למה לתת הנחות לעברייני מין?

לאחר שחרורו המוקדם של הנשיא לשעבר משה קצב, שריצה חמש שנים מתוך השבע שנגזרו עליו, למרות שלא קיבל אחריות למעשיו, לאחר הסדר הטיעון עם תת־אלוף אופק בוכריס ועבודות השירות שנגזרו על הרב מוטי אלון - דומה כי טרנד חדש של הקלות לעברייני מין פשט במערכת המשפט.

הטרנד הזה עומד בניגוד מוחלט לדעתן של המתלוננות ולדעה הרווחת הציבור; לכן מתבקש לשאול - מדוע מערכת המשפט מתעקשת להמשיך בדרך זו, ומהם השיקולים העומדים בפני מערכת השפיטה?

נראה כי לא קיימת אחידות - לא ברמת הענישה ולא בעמדת התביעה. "יש דין שונה לאנשים שונים ולא ברור איך נכפה הדין הזה", מסביר עו"ד רועי בראונר, מומחה בפלילים, סגן בכיר לפרקליט מחוז ירושלים לשעבר ובורר בפדרציה לבוררות.

"אני לא יכול לומר לך שאנשי ציבור זה א' ואנשים רגילים זה ב', כי לפעמים זה גם הפוך. פעמים רבות ניתן למצוא שני תיקים זהים, שבאחד מהם החשוד ישוחרר מייד והמשפט נגדו יתנהל כרגיל. לעומת זאת, בעניין דומה לחלוטין, משום איזו גחמה של פרקליט, הוא יובא לבית המשפט בבקשת מעצר עד תום ההליכים, וינהל את משפטו כשהוא במעצר של ממש או תחת מגבלות של מעצר בית".

בראונר מסביר כי בניגוד למה שסובר הציבור, לפרקליטות יש השפעה רבה על ההליך הפלילי, וביכולתה לקבוע את העונש שייגזר בסופו של יום על הנאשם, אף יותר מבית המשפט.

"ניתן לקחת למשל אירוע מסוים, כגון תקיפה, ולייחס לו חמש עבירות שונות, ומי שקובע זה הפרקליט המטפל בתיק - ושיקול דעתו הוא רחב מאוד. אני רואה דברים שאני לא מצליח להבין. יש מקרים של עבירות אינוס, כמו במקרה של קצב, שם הנאשם מנהל את משפטו כשהוא משוחרר, ומצד שני, אדם אחר מואשם במעשה מגונה והוא עצור עד תום ההליכים".

מילה כנגד מילה

בראונר מביא כדוגמה למגמת ההקלה את מקרה הרב מוטי אלון. "בלי להיכנס לשאלה אם העונש שהוטל עליו ראוי, הרב נשפט לעבירות שירות למרות שלא הודה במעשים ולא קיבל עליהם אחריות. אם מישהו אחר היה עומד על אותן עבירות, הוא היה מקבל מאסר ממושך בפועל".

עם זאת, בראונר לא חושב כי הפרקליטות נוהגת ביד קלה או קשה מדי, אלא באופן לא אחיד. "זה שרירותי לחלוטין. למשל, פרקליט תורן מקבל לידיו תיק של מעשים מגונים, אך נמצא בשבוע עמוס במיוחד ועשוי לבקש לשחרר את החשוד. אם אותו תיק היה מגיע בשבוע פנוי יותר - ניתן היה להגיש נגדו בקשה למעצר עד תום ההליכים. הסיבות יכולות להיות שונות, החל מאג'נדה אישית, עומס עבודה או כל דבר אחר".

בראונר מסביר כי בשונה מעבירות אחרות, הבעייתיות המאפיינת עבירות אלו היא שלרוב מדובר במילה כנגד מילה. "נשאלת השאלה מדוע מערכת המשפט מחליטה להאמין, פעם אחר פעם, לקורבנות. וזאת בזמן שהעדות היחידה הקיימת היא התלונה של האישה. אם לוקחים את אותו מקרה ומעבירים אותו להכרעה בתביעה אזרחית, התביעה היתה נדחית. בתיק פלילי, לעומת זאת, שם חובת ההוכחה צריכה להיות גבוהה יותר, בתי המשפט נוטים להאמין למתלוננות - ולא אחת מוצאים תירוצים לחזק את עדותן.

"ההתייחסות לעבירות מין קצת יצאה מכלל פרופורציה. אני חושב שהמערכת מתגמשת בדיות הראיות. לעיתים, בית המשפט מחפש דרכים להכשיר את העדות שלפניו, גם אם מדובר בעדות כבושה, סותרת ועל מעשים שנעשו לכאורה לפני שנים רבות".

מכוונים למרחב ההתגמשות

בראונר מסביר כי בסיס השיקולים של בית המשפט בכל הנוגע למעצר עברייני מין, תלוי לא אחת בשופט. לדבריו, יש שופטים שרגישים יותר לזכויות החשוד, והמעצר מבחינתם הוא החריג. מאידך, יש שופטים שנוטים לא לשחרר עברייני מין.

עוד הוא אומר כי מבחינת הפרקליטות, כמות האישומים לא תמיד מעידה על כמות הראיות. "אני לא פוסל את האפשרות שלפעמים התביעה מכוונת גבוה כדי שיהיה לה מרחב התגמשות". לדברי בראונר, לא פחות מעשרות אלפי בני אדם נעצרים בשנה על לא עוול בכפם.

לדעת בראונר, מרכיב חשוב מאוד במשפט הוא מרכיב המעצר, היות שאדם שנמצא במעצר מלא או במעצר בית ייטה להסכים להסכמי טיעון מכבידים. ואילו בדוגמה של בוכריס, שניהל את משפטו כשהוא משוחרר, הדבר מקל עליו לנהל משא ומתן נגד התביעה. בראונר מסכם כי "בעבירות מין המבוססות על מילה כנגד מילה, אין מקום לעצור את החשודים, משום שהמעצר משנה את כללי המשחק".

שינוי חברתי, לא משפטי

רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום האישה ב"ויצו", שהיתה מנהלת מקלט לנשים מוכות במשך 17 שנים, מנסה להסביר את הדיסוננס בין רצון הציבור לתוצאות הפסיקה.

"יש שיפור בעשור האחרון כי הציבור חושב שלתחוב לשון או יד לאיברים מוצנעים זה לא חיזור לגיטימי, משום שהחברה הגדירה לעצמה מה הם הקווים האדומים, אך הפרקליטות ובתי המשפט לא איתנו בנושא הזה. כשזה מגיע לתוך אולם בית המשפט, הוא נמצא עדיין בראשית שנות השמונים".

כיצד מערכת החוק והמשפט מקלה בעונש למרות חומרת העבירות ואי קבלת אחריות מלאה, פעם אחר פעם? מה למעשה עומד מולם במערכת השיקולים?

"נראה לי שהמערכת יצאה מאיזון. אני לא מוצאת שום היגיון, שום קו ערכי או מוסרי. חלק מההחלטות מתקבלות שם רק משום עומסים וקיצור תהליכים. מערכת המשפט צריכה לעשות עם עצמה חשבון נפש גם ברמת הפרקליטות, וגם במה שקורה בבתי המשפט.

"פסקי הדין בנושא עבירות המין הם מצחיקים. 50% מהמקרים מקבלים עונשים של פחות משנה. כשמקרים אנושיים הופכים להיות סרט נע זה לא יכול להיגמר טוב. כשפרקליטות מתחילה לדבר כמו ירקן ומתחילים לדבר 'כמה ההליך הזה עולה לנו ואם זה שווה או לא שווה', המצב רע מאוד".

ביום רביעי האחרון הזדמן לציבור שוב להתבונן, ספק בתמיהה, ספק ברחמים, באשת הנשיא לשעבר, כשהיא מגיעה לקבל מבית הכלא את פני בעלה שבגד ופשע.

אותו מחזה, כשידור חוזר, היה בפרשת בוכריס ובאינספור פרשות אחרות שבהן נשותיהם של העבריינים גילו נאמנות מעוררת השראה, גם כשבן זוגן רמס אמון זה עד דק. "זה לא סוג המומחיות שלי ואני לא מתיימרת לשים אותי בנעליהן", מסרבת נוימן לשום סוג של ביקורת.

ובכל זאת, כמנהלת האגף למעמד האישה, את לא תופסת אותן כמעגל נוסף של קורבנות?

"הן מעגל משני לגמרי מבחינתי. אני לא יודעת אילו סיפורים הן מספרות לעצמן בחדרי חדרים. הן כמו כל הנשים של עבריינים מסוגים אחרים. מה המשמעות בכלל של זוגיות כזו? מה שמרגיז בקצב ובבוכריס אלה ההכחשות עד הרגע האחרון. גם כשהם מקבלים אחריות כלשהי זה ממלמולים של אי צדק וחוסר ברירה".

מדובר באנשים אינטליגנטים שבוודאי קראו כיצד רבים וטובים נפלו בבור שלהם, כיצד החברה אינה סולחת. מה, הם לא למדו?

"הכוח משכר אותם. אני משוכנעת שהם חושבים שלהם זה לא יקרה. אותו גבר חושב שהכוח שלו מקפיא אותן ושהן לא תעזנה. ושמילה שלו מול אותה פקידונת או ילדונת תגרום לכולם להאמין לו".

היו שיאמרו שקצב שילם מחיר יקר, לא רק בכלא, אלא גם במעמד מנשיא לאסיר. אנשים שרצחו, גנבו או רימו זכאים להגיע לוועדת השחרורים. מדוע הוא צריך יחס מיוחד לשלילה?

"כי הוא מיוחד. כי הוא נבחר להיות האזרח מספר אחת, וכי חלה עליו חובת מוסריות אחרת. הוא מסמל את פניה של החברה ואסור היה להגיע איתו לעיסקת טיעון או שחרור מוקדם. ועדת השחרורים עשתה פה טעות נוראית והפרקליטות חטאה שוב בכך שהיא לא עירערה. אנחנו משלמים מחיר על פרקליטות שעושה לעצמה חיים קלים ולא מבינה את המרכזיות שלה כמגדלור חברתי עבור כולנו".

ומה דעתך בהקשר הרחב יותר בעניין עונש לגברים שפוגעים בנשים?

"אני חושבת שפגיעות מיניות ועבירות רצח צריכות להיות מחוץ לעיסקת טיעון או קיצורים כאלה ואחרים. כמי שפגשה נשים עם פגיעות מיניות מהסוג המזוויע ביותר, ועסקתי בזה שנים, הייתי מחריגה את זה".

נשים מעידות: "הטרדות לאומניות"

כששוחחתי עם ע', היא דיברה בהתרגשות עצומה. היא לא הצליחה לסכור את דמעותיה. קולה השתנק וכל גופה רעד כשסיפרה על בתה בת ה־18 - שלפני ארבע שנים יצאה מביתה בלוד לרוץ עם חברה שלה בפרדס הסמוך לביתה, וארבעה ערבים צעירים התנפלו עליה.

"להחיל את מבחן הבת". ח"כ ברקו // צילום: אורן בן חקון

"הם תפסו אותה בכוח ולא נתנו לה לברוח. תקעו לה את האצבעות שלהם בכל מקום בגוף וחסמו את פיה", מספרת ע' ומוסיפה: "הם אמרו לה: 'משום שאת יהודייה זו מצווה וגאווה לתקוף אותך'.

"איבדתי ילדה שהיתה מלאת שמחת חיים, וכיום ארבע שנים אחרי זה היא מלאת חרדות וסיוטים ואני צריכה ללוות אותה לכל מקום. מהארבעה שתקפו אותה רק אחד הועמד לדין. נגד השאר לא הוגש כתב אישום משום שהיו קטינים".

אין זו תופעה יוצאת דופן. לאחרונה הגיעו ללשכתה של ח"כ יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו) עדויות רבות של נשים יהודיות על הטרדות מיניות בערים מעורבות מצד ערבים על רקע לאומני.

חלק מהצעירות המתלוננות מגיעות מערים מעורבות דוגמת ירושלים, רמלה, לוד ונצרת עילית. קחו למשל את ג', בת 20 מנצרת עילית. היא מספרת כי "ההטרדות הן על בסיס יומיומי. אני לא יכולה לצאת מהבית בלי לחוות איזו חוויה בלתי נעימה. ברגע שאני יוצאת מהבית שלי בשכונה - אני נתקלת בצעירים ערבים שקוראים לי 'זונה' או שמות גנאי אחרים. כשאני יושבת בתחנת האוטובוס עוצרים לידי רכבים עם צעירים ערבים מנצרת. זה הפך ממש לדפוס התנהגות קבוע. אני מסתובבת כל הזמן עם גז מדמיע. בערב אני משתדלת לא לצאת מהבית, ודאי שלא לבד".

כשהיא נשאלת מדוע היא סבורה שההטרדה היא על רקע לאומני, היא משיבה כי "מעולם לא הטריד אותי צעיר יהודי". לנוכח המצב, החליטה ג' לעזוב את נצרת עילית ולעבור להתגורר במרכז הארץ.

גם לד' (39), המתגוררת בנצרת עילית, סיפור דומה. "יצאתי לריצה ושני צעירים ערבים רדפו אחריי. הם ניסו לתפוס אותי ולהעלות אותי לרכב. זו לא היתה הפעם הראשונה. יש לי ילדה בת 12 וגם אותה הטרידו צעירים ערבים. הודעתי לעירייה והציבו ניידת של שיטור קהילתי ליד הבית שלנו.

"בגלל המצב אני נמנעת לצאת מהבית בשעות הערב. אני שומעת סיפורים דומים גם מחברות. הם הקימו ממש מנגנון הצקה. התופעה החמירה בשנתיים האחרונות. אילו הוריי המבוגרים לא היו מתגוררים בנצרת עילית - הייתי עוזבת", אומרת ד'.

ש' מירושלים אמרה, כשידיה רועדות, כי "ההטרדות המיניות שאני חווה בעיר על בסיס יומי גרועות מתקיפה מינית שעברתי לפני כעשור. התקיפה לפני עשור בוצעה על ידי שני ערבים, וגם כיום כשאני ממתינה לאוטובוס ליד הבית, או יוצאת לריצה באזור, עוצרים לידי עם הרכב ומטרידים אותי, או שפועלים למשל שורקים וקוראים לי מבניינים. למה אני צריכה לעבור את זה בכל יום? למה אני צריכה להסתובב בפחד ליד ביתי? זו תופעה שחייבים לטפל בה וחייבים להפסיק להסתיר אותה ולהתמודד איתה באומץ".

"להעניש בכל החומרה"

אלו הן ארבע עדויות מתוך עשרות שהגיעו לאוזניי. על פי נתונים רשמיים של המשטרה, נרשמו משנת 2006 עד סוף 2014 - 533 מקרים של הטרדות מיניות מצד ערבים נגד נשים יהודיות שנחקרו על ידי המשטרה. מתוכם, 70 מעשי אונס שבוצעו על ידי ערבים. עם זאת, צוין כי חלה ירידה במספר התלונות המגיעות למשטרה.

ח"כ מלינובסקי, שהעלתה את הנושא על סדר היום, אומרת כי "אסור להתעלם מהתופעה ולטאטא אותה מתחת לשטיח בגלל הפוליטיקלי קורקט. התעלמות מהבעיה לא תפתור את המצב הקיים. אם לא מכירים בתופעה, לא יוכלו לטפל בה - ולכן יש להקצות תקציבים לצורך טיפול בתופעה". מלינובסקי טוענת עוד כי הנתונים שמציגה המשטרה אינם נכונים והם מעוותים את המציאות.

"להקצות תקציבים". ח"כ מלינובסקי // צילום: דודי ועקנין

העדויות הללו הדהימו גם את הח"כים הערבים. הם טענו שלא מדובר בנושא לאומני, אולם הדגישו כי יש להעניש בכל החומרה יהודי או ערבי העושים מעשים שפלים כאלה כלפי נשים.

ח"כ ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת) היטיב לבטא את תחושתו האישית, ואמר כי "יש בחברה הערבית, כמו ביהודית, גברים תוקפים. הם אנשים שפלים וחלאת המין האנושי, שעל החברה להוקיע אותם. לי יש חמש בנות. גופי רעד כששמעתי את עדותה של ע'. זה נושא שיש לגביו קונצנזוס נדיר בכנסת. יש לדרוש מהמשטרה להקצות יותר משאבים ולפעול".

ח"כ ענת ברקו (הליכוד) אומרת כי דיון בוועדה למעמד האישה לא מיצה את הנושא, לדבריה משום שיו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא־סלימאן, היטתה אותו לכיוונים אחרים, וכי "אין להשלים עם התופעה של הטרדות מיניות בערים מעורבות, כמו עם תופעת ההטרדות המיניות באופן כללי. בסופו של דבר הכל מתחיל בחינוך. תופעת האלימות נגד נשים חוצת חברות ומגזרים, אך בהחלט ניתן להבחין ביתר שאת בקיומה של תופעה זו במגזר הערבי.

"כך, למשל", ממשיכה ברקו, "סטודנטיות באוניברסיטה העברית, חוות מהשבאב (צעירים; ג"א) בעיסאוויה הצקות על רקע מיני, בעלות גוון לאומני - וזאת על בסיס יומיומי. "בזמנו הצעתי להחיל את 'מבחן הבת או האחות' - שכל אחד יחשוב לעצמו איך הוא היה רוצה שיתייחסו לבתו או לאחותו. צריך להקפיד על חינוך בתחום ויישום של אותו מבחן. כבוד האישה הוא לא רק בתוך הכפר אלא גם מחוצה לו. לא לשרוק כלפי נשים, לא להציק להן, לא להתחכך בהן - פשוט לנהוג בהן בכבוד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו