חמישי, 06:00. הבוקר בא המונית לשדה התעופה כבר מחכה לי בחוץ. להקת תיסלם, בהזמנת עמותת "חיים", טסה למופע צדקה בלונדון במטרה לאסוף תרומות שיסייעו ברכישת מכונה חדישה לטיפול בילדים חולי סרטן. בסך הכל חמישי עד ראשון. אני, הלהקה והצוות, אווירה קלילה עם ציפייה לסוף שבוע פרוע של סקס, סמים ורוקנרול, ממש כמו בימים ההם. מבט בחברים המנומנמים שלי במונית ואני מבין שהשילוש הקדוש הזה כנראה לא יתממש. העיקר שיהיה רוקנרול, אני חושב לעצמי, כי אם כבר לתת ברוק - אז רק בלונדון. זה כמו לרקוד סמבה בברזיל, כמו לחסל מישהו בסיציליה, כמו לאכול ג'חנון בראש העין. 06:30. איי לאב יו טרמינל דרכונים, ביטחון ודיילת נחמדה. אשכרה בוקר של כיף. לא משנה בני כמה אנחנו, כשהחבורה הזו מתכנסת, מנת המשכל הממוצעת יורדת מעט. חוזרים לשטויות של גיל 20. "ארזת לבד? לא, חבר שלי מחמוד ארז לי". אנחנו מרוצים מהבדיחה, למרות שהזקן שלה כבר נוגע ברצפה. יום אחד יעצרו אותנו על זה, וכבר לא נהיה כל כך מרוצים. אולי רק הנשים שלנו. עוצרים בקפטריה לתדלק קפה קטן וסנדוויצ'ון של בוקר. אני לא ממש רעב, אבל הגנים היהודיים אומרים לי "תאכל עכשיו, כי לך תדע מתי תהיה הפעם הבאה שתראה אוכל. אתה גם אף פעם לא יודע מה יוגש במטוס ובאיזו שעה". 07:50. רותי מהדיוטי התחנה הבאה: דיוטי פרי. אני ממש לא צריך כלום, אבל משום מה אני מעמיס טובלרון, וויסקי, נעלי התעמלות ובשמים לפי קילו. ייקח לי שנים להיפטר מריחות הבשמים שהמוכרת התיזה עלי: על כף היד, על האגודל, ביד שמאל, מאחורי השעון, מאחורי האוזן, מאחורי הברך, בצוואר ימין, צוואר שמאל ובמורד בית השחי. והבושם בכלל לא בשבילי, אלא מתנה לאשתי. אני ממליץ לנשים להגיע לשדה בלי להתבשם בבית. פשוט תעמדו כמה דקות ליד דלפק מותג הבשמים האהוב עם הידיים למעלה ותסתובבו, הענן כבר יגיע אליכן. בעלייה למטוס אני מגיע למסקנה שהטרמינל זה המקום הכי פרובינציאלי בדרך החוצה מהפרובינציה. אתה אוכל בלי להיות רעב, קונה דברים שאתה לא צריך, מתבשם בלי סיבה ומניח תפילין כאילו שזה יעזור. 08:50. נאחז באוויר "צוות, דלתות לאוטומט". אני אוהב את המשפט הזה. זה מזכיר לי את "דגלנים, תפוס מקום!" של יום העצמאות, ומקנה תחושה חגיגית בקרב הנוסעים. אני שואב את ארוחת הבוקר המצומצמת, כי לך תדע מתי שוב אפגוש מזון. עוד לא תשע וכבר אכלתי שלוש פעמים. זה אולי נשמע מוגזם, אבל מה האלטרנטיבה? להגיע לביקורת הדרכונים של לונדון עם בטן מקרקרת? זה עלול ליצור רושם לא טוב על הפקיד, כאילו באת מארץ מוכת רעב, ואנחנו הרי רוצים לייצג את המדינה בכבוד. בכלל, אחרי שהוא יריח אותי עם כל הבשמים האלה לא בטוח שייתנו לי להיכנס לאנגליה. ליתר ביטחון אני דוחף לתיק היד גם שש שקיות מיני של בייגלה וכמה שקיקי בוטנים לשעת חירום. שיידעו האנגלים שאני לא תלוי בהם, וגם שיהיה מה לכרסם במלון בזמן שרואים כדורגל. תשאל ישראלי מה זמן ההמתנה הארוך בעולם, והוא יגיד לך שזה הזמן מהרגע שסיימת לאכול במטוס ועד שלוקחים ממך את המגש. לפני רגע היית מוכן להרוג עבור החביתה הממוזערת בקופסה המחוממת, ועכשיו אתה מתחזה לנערת גומי כדי לצאת מתחת למגש. הצג מולי מעדכן מעל איזו מדינה אנחנו. מעל יוון יש עננים אפורים של חוסר ודאות. מעל גרמניה שמיים בהירים זרועים באופטימיות שהפעם הם זוכים ביורו. 14:00. יש ערימה של חבר'ה בלובי אני מתמקם בחדר, ותוך עשר דקות מחפש את החבר'ה כדי לצאת לקרוע את העיר. זה לא כל כך פשוט. אחד יצא לקניות, אחד יושב בלובי ושותה תה, ההוא בודק את חשבון הבנק, זה נרדם, ומה שמו הלך לפגוש קרובי משפחה. טעות! אסור להודיע למשפחה שאתה מגיע. אמנם הבטחתי לאבא שלי שאקפוץ לבקר את דוד אלברט, אבל אין לי שום כוונה לעשות את זה. האמת היא שהוא אדם מאוד נחמד אבל פטפטן בלתי נלאה, וביומיים וחצי שאני כאן אין לי זמן בשבילו. איתו זה גם תמיד נגמר בארוחת ערב עם כרוב מאודה. אני מצלצל לדוד אלברט ואחרי שני צלצולים טורק. מבחינתי, אם אבא שלי שואל, צילצלתי והוא לא ענה. שישי, 23:30. יצאנו אט אחרי שאת רוב היום העברנו במנוחה וטיולים, בערב אנחנו יוצאים למועדון. מתאים לי עכשיו איזו להקת פאנק בועטת שתחזיר אותי אל נעוריי האבודים, קצת רוק בריטי מלוכלך תוצרת מנצ'סטר. על הפוסטר מתנוסס בגאווה שמו של האמן המופיע הערב: גבע אלון. איזה קטע, הוא בסיבוב הופעות באנגליה. אנחנו קונים כרטיסים ונכנסים לפרגן. אחרי ההופעה, בארבע בבוקר, אנחנו תוקעים פיצה, כי לך תדע מתי יהיה משהו לאכול. בדרך למלון המונית עוברת ליד הבית של דוד אלברט. אני מעיר את החברים ומראה להם את הבית, כדי שיוכלו להעיד בפני אבא שלי שעברנו והיה חשוך. שבת, 22:00. על הבמה! הופעה מרגשת. האולם מלא עד גדותיו, הקהל עומד על הרגליים ותורם ביד רחבה. הכסף נאסף, והמטרה הושגה. עשינו את שלנו. בשתיים בלילה, רגע לפני שאני נרדם, אני מגשש את דרכי לטלפון ומצלצל לדוד אלברט. אחרי שלושה צלצולים אני מנתק, לא לפני שאני מעיר את דני בסן שיראה במו עיניו וידווח לאבא שלי שהתקשרתי, אבל אלברט לא ענה. ראשון, 10:00. הלו, מרכזייה- דוד אלברט מצלצל ואומר ששמע מאבא שלי שאני בעיר. הוא שואל למה לא התקשרתי. "דווקא ניסיתי כמה פעמים", אני מיתמם. הוא אומר שיש מצב שמשהו משובש בטלפון, כי ביומיים האחרונים היו לו כמה צלצולים וניתוקים משונים. 13:15. ולפעמים, החגיגה נגמרת דני ואני הולכים לקמדן מרקט לאכול צהריים. יש לנו טיסה בעוד כמה שעות ומי יודע מתי נאכל שוב. אחרי מלך הפלאפל, פיש אנד צ'יפס, וכל מיני דוכנים סיניים שנפסלו על סעיף הכנה לצרבת, אנחנו בוחרים במסעדה קאריבית. חמש דקות אחרי סיום הארוחה אני רוצה למות. הבטן שלי שולחת אותות S.O.S לכיוון תל השומר, ואני מתקדם לכיוון השירותים בעוויתות כאב, אם כי חלק מהסועדים בטוחים שאני רוקד קליפסו. דני חושב שזה עונש כי שיקרתי לדוד אלברט, ואני חושב על איימי וויינהאוס וג'ימי הנדריקס שבטח הרגישו כמוני לפני שהחזירו את נשמתם לבורא. 00:05. כמה טוב שבאת הביתה אחרי טיסה קשה נוחתים בארץ. ברגע שאני נכנס הביתה, אני כבר מרגיש יותר טוב. ואז אני קורא באינטרנט שהמחאה חזרה, השוטרים מרביצים, מורסי נבחר, והשבוע יהיה חם מהרגיל. אה, ויש גם אי-מייל מדוד אלברט שהוא מגיע באוגוסט וישמח להתארח אצלנו. לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת:
תיסלם עליך, פיליפ
להקת תיסלם טסה למופע צדקה בלונדון. רוקנרול בלונדון זה כמו לרקוד סמבה בברזיל, כמו לחסל מישהו בסיציליה, כמו לאכול ג'חנון בראש העין
Load more...