"ידעתי שהתינוק לא מת כי הוא היה בריא בידיי"

מרים לוי־קלזן, בת 86 מהרצליה, אינה מסוגלת לשכוח את נהי האימהות שנאמר להן שילדיהן נלקחו מהן בטרם עת. בשנת 1949 עבדה כאחות מוסמכת במחנה של הסוכנות היהודית בראש העין, ו"בכיתי יחד איתן. הן על התינוק שמת, ואני על זה שאני יודעת שהוא בחיים ולא יכולתי לעשות כלום". 

לוי־קלזן מספרת כי בשנה שאחרי קום המדינה הקימה הסוכנות בתי תינוקות בעיר. "היו שם ארבעה מחנות, אני עבדתי במחנה ב'. ראיתי את הילדים שהגיעו משדה התעופה היישר אלינו למחנה. את ההורים העבירו לאוהלים, והיה אז חורף קשה מאוד. היה בית חולים במחנה א', והאימהות היו מביאות את הילדים בערב. למחרת האם היתה באה לבקר והיו אומרים לה שהוא מת". כשההורים ביקשו לראות את גופת ילדם או את קברו, "הייתי שומעת את האחות אומרת: 'לכי לחפש בבית העלמין בפתח תקווה, הוא בקבר'. אבל לא היה קבר ולא היה כלום".

לוי־קלזן כאחות בצעירותה, עם ילדים בויצ"ו ירושלים

האחות לשעבר משוכנעת שהתינוקות לא נפטרו כפי שנאמר להוריהם. "ידעתי שהתינוק לא מת כי הוא היה בריא בידיים שלי. אחר כך העבירו אותו, וכשהאם הגיעה לראות אותו אז פתאום הוא חולה? ראיתי אותם, ואז הם נעלמו ממני".

לדבריה, אימהות שילד אחד שלהן כבר נעלם ללא כל תיעוד ניסו לשמור את הרך הנולד קרוב אליהן ככל שרק יכלו. "הן היו מגיעות לבית התינוקות באמצע החורף ברגליים יחפות. הן אמרו שמשום שבבית החולים לקחו את הילד שלהן, הן מעדיפות לשמור את התינוק לידן. הן השכיבו אותו לידן במיטה. הצוות כעס עליהן, אבל אני הייתי מניחה עליהן שמיכה דקה חמה ואומרת להן בתימנית: 'סירי'. לכי".

לוי־קלזן מאושרת כי זכתה לראות בימי חייה את פרסום הפרוטוקלים של ועדות החקירה. "אלו דברים שחשוב לספר. אמרתי לעצמי שאסור לשתוק. לא עוד".