באופן מפתיע, תנועת המחאה העממית האמריקנית "כיבוש וול־סטריט" צמחה דווקא בתקופת נשיאותו (הראשונה) של ברק אובאמה, שכנשיא דמוקרטי היה אמור לפעול לטובת רווחת האזרח הקטן. דווקא בתקופתו, הגיעו הדברים לידי רתיחה.
לאחר המשבר של 2008 נאלץ שר האוצר בממשל בוש, הנרי פולסון, להקצות סכום דמיוני של 700 מיליארד דולר כדי להציל את הבנקים הגדולים של ארה"ב מהתמוטטות שהיתה עלולה להביא למשבר כלכלי במימדים תנ"כיים. הבנקים ניצלו אמנם, אך בקרב אוכלוסיית ארה"ב הלכה והתחזקה הרגשת אי השוויון וחוסר הצדק בחלוקת המשאבים. "הבנקים מתייחסים לאזרח כאילו הוא בא לבקש נדבה", אומר בסרט ג'סי לה גרקה, עיתונאי ופעיל חברתי.
מי שירצה לעשות אנלוגיה למחאת האוהלים אצלנו מוזמן לעשות זאת, על אחריותו. קשה להכחיש כמה קווים מקבילים: בשני המקרים מדובר בתנועות שצמחו מלמטה, הוציאו לרחוב אנשים כדי למחות על מצב כלכלי מסוים, זכו לנצנץ לתקופה קצרה - והתפזרו, בסופו של דבר, בקול דממה דקה. למפגינים שלנו היו שדרות רוטשילד, לאמריקנים - פארק זקוטי בניו יורק.
אבל יש גם הבדלים עמוקים בין שתי התנועות. סרטו האינטליגנטי של קורי אוגילבי מיטיב לתאר ולנתח את התנועה האמריקנית, שנולדה ב־17 בספטמבר 2011, ואת זרעי הפורענות שהביאו לפירוקה. נושא המחאה של התנועה, שאותו אפשר להבין כבר משמה, היה התאגידים הגדולים: Corporate America. אותם קונגלומרטים פיננסיים ענקיים, שהם, כהגדרת אלן גרינספן, יו"ר הבנק המרכזי (Federal Reserve) - "גדולים מכדי ליפול".
את השראתה קיבלה התנועה מאירועי האביב הערבי, בעיקר בתוניסיה ובמצרים, ומאירועי מחאה דומים בספרד וביוון. השם, "כיבוש וול־סטריט", נבחר לה מטעמי יחסי ציבור. "אין דבר סקסי יותר מכיבוש הלב האיקוני של הקפיטליזם", אמר קלה לסן, מייסד התנועה. ואכן, הרעיון הדליק לא מעטים מתושבי ניו יורק, והשריפה התפשטה גם לערים אחרות כגון בוסטון וסיאטל.
בתחילה סיפקה המחאה הרגשה מצוינת לאלה שהשתתפו בה: הם ישנו בפארק זקוטי הסמוך לוול־סטריט, באוהלים או על מזרנים תחת כיפת השמיים, כשהרגשת השותפות למעשה משמעותי משכה אלפים. הם יצאו לצעדות ברחובות, עצרו את התנועה ומשכו תשומת לב עצומה מצד המדיה. "באחד הימים לקחתי ליד את ה'ניו יורק טיימס' וראיתי שחצי ממנו מוקדש למחאה שלנו", סיפר אחד המארגנים.
אבל ניו יורק לא יכלה להרשות לעצמה להיסתם לאורך זמן, וראש העיר דאז, מייקל בלומברג, הפעיל את המשטרה. זו הפגינה, כצפוי, יד קשה מדי פעם. כמה מפגינים נפצעו, ובסופו של דבר פונה הפארק בכוח הזרוע. וזו היתה ראשית הסוף. התנועה החלה להתפורר מבפנים: נוצרו שני מחנות, אחד דגל בהמשך המחאה הפסיבית והלא אלימה, ואילו פלג אחר, "הבלוק השחור" כפי שקראו לעצמם, דגל בהפעלת "ונדליזם מתון", שכלל ניפוץ חלונות ועימות פיזי עם שוטרים. הקרע היה בלתי נמנע.
היו כאלה שהשוו את "כיבוש וול־סטריט" לתנועת המחאה של הד"ר מרטין לותר קינג בשנות ה־60, אבל השוואה מקורית יותר מובאת לקראת סוף הסרט. "התנועה הזאת מזכירה לי את האירוע שבו הפך ישו את שולחנות החלפנים בבית המקדש", אומר אחד האוהדים, "אז בית המקדש היה וול־סטריט, הוליווד, הבית הלבן והקונגרס בבניין אחד". מקורי, תודו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו