זמן קצר הגיעו החוקרים למקום, ומרגע זה מדובר היה בתיק פלילי; כאשר הגיעו הדברים לידיעת הפיקוד הבכיר, בהמשך היום, כבר לא היה ניתן חוקית לעצור את החקירה ולהעביר את הטיפול למישור המשמעתי.

אלא שהציבור לא ידע ולא רצה לשמוע את כל אלה. מבחינתו (או ליתר דיוק: מבחינת רובו) העניין היה ונשאר פשוט: מחבל שבא להרוג דינו מוות, ולא ייתכן היפוך תפקידים שבו החייל הופך להיות הרע בסיפור. התגובה האינסטינקטיבית־אמוציונלית הזאת היתה מהרגע הראשון הדלק העיקרי בפרשה; בעוד בצה"ל איחרו להבין זאת, במערכת הפוליטית היו מי שעשו מזה הון מיידי - על גבו של אזריה, ששימש כלי משחק בידי גורמים ציניים שהפכו אותו ל"ילד" ול"גיבור", אבל לא יחלקו עימו גרם של אחריות או עונש.

מביך כמעט להתייחס לנושא ה"גבורה" של אזריה בשבוע שבו נפטר רס"ן חגי בן־ארי, הפצוע הקשה ביותר ממבצע צוק איתן. האתוס הצה"לי שזור סיפורי גבורה שאף אחד מהם לא קשור לירי מאוחר, מיותר ומכוון במחבל מנוטרל. אזריה הוא גם לא ילד: הוא חייל שנשלח למלא משימות במסגרת חוק שירות חובה; לכך כיוון הרמטכ"ל השבוע, כאשר הביע סלידה פומבית מהשימוש במונח "ילד" ביחס לחיילים.

ייתכן שהיה על איזנקוט להתנסח באופן בהיר יותר, אבל נדמה שזה מה שהוא ביקש להגיד: מי שמשרת בצבא הוא ילד להוריו בוודאי, אבל מבחינת הצבא הוא חייל, עם משימות ואחריות. אזריה הוא לא ילד חסר ישע אלא חייל שאחראי למעשיו, בדיוק כמו שגלעד שליט לא היה תינוק שנשבה אלא חייל שכשל בתפקודו המקצועי ובכך איפשר את חטיפתו.

את התיקון החברתי־ערכי הזה מנסה איזנקוט לעשות באיחור של 20 שנה. שורשיו נמצאים בשנים המאוחרות של שהיית צה"ל בדרום לבנון - שאת מרביתן עשה איזנקוט בקו החזית - כאשר "ארבע אימהות" הובילו את הקמפיין הציבורי לנסיגה מלבנון ולהחזרת "הילדים" הביתה. אז כמו היום לא היה מדובר בילדים אלא בחיילים שנשלחו למשימות על ידי ממשלה וצבא ריבוניים, אבל הקמפיין - בדיוק כמו במקרה של אזריה - לא כוון לראש אלא לבטן: השימוש במונח הלא מקרי "ילד" נועד לייצר בציבור צורך מיידי לחבק אותו ולשמור עליו.

וכך, בהדרגה, התחולל היפוך תפקידים מסוכן. במקום שהחיילים יהיו המגן של המדינה והעם, הפך את עצמו העם למגן החיילים. יש הטוענים כי המגמה החריפה עד כדי כך שדמם של החיילים הפך לסמוק משל אזרחים; עדות לכך הם מוצאים בהימנעות - במשך כעשור, עד מבצע עופרת יצוקה - מפעולה צבאית נחרצת נגד הרקטות בעזה, מחשש שחיילים ייפגעו וגם במחיר הנזק (הפיזי, הנפשי) שנגרם לאזרחים ביישובים הסמוכים לרצועה.

שטות כמו דמוקרטיה

אלא שלציבור הישראלי קשה לקבל את ההיגיון הזה. הוא רגיל לעטוף את חייליו בחום ובאהבה, לתת להם טרמפ (בעבר, כשעוד היה מותר), לסרוג להם סוודרים, לשלוח להם חבילות. גם לצה"ל יש אחריות לכך; לו היה משכיל להימנע משנור ומתרומות, לו לא היה נסמך על הורים ונדבנים בעלי אמצעים, לו היה נפטר מה"דודות" וכל מה שבא עימן, לו היה נפטר מהניצול הציני של הציבור והתקשורת בכל מאבק על אמצעים ותקציב - היה הצבא תורם את חלקו לניתוק הרגשי שמתבקש לבצע.

ספק אם צה"ל יעשה את כל אלה, ולא רק בגלל הצד החומרי. בהיותו "צבא העם" הוא קשוב (יש שטוענים קשוב מדי) לרחשי הציבור ומאווייו. בצד החיוב זה מספק לו אמון גבוה לפעילותו; בצד השלילה זה מחייב אותו לעיסוק יומיומי בסוגיות שספק אם הן מעניינו של הצבא. איזנקוט מודע לבעייתיות הזאת, ומבקש לטפל בה - למרות הפוטנציאל הנפיץ שלה. זה המשך ישיר להתעקשותו לעסוק בכל נושא ועניין שנוגע ביחסי צבא־חברה: החל משירות בנות, דרך מעורבות רבנים, וכלה בהתערבות של פוליטיקאים (והורים) בנעשה בצה"ל.

מבחינתו של הרמטכ"ל הדברים ברורים ופשוטים, ומעוגנים בחוק. צה"ל כפוף לדרג המדיני ומקבל ממנו הנחיות, אבל מי שנותן פקודות בצבא פנימה הם המפקדים, מהרמטכ"ל ומטה, ולא הח"כ או הרב או האב. כל ניסיון לנהוג אחרת יהיה הרסני ומסוכן; אם את הוראות הפתיחה באש יקבעו חברי מרכז המפלגה או מפגיני "לה פמיליה", יהפוך צה"ל לצבא של כנופיות שישתלבו היטב במרחב המדמם סביבנו. ההתעקשות על כך לא רק מבדלת את ישראל מאויביה ומשמרת אותה כדמוקרטיה, אלא מעניקה לה את ההגנה הטובה ביותר מפני ביקורת חיצונית.

איזנקוט מאמין שאם יתמיד בדרך הזאת, ולא יזגזג ויקרוץ לציבור ולפוליטיקאים, המסר יחלחל ויגבר. סקרים שנערכו מייד לאחר תוצאות המשפט מטילים ספק באופטימיות שלו; עולה מהם בבירור שהציבור לא מתעניין בשטויות כמו דמוקרטיה וחוק, אלא רוצה צדק כפי שהוא תופס אותו - גם אם הצדק הזה דורש לרבע את המעגל.

מול המציאות הזאת נדרש עתה צה"ל לפעול. מהקריאות שנשמעו שלשום שלא להתגייס לצה"ל בעקבות הרשעתו של אזריה לא צריך להתרגש אמנם - רובן נאמרו בסערת רגשות, וממילא לא מדובר כאן באיזו טובה שמישהו עושה למדינה אלא בחוק שחובה לציית לו - אבל הצלקות נותרו, בציבור ובתוך הצבא, והן מחייבות טיפול.

דומה שדווקא בתוך צה"ל העניינים פשוטים יותר, ולא רק בגלל שמדובר בארגון היררכי. החיילים אמנם תומכים באזריה, אבל גם מבינים שהוא כשל. זמן קצר לאחר התקרית בחברון נערכה שיחה לחיילי גדוד גבעתי ששירת באותה הגיזרה והיה מעורב בפגיעה במספר רב של מחבלים. בתשובה לזעם החיילים על "הפקרת" אזריה, שאלו אותם מפקדיהם כמה מהם הועמדו לדין על הרג פלשתינים. התשובה היתה ברורה - אף לא אחד מהם - וגם מה שמשתמע ממנה: תפעלו על פי הפקודות, הנהלים והערכים, ואיש לא יבוא אליכם בתלונות.

בציבור יהיה קשה יותר להחדיר את המסר הזה, בעיקר לאור המעורבות המזיקה של פוליטיקאים, שמסתכלים גם על פרשת אזריה כעל הזדמנות לגרוף עוד כמה לייקים וקולות. עדות לכך אפשר למצוא בקמפיין החנינה העכשווי, שמנותק מהמציאות וכולו פופוליזם זול. ההסבר לכך פשוט: אין יכולת לדון בחנינה טרם הסתיימו ההליכים המשפטיים, וגם אז החנינה מצויה במסלול מסודר שעובר דרך הקצונה הבכירה ונשיא המדינה, כמו במקרה של כל עבריין פלילי מורשע. לחוק מיוחד עבור אזריה אין סיכוי לעבור, ואין גם סיכוי שתינתן חנינה במסלול מקוצר, סטייל קו 300, ולא רק משום שטעות אחת, שנעשתה אז, לא מצדיקה טעות אחרת, אלא מן הטעם הפשוט שאנשי השב"כ נשלחו להרוג את המחבלים בהנחיית מפקדם (ואפשר שבידיעת ראש הממשלה שמיר, שהכחיש זאת), ואילו אזריה פעל בניגוד לפקודות מפורשות שקיבל.

את נושא החנינה יש לשקול לאחר שייגזר עונשו של אזריה. ממילא לא נוטים בתי הדין הצבאיים להחמיר עם חיילים במקרה של הרג פלשתינים, ובנסיבות הרחבות של המקרה - ובעיקר העובדה שכל המורכבות של פעילות צה"ל בגדה, לרבות המחלוקת הפוליטית בישראל, התנקזה לתיק הנוכחי - סביר שהמגמה הזאת תימשך, תוך שבית המשפט יתחשב בסבל הממשי שנגרם למשפחת אזריה.

•••

אבל בצד הדאגה לחייל, ראוי שהציבור, ובעיקר הפוליטיקאים, יימנע מלתת רוח גב מסוכנת לפגיעה בצה"ל ובמפקדיו. זה מתבטא בקריאות של המפגינים לאיזנקוט ש"רבין מחכה לך", ובגל המכוער ברשתות החברתיות נגד ראשת בית הדין, אל"מ מאיה הלר, ובשיאן הטענה השקרית במכוון שהיא אחותה של טלי פחימה, שנועדה להציג אותה כמסייעת למחבלים ומכאן לאויבת, אבל ברבדים היותר עמוקים זה מכרסם בלגיטימיות של צה"ל ובקונצנזוס סביבו.

זה פוטנציאל הנזק האמיתי בפרשת אזריה, וזה ורק זה - ולא עניינו של חייל בודד שהורשע כדין בפלילים - אמור לעמוד לנגד עיניו של כל מי שרוצה לשמר מדינה דמוקרטית, ובתוכה את צבא העם שמקפיד לפעול באופן חוקי וערכי גם בתנאים הסבוכים של סמטאות חברון.