ישראל ניזוקה מהחלטת מועצת הביטחון נגד ההתנחלות ובנימין נתניהו חש פגוע שאף לא מדינה ידידותית אחת מבין 14 התומכות ניאותה להימנע - לפחות להימנע - ובמשך שבוע התגלגל כדור־אש בפי הדוברים בירושלים, מה שחיים נחמן ביאליק תיאר כ"כל הלילה רתחו ימי הלהבות". חלף שבוע, ודונלד טראמפ צייץ בטוויטר שלו זריקת עידוד מחממת לב לישראל, ואילו ג'ון קרי נשא נאום שנענה בביקורת חריפה מפי נתניהו, וצינת החורף מאפשרת לערוך עתה חשבון רווח והפסד לגופו של עניין. העובדות והתהיות העולות מסתכמות כך:
• ברק אובאמה רמז כי לא ייתן ידו ליוזמה מדינית נגד ישראל באו"ם בתקופת ההמתנה לטראמפ, ולא עמד בדיבורו. מימוש הבטחתו של אובאמה הצריך הדדיות. נתניהו הבין זאת. לכן פעל כחודשיים לשכנע את נפתלי בנט ואיילת שקד לוותר על חוק ההסדרה. "לא יהיה", אמר לשריו. גם הם החרו־החזיקו אחריו, אבל נגררו אחרי הימין בבית היהודי והלחץ הגיע עד נתניהו, שחרף עמדתו הצביע פעמיים בעד חוק ההסדרה. הוא לא התכוון להמשיך, אבל קרי לא האמין כי יש "טריק" כזה שראש ממשלה מצביע פעמיים בעד חוק שהוא מתכוון לבלום. מה גם שהצהרות על סיפוח ומחיקת "שתי מדינות לשני עמים" הומלצו על ידי בנט וראשי הליכוד והבית היהודי עם ההסדר לפינוי עמונה.
• ישראל פתחה במסע חסר תקדים בחריפותו נגד אובאמה. השגריר רון דרמר דיבר נגדו בלשון שכל נשיא אחר היה מכריז עליו כעל "פרסונה נון גראטה", אישיות בלתי רצויה. מה שמותר לנתניהו אסור לשגריר. על פחות מכך - סיפר השגריר לשעבר זלמן שובל בספרו - איים שר החוץ האמריקני ג'יימס בייקר לגרשו הביתה. מירי רגב דיברה על הנשיא בלשון נמוכה ונתניהו לא היסה אותה, וחבל. הנה אני רושם למבחן השנים הקרובות: אובאמה יהיה מנהיג חשוב. הוא ינאם וירצה בכל האוניברסיטאות העיליות. ישראל תכה על חטא, אך במאוחר.
• נתניהו שמח לראות את טראמפ בבית הלבן. יש סיכוי לירח דבש. הצהרותיו של הנשיא המיועד מעידות על כך. אך טראמפ טרם חש בעוצמת הלחץ שיופעל עליו במהלך כהונתו. למשל, אם יבוא שר החוץ המיועד רקס טילרסון ויבקש בשם עמיתו לעסקיו הקודמים ולדימיר פוטין לעכב לשנה את המשך הבנייה בהתנחלויות, והבית הלבן ייאות להצטרף לפנייה - האם יוכל נתניהו לדחותו? את גדול הידידים? בעיקר כשמדובר בפרק זמן קצוב? אפילו בנט יהסס.
• גם מסע החרם שעורך נתניהו למדינות שהצביעו במועצת הביטחון נגד ההתנחלויות על כרעי תרנגולת. ד"ר אחמד טיבי הפציר בצהלה בנתניהו להמשיך בו. זה פרק ב' לעצת אחיתופל. כל שנותיה נאבקה ישראל לקיים קשרים פומביים עם ראשי מדינות. דוד בן־גוריון נאלץ כמעט לזחול לניו יורק כדי לזכות לחיוך מג'ון פיצג'רלד קנדי וללחיצת יד רפה מקונרד אדנאואר הגרמני, ששהה באמריקה. הסיוט הזה נגמר, עכשיו נחזור אליו ביוזמתנו? בעוד חודש או חודשיים תבקש ישראל לשוחח עם ידידת האמת תרזה מיי, שהמפגש עימה בוטל, ולפתע היא תהיה עסוקה מאוד ולא תתפנה לשוחח עם נתניהו, ומה יאמרו עליה בירושלים?
• ראוי גם לזכור, הרי אילו הטילה אמריקה וטו עדיין היו שאר 14 החברות במועצת הביטחון נגד ההתנחלויות, האם גם אז היתה ישראל מבטלת את המפגשים עם מנהיגיהן? כולן מדינות ריבוניות ואפשר לנזוף בהן על ההחלטה הפוגענית, אבל לנתק מגע? חרם? הרי צעד זה משחק היישר לידי תנועת החרם המרושעת BDS.
דונלד טראמפ. נתניהו שמח לראות אותו בבית הלבן ויש סיכוי לירח דבש // צילום: רויטרס
מה לעשות עתה? להסתלק מהרטוריקה המתלהמת. להביע אכזבה עמוקה מהחלטת מועצת הביטחון. לבלוע את העלבון ולהשתתף בוועידת השלום בפאריס, ולחלופין להרכיב, לפחות, משלחת של דוברים מקצועיים, שיסתערו על התקשורת הבינלאומית להסביר את עמדת הממשלה בקמעונות ובסיטונות וללא הרף, ולהעמיד בראשה נציג בדרג מכובד אך נמוך, יחסית, ולהיאבק. היעד הוא למנוע בפאריס נוקאאוט לישראל. אולי יושג אפילו תיקו. לא עמדה מתלהמת, אבל פטריוטית. כי מכאן ואילך על ישראל לפרוש מהפרק העקר של החרמת ידידיה בעולם.
מי שומר על הנוער?
46 שנים לאחר שהלך לעולמו מתהפך נתן אלתרמן בקברו. בבית הספר תיכונט הנושא את שמו סירב המנהל רם כהן להשמיע את "התקווה" בסיום טקס הזיכרון ליצחק רבין. ההמנון אינו מקובל על הערבים, וכפי שהסביר לי שלשום, לא רצה להדגיש משהו לא שוויוני בהקשר לאירוע. כאילו רבין היה "מר שוויון" ולא "מר ביטחון", שחייו הוקדשו להגשמת מילותיו של נפתלי הרץ אימבר (בתיקון חרוזיו על ידי אחד ממייסדי הגימנסיה העברית הרצליה).
כהן ביצע השתלטות עוינת על בית הספר היותר־מודרני בישראל (הערת שוליים: אילו נשאלתי הייתי מקים את התיכון הדיגיטלי בשדרות ובנתיבות, ולאו דווקא בתל אביב). הוא התעלם מרמזי משרד החינוך והזמין נציגים של "שוברים שתיקה" להרצות בפני התלמידים טרם גיוסם.
רם כהן. סירב להשמיע "התקווה" כי ההמנון לא מקובל על הערבי // צילום: מאיר פרטוש
ניחא, ומאז ציפו הורים ותלמידים כי גם נציגי "אם תרצו" שמימין יוזמנו להציג את השקפתם, אבל לא במשטרת המחשבות שהשתלטה על בית הספר הנושא את שמו של מחבר "מגש הכסף". אותם אין כהן מזמין "כי הם בעד הכיבוש".
כהן, מחנך נעים־הליכות בדיבורו, שלדבריו נהנה מגיבוי מלא של עיריית תל אביב בראשות רון חולדאי, נושא ברמה את נס הדמוקרטיה. עד שהיא מגיעה אל פתחו. בתיכונט שלו לא לומדים כנראה את הכלל ש"נאה דורש, נאה מקיים". שערורייה, וההורים שותקים־למחצה מפני שבבית הספר מלמדים בשיטות יקרות וחדישות.
אירוע כזה התרחש גם בגימנסיה "הרצליה". בעקבות פרסום "כאן" אירגן עורך הדין עדיאל דיסקין (קרוב־משפחה רחוק שלי) קבוצה של עשרות מבוגרי המוסד, שהתלוננו במכתב לשר נפתלי בנט כנגד המנהל ד"ר זאב דגני. יש לדגני פרק מוכתם כאשר מנע הרצאה רשמית של קצין צה"ל בגימנסיה והוציא את הרמטכ"ל גבי אשכנזי ואותי (בוגרי המוסד) משלוותנו.
אך הפעם נהג דגני אחרת. הוא השיב לדיסקין ולחבריו כי הגימנסיה פתוחה לכל מיני דעות, וכבר הוזמנו נציגי "אם תרצו" להרצות את משנתם. בסדר.
רק שהבעיה צריכה להכרעה אסטרטגית ועקרונית. הייעוץ המשפטי מצא כי אין לבנט סמכות להשאיר את "שוברים שתיקה" מחוץ לבית הספר. לפיכך, אם רוצים להדיח את הפעילים אל מחוץ למוסדות החינוך יש צורך בחקיקה.
הבעיה קשה. פעילי "שוברים שתיקה" מכפישים את צה"ל בארץ ובחו"ל. הם מזיקים לישראל. זכותם, אבל אין להתעלם מכך. בנט חותר להדיחם מבית הספר. אם לאו - חובה לפתחם גם בפני האחרים. לא רק "אם תרצו" שרם כהן חוסם בכניסה לתיכונט, אלא גם נוער הגבעות ואנשי חב"ד המשתטחים על הקבר באומן.
מי יסכים? רם כהן? דגני? לכל צד במחלוקת הזאת, המצריכה הכרעה תקיפה, יש סיבה לעצור לרגע "ולעשות חושבים". כך או כך, זכות הנוער הלומד לפתיחות חייבת לעמוד לכולם, בבחינת "אל תיגעו במשיחיי".
בין אולמרט לגטאס
בהיחלצו לסייע לעמיתו תוך שימוש שגרתי מחליד בטיעון כי ערבים מופלים בישראל לרע, תהה ד"ר ג'מאל זחאלקה מדוע אהוד אולמרט לא נעצר במהלך חקירתו, אבל ד"ר באסל גטאס ישב ארבעה ימים בתא.
איני יודע אם נחוץ היה לעצור את אולמרט. הרשעותיו מעידות כי לאו דווקא. אך גם אם היה מקום אין זה מייתר את הצורך לעצור ח"כ שחשוד בעבירה ביטחונית כה חמורה. בעיקר כשגטאס אינו לבד. הרי היה צורך לברר מי הפקיד בידיו את הטלפונים הניידים האסורים והפעיל אותו, ואולי דווקא סחט אותו כפי שאירע בעבר לח"כ ערבי בדימוס?
באסל גטאס. טוב שלא הודח מהכנסת כי זה היה משחק לידיו // צילום: מישל דוט קום
גטאס עבריין, לכאורה. למרבה המזל לא הודח מהכנסת בידי 70 מעמיתיו. זה היה משחק לידיו. לעומת זאת האירוע קצר והיועץ המשפטי חייב להזדרז בהגשת כתב האישום ובניהול המשפט, ולקוות כי אם יורשע ייכלא לתקופה ארוכה. או אז שירות בתי הסוהר יעקוב בערנות אחרי מבקריו כדי ללכוד את מי שינסה להבריח טלפון נייד לתאו, "איך שגלגל מסתובב לו".
מה מוצק, מה עורבא פרח
בדיקת העניינים שנקשרו בבנימין נתניהו היתה חייבת לעבור לשלב החקירה־באזהרה. מפני שהתארכות הבדיקה החלה להיראות בעיני חלק מהציבור כסחבת מכוונת בחסות ד"ר אביחי מנדלבליט ורוני אלשיך, ומפני שאליעד שרגא ואיתן כבל ואלדד יניב כבר ביקשו כל אחד בתחומו את התערבות בג"ץ לזירוז החקירה במשטרה. גם מפני שבלי חותמת הסיום של החקירה באזהרה היתה עננה מוסיפה לכסות כל תוצאה. בסופו של יום, זו גם אפשרות עדיפה בעיני נתניהו שהצהיר כי "לא יהיה כלום מפני שאין כלום".
החקירה הנוכחית אינה דומה לקודמותיה. שמות של עדים ועדי מדינה ונאשמים וחוקרים עולים ויורדים כמו מלאכים בסולם יעקב, ולא ברור מה מוצק ומה עורבא פרח. עיתונאים מתהלכים אפופי סוד עם שמות של "שחקנים", אבל לא חוזרת התמונה הישנה: אז גידי וייץ מ"הארץ" לחש על אוזני את שמו של משה טלנסקי כעד עתידי נגד אהוד אולמרט זמן רב לפני שהגיע לארץ. עתה איש אינו יכול להצביע על עד תביעה מובהק.
בפועל יש שמות. יש אבק באוויר. אין סוף שמועות. ההודעה על מעבר מבדיקה לחקירה מקצרת את התהליך הבלתי נמנע לכאן או לכאן.
שירת מחאה
הטלטלה הפוליטית שפקדה את מדינות ערב מ־2010 ואילך לוותה בנחשול של שירים. לא ברור עד כמה ליבו את השאיפה למהפכה ואולי רק ליוו אותה. נעמה אביעד ונועם זיצמן מהמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ ניצבו מול נחשול של מילים ומנגינות בכותבם ספר מוסיקלי שנושא את השם "פסקול של מהפכות". הוא עטוף בכריכה ככל ספר, אבל מגיע עם תקליטור חדשני.
ההתחלה היתה במעצר ראפר בתוניסיה שלעג לנשיא המדינה. השירים שמילאו מוקדי הפיכה היו ישירים, חסרי מטאפורות כמו "מילאתם את המדינה באנשי ביטחון ומודיעין / אתם חושבים שהעם אינו חש אתכם?"
בכיכר תחריר בקהיר שרו המונים "התעוררנו אל ההתנגדות / דור שאינו יודע להתבדח. / אנו דורשים כל זכות / זהו, ההחלטה נפלה / אין דרך לבריחה. / לא נימלט לפני סימן הניצחון".
יותר מאוחר הגיעה אכזבה. "חלמנו על אביב פורח, אבל קיבלנו אביב מבולבל / שהאיר על דם הילדים והאנשים / והפכו את מהפכתנו לאדומה ולהורגת בשם הדתות".
אביעד וזיצמן מצאו גם קורט נחמה במזרח התיכון הבוער. המהפכנים דרשו שינוי מוחלט במבנה המשטר והחברה בארצותיהם בעודם "מעלימים את הקלישאות הפוליטיות דוגמת הסכסוך עם ישראל..."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו