יותר משעה לפני המשחק הן נעמדות על הכיסאות בשורה הראשונה של היציע, רגל אחת נשענת על הברזלים שמפרידים בין הקהל לדשא באיצטדיון המושבה בפתח תקווה. לבושות באדום מכף רגל ועד ראש, מנופפות בדגל האדום־לבן ושורפות לעצמן את הגרון בצרחות "יאללה הפועל, מלחמה".
גם במהלך המשחק הן לא נחות לרגע. שרות עם עשרת אלפי האוהדים את כל שירי העידוד, מדי פעם גם משגרות קללה עסיסית לעבר הקוון שעומד לא רחוק מהן.
וכשהפועל תל אביב שלהן חוטפת שער, עולות דמעות בעיניהן. גל יושבת המומה, נעמה מרכינה את הראש, מעיין תופסת את הפנים בייאוש. "חשבתי שאני מתה", היא אומרת, "מזל שאחרי כמה דקות נתַנו גול".
הן לא מפסידות משחק של הקבוצה, בית או חוץ. נוסעות לקריית שמונה בגשם שוטף של ינואר, מגיעות עד באר שבע בחמסינים של אוגוסט. אפילו באות לאימונים המשמימים במתחם וולפסון בחולון באמצע השבוע, כדי לעודד את השחקנים. שתיים מהן רווקות - מעיין קהלני (29), מורה לחינוך גופני ולמחול בבתי ספר, מתחילה תואר שני בייעוץ חינוכי; וגל שריג (26), מנהלת תיקי לקוחות בחברת הייטק. הצעירה שבחבורה היא גם הנשואה - נעמה קזס (23), בעלת קונדיטוריה בתל אביב, נשואה לגיא (גם הוא אוהד שרוף) ואמא של עברי בן השנה ותשעה חודשים.
הליך הקפאת ההליכים של הפועל, שעלול להוביל להורדת תשע נקודות ליגה, שבר אותן. "אני בכיתי יומיים רצוף", אומרת מעיין, ועיניה הכחולות כמעט דומעות שוב. "יומיים כמעט לא יצאתי מהבית. לא רציתי לדבר עם אף אחד, נשכבתי במיטה והכרית שלי נרטבה מהדמעות. היתה לי הרגשה של אבל. אבל אנחנו הפועל, ואנחנו מתאוששים מהר ואוהדים בכל תנאי, גם בהצלחות וגם בכישלונות.
"הלכתי לאימונים של הקבוצה, באתי עם צעיף אדום ועם נשמה גדולה, ושרתי להם שירי עידוד. עמדתי שם עם עוד כמה אוהדים, השחקנים היו כבויים, ואמרתי להם שירימו את הראש. זה רק מאחד אותנו, וגם אם הלב האדום שלנו שבור עכשיו, הוא יתחבר ויבריא. אחרי השפל באה הגאות, ההצלחות שלנו באו תמיד אחרי הנפילות. הפועל לא תרד ליגה, היא עוד תחזור להוביל כאן את הכדורגל הישראלי".
• • •
אנחנו נפגשים בשבת באיצטדיון המושבה, שם הפועל מארחת את משחקי הבית שלה בגלל השיפוצים בבלומפילד. שעתיים לפני המשחק, מכונית סיאט איביזה אדומה חונה ליד האיצטדיון, וצעירה לבושה כולה באדום יוצאת ממנה. הנעליים שלה אדומות, הטי־שירט אדומה, הסווטשירט מעל, וגם הצעיף כמובן. השפתיים אדומות בוהקות, ואחר כך תלחש לי שאפילו התחתונים שלה אדומים.
מעיין קהלני היא תופעה. כשכל האוהדים הגברים אינם מורשים עדיין להיכנס לאיצטדיון ונדחסים ליד מחסומי האבטחה, היא צועקת לקב"ט של חברת האבטחה, מחליפה איתו מילה או שתיים באוזן, גם חיבוק חברי קצר - והופ, המחסום נפתח בפניה. "הוא חבר טוב", היא מסננת וצועדת בבטחה אל היציע של האדומים, תוך כדי שירת "יאללה הפועל, מלחמה".
כשהשערים נפתחים, כמעט כל אוהד ניגש אליה. היא מתחבקת איתם, מחליפה עם כל אחד כמה מילים על "המצב הקשה של הקבוצה". והנה בא עובדיה "ינעל העולם", מוכר הפירות המפורסם משוק הכרמל, עם הסווטשירט האדום שעליו כתוב "ינעל העולם".
"מה קורה מעיין, מה שלומך, ינעל העולם", הוא אומר לה, והיא מחייכת: "מה אני אגיד לך, קשה, אבל יהיה טוב". "ינעל העולם, ינעל העולם, יאללה רק שינצחו היום, ינעל העולם", הוא מתיישב בשורה שמעליה.
היציעים האדומים מתחילים להתמלא באלפי אוהדים אדומים, מצוידים בדגלים אדומים־לבנים גדולים ובתופים קולניים. שעה לפני המשחק מגיעות גם גל ונעמה. הן נפגשות עם מעיין בצהלות קרב ומתחילות במופע פרטי סוחף על הכיסאות.
מעיין נכנסת לקצב מטורף. "אני כל פעם תופסת חצי שורה שנייה וחצי שורה ראשונה ביציע. השורה השנייה זה לי ולחברים שלי, אם נרצה לשבת קצת במהלך המשחק. השורה הראשונה זה לי ולחברים שלי אם נרצה רק לעמוד".
כשהמשחק מתחיל, הן בכלל לא רואות אותו. מניפות שלט בד ענקי, שמסתיר להן את הדשא, אבל למי בכלל אכפת מה קורה שם. אחרי עשר דקות השלט עף לרצפה, ואז הן רואות את השופט לא שורק פנדל לטובת הפועל.
נעמה וגל מסתערות על הקוון. "תגיד, אתה עיוור? לא ראית פנדל? מה יש לך?" הן לא נרגעות דקות ארוכות. באותו זמן, מעיין ממשיכה לעודד. "אני אף פעם לא מקללת", היא מתפנה לרגע מהשירים. "הלו, אני אשת חינוך".
תצוגת העידוד של האוהדים מדהימה. רבבת אנשים, שבאו להיות עם השחקנים ברגעים הקשים, והם לא יושבים לרגע, שרים וצועקים בלי הפסקה. זאת אומרת, עד הדקה ה־71, שבה אברהם פאס מסכנין מכניס וולה אדיר לחיבורים של אריאל הרוש.
עשרים שניות בדיוק נדרשות לקהל האדום כדי לצאת מההלם, והנה הן שוב, שלוש הבחורות, רוקדות למילות השיר "אדום עולה, אדום עולה".
אחרי שמונה דקות חן עזרא כובש את השוויון היקר של הפועל. היציע רועד. מעיין מתחבקת עם שני הצעירים שלידה. קוראת למאבטחים לחיבוק, מפריחה נשיקות באוויר לכל עבר, לא יודעת את נפשה מרוב אושר.
"זה הפועל, אנחנו הפועל. לעולם לא נישבר ולא ניתן לשחקנים האלו לצעוד לבד", היא זועקת כשהיא עומדת על הכיסא ולא מפסיקה להניע את הגוף בריקוד סוער.
"תקשיב, היא אטרקציה כאן ביציע", אומר לי הבחור שיושב בשורה מתחתיה. "האוהדת מספר אחת. באה לכל משחק במצב רוח מצוין, עושה לנו שמח בעיניים, וגם יפה שחבל על הזמן. זה כיף שיש נשים ביציע. מרענן. ותאמין לי, אנחנו לא מתחילים איתה, יודעים את הגבולות. כאן האהבה היא הפועל, ולא שום דבר אחר".
"תקשיב, היא אטרקציה כאן. כיף שיש נשים ביציע. מרענן. ותאמין לי, אנחנו לא מתחילים איתה, יודעים את הגבולות", אומר שכן לטריבונה // צילום: אפרת אשל
אחרי המשחק אנחנו יושבים בבר "סטלמך" בקומת הקרקע של האיצטדיון. האדומות מגיעות במצב רוח קרבי.
"הפועל זה הנשמה שלי", גל לא משאירה מקום לטעויות. "כשאני בתוך המשחק, לא מעניין אותי כלום. לפעמים גם יוצאת לי איזו קללה מהפה על השופט או על אחד השחקנים של הקבוצה היריבה.
"עכשיו אני אובדת עצות, לא יודעת מה יהיה עם הפועל. יאללה, שהשבוע הזה כבר יעבור. ראית איזה בונקר סכנין האלה דפקו כאן? לנו אין מחץ בהתקפה, גם ההגנה לא משהו. אין לנו יעילות במשחק".
נעמה חסרת סבלנות. "באסה התיקו הזה. הרג אותי הקוון עם הפנדל שהוא כאילו לא ראה. אני גם ממהרת עכשיו כי הבן שלי עם הסבתא, ובעלי מחכה לי באוטו, אנחנו צריכים ללכת לקחת אותו".
בשנים האחרונות הן ראו בעיניים כלות את מכבי תל אביב השנואה לוקחת שלוש אליפויות ברצף ואת הפועל באר שבע הקטנה זוכה באליפות. רק הקבוצה שלהן מדשדשת כבר שש שנים במרכז הטבלה או בתחתית.
"אנחנו לא 'אוהדי הצְלחות' כמו מכבי", אומרת נעמה. "אנחנו נהיה עם הקבוצה הזאת בכל מקום, גם בימי שישי, אם הם חלילה יירדו ליגה. אנחנו לא עוזבים את המגרש באמצע המשחק גם כשההפסד ודאי, כמו אוהדי מכבי בכדורסל. אנחנו תמיד נהיה פה, נהיה שם בשבילם, נבכה בשבילם, ולא נעזוב לעולם. איפה שהפועל תהיה, אנחנו נהיה מאחוריה".
איך הפועל הגיעה למצב הזה?
גל: "הרבה אנשים הרסו את הקבוצה. אלי טביב, למשל. אחרי הדאבל שלנו (אליפות וגביע; ע"נ) בעונת 2009/10 הוא כבר לא התאים לקבוצה. אני הייתי מאלה שמחו נגדו ורצו שיעזוב. הוא מכר לנו את השחקנים ורצה לעשות כסף, ולא היה צריך להישאר כאן. גם את הפועל כפר סבא הוא הרס, וככה הוא יעשה גם לבית"ר.
"היה גם את כל הסיפור עם הניהול של מוני הראל וחיים רמון ואייל ברקוביץ', שאישית מאוד התלהבתי שהוא הגיע, אבל אנשים כמוהו ואחרים ראו שהמצב הניהולי והכספי רעוע והלכו, והפועל שלנו הידרדרה.
"אלי גוטמן, למשל, בא בעונה שעברה מהנבחרת ולא התאים להפועל. אמיר כבירי, ששם עשרות מיליונים מהכיס הפרטי שלו ואותו אני אוהבת, כנראה לא מספיק טוב בניהול".
מעיין: "גוטמן לא הצליח בבחירת השחקנים. לא נשכח לו את ההצלחות עם הפועל ואת הדאבל (אליפות וגביע בעונת 2009/10; ע"נ), אבל טוב שהביאו את גיא לוזון לאמן. הוא הכניס רוח חדשה למועדון, הוא מטריף את השחקנים, הוא משתולל על הקווים. אכפת לו. הוא אוהב את הפועל, ואנחנו, האוהדים, אוהבים אותו.
"יצא לי לשבת באימונים עם דוד כבירי, אבא של אמיר. איש מקסים. היה בא למתחם האימונים בוולפסון, משקה את העציצים, ראיתי שכואב לו הלב. הוא אמר לי: 'מעיין, כואב לי שמקללים את הבן שלי'.
"אני לא יכולה לכעוס על כבירי. גם אם הניהול לא היה טוב, הוא נתן לקבוצה מכספו האישי ומנשמתו".
נעמה: "כולם אשמים במצב של המועדון. המנהלים, השחקנים, כל אנשי הצוות. כולם יכולים וצריכים לעשות יותר".
• • •
יש שני שחקנים ששמותיהם גורמים להן לצאת מהכלים. לאחד קוראים ערן זהבי, ולשני - גילי ורמוט.
מעיין: "זהבי ירק לבאר שהוא שתה ממנה. הוא התחתן כששיחק בהפועל והיינו שרים לו במשחקים שירי חתונה. לעולם לא נשכח שהוא הביא לנו את הדאבל, אבל מה שהוא עשה אחר כך פגע בנו ואיכזב אותנו. אסור היה לו להתגרות בנו".
גל: "אני יכולה להגיד לך שהדרבי שבו הוא ניצח אותנו 3:2 במדים הצהובים של מכבי ושם שלושה גולים שבר אותי לגמרי. באתי מהמשחק הזה שבורת לב, לא הצלחתי לדבר. גם השותף שלי לדירה הוא אוהד הפועל, אז שנינו היינו באבל. למחרת הכרזתי על יום אבל וחשבתי שצריך לעשות להפועל הלוויה.
"ורמוט באמת בגד בנו. זה בוגד. אתה משחק עם סרט הקפטן של הפועל נגד מכבי, ויום אחר כך אתה עובר לשם? על זה אין כפרה ואין מחילה. הוא לעולם לא יוכל לחזור להפועל".
נעמה: "ערן זהבי ממש בגד באוהדי הפועל, ומוורמוט כולנו התאכזבנו. צריך להבין - יש את הפועל, שזאת האהבה הענקית בלב, ויש את מכבי ואת בית"ר, שזאת השנאה שלנו. הייתי בדרבי האחרון, שחטפנו חמש ממכבי. בא לי למות שם. אחרי המשחק בעלי ואני לא החלפנו מילה עד הבוקר. כל כך כאב לנו".
מעיין: "למחרת הדרבי באתי לבית הספר שבו אני מלמדת בבאר יעקב. נכנסתי לחדר המורים, ומורה אחת אמרה לאחרת: 'היום אל תדברי איתה, לא כדאי'.
"עשיתי שיחה לתלמידים שלי. יש ביניהם אוהדי הפועל, ויש אוהדי מכבי. אמרתי להם: 'הגלגל מסתובב. אל תצהלו על חשבון מישהו אחר, אל תלעגו למפסידים, זה יחזור אליכם, וכשזה יהיה הפוך, יצחקו עליכם'. אבל בפנים הייתי הרוסה לגמרי".
אתן בקשר עם השחקנים?
הן מביטות זו בזו כאילו שאלתי על מבצע סודי של המוסד במדינת אויב. "יש קשר עם השחקנים. יש הודעות בווטסאפ אחרי משחקים, יש לפעמים קשר דרך הפייסבוק", אומרת מעיין. "אני באה לאימונים, מפרגנת להם, אבל לא מעבר לזה".
גל: "יש לי טלפונים של חלק מהשחקנים. ברור, למשל, שאת אביחי ידין וגל שיש אנחנו יותר מכירות, כי הם היו בעבר בקבוצה. אבל אנחנו חולות על הקבוצה, לא על שחקן כזה או אחר".
תביאי בחשבון לצאת עם שחקן מהקבוצה?
"אם זה יהיה על הפרק - למה לא, אבל זה לא מה שמעסיק אותנו".
ועם שחקן של מכבי?
"לא נראה לי".
אוהדים מתחילים איתכן?
נעמה: "אני באה עם בעלי, ואם אוהד מתחיל לדבר איתי ואני קולטת שאולי הוא מכוון למשהו אישי, אני מייד קוטעת את זה. היו כאלו ששלחו אלי חבר שישאל אותי אם אני פנויה. זה מחמיא לי, אבל מייד אני עונה שאני נשואה וזהו".
מעיין: "חלומו של כל גבר זאת אישה שאוהבת כדורגל, אבל ליציע לא באים לתפוס בחורה, באים לעודד את הפועל. אני מאוד פתוחה. נותנת לכולם חיבוקים, נחמדה ומחייכת, אבל כולם מכירים אותי ויודעים שזה עניין חברי, לא מעבר לזה. אף אחד לא עובר איתי את הגבול. אני באה בדרך כלל עם אח שלי, יש לי את החברים הקבועים שלי שיושבים איתי, וברור שלא יבואו להציק לי. כולם מכירים את החוקים ביציע".
לפני שנתיים פתחה מעיין דף פייסבוק שנקרא "נשים מדברות כדורגל". "מדהים איך שזה תפס. זה הפך ללהיט מטורף, יש לי שם אלפי חברים ועוקבים, ובעיקר הכרתי דרך הדף הזה המון אוהדות כדורגל של קבוצות שונות. מאז, בכל משחק חוץ שאני מגיעה כבר מחכים לי אוהדות ואוהדים שהכירו אותי דרך הדף הזה ומתים לראות מי האישה שמאחורי העניין הזה.
"אחת מהן, מקריית שמונה, הזמינה אותי בינואר שעבר להיות אורחת שלה במשחק של הפועל. נסעתי אליה כבר בצהריים, ביום חורף קר, אכלנו אצלה בבית והלכנו למשחק ביחד.
"ובמשחק, אכלתי אותה. קור כלבים, גשם בלתי פוסק, וחטפנו מבול של שערים (הפועל הובסה 3:0; ע"נ). חזרתי הביתה בלי רגליים מרוב קור. זה היה נורא".
• • •
מעיין היא המבוגרת בין השלוש. נולדה וגדלה בראשון לציון, בת שלישית מתוך ארבעה ילדים, להורים שבכלל לא התעניינו בכדורגל. אביה אמנון נפטר לפני כשנתיים, ועם אמה פנינה היא בקשר מצוין. "היא חושבת לפעמים שאני קצת משוגעת עם כל ענייני הפועל שלי, אבל כבר למדה לקבל את הטירוף הזה.
"תמיד התעניינתי בכדורגל, אבל כילדה לא אהדתי קבוצה מסוימת. הייתי טום בוי כזאת, בהפסקה תמיד שיחקתי כדורגל עם הבנים. הייתי שחקנית קשוחה כזאת, שאי אפשר לעבור. נהניתי יותר בחברת הבנים, לא התחברתי לקשקושים של הבנות.
"הייתי היפר־אקטיבית ברמה הכי גבוהה שאפשר. המורים גירשו אותי מהכיתה, ולקח הרבה זמן עד שהבינו שאני צריכה הקלות ועזרה. בסוף סיימתי את התיכון עם בגרות מלאה וציונים טובים.
"בגלל הסבל שלי כתלמידה הלכתי להיות מורה, ובגלל זה אני הולכת ללמוד תואר שני בייעוץ חינוכי במכללה האקדמית אור יהודה. אני חייבת לעזור לילדים כמוני, לתת להם אוזן קשבת. מספיק לי מבט קצר על הילד, ואני מייד מבינה אותו ומסייעת לו".
היא עשתה שירות לאומי בגן ילדים של ויצו בראשון לציון, וקצת אחר כך, בגיל 22, נולדה האהבה הגדולה שלה להפועל. "ישבתי בבית עם אחי בן, שצעיר ממני בשנתיים וכבר היה אוהד הפועל, וראינו משחק שלהם בטלוויזיה. נדלקתי לגמרי ואמרתי לו: 'זהו, אנחנו מתחילים ללכת למשחקים'.
"בשנה הראשונה עוד קנינו כרטיסים, ומהשנה שאחריה עשינו מינוי קבוע לשער 7 בבלומפילד. זאת היתה כניסה ללא יציאה. התאהבתי קשות בקבוצה הזאת, נכנסו לי ללב הכי הרבה שאפשר".
במקביל לאהבת האדומים, היא התחילה ללמוד לתואר ראשון בחינוך גופני והוראה בסמינר הקיבוצים, וכיום היא מורה לספורט ולמחול ומעבירה שיעורי העצמה בשני בתי ספר. "המנהלות והמורים שם יודעים על האהבה שלי להפועל ומפרגנים לי.
"אני בחורה מאוד רגישה. לא תמיד אנשים סביבי מודעים לזה, כי אני משדרת הרבה שמחת חיים, נחמדוּת וחיוכים. אבל אני לוקחת ללב כל ילד שיש לו בעיה בלימודים. זה הולך איתי הביתה, ויש אלי המון פניות לעזרה בדף הפייסבוק שלי.
"יום אחד אמא של ילד שאני לא מכירה פנתה אלי וכתבה לי שהיא חייבת לקנות לילד שלה נעלי כדורגל, והיא לא יכולה להרשות את זה לעצמה מבחינה כספית. מייד הפעלתי קשרים והשגתי לה נעלי כדורגל דרך מרכז פרס לשלום, שבו עבדתי בעבר".
כיום היא גרה בדירת המשפחה עם אחיה בן. "הבית שלנו כולו מסגד אדום. הקומקום אדום, השטיחים אדומים, המגבות, המצעים, הכל נו".
הסיפור של הפועל ומכבי נכנס עמוק גם לאירועים המשפחתיים ולארוחות השבת. "יש לי קרובי משפחה אוהדי מכבי. ביום ההולדת שלי, שחגגנו עם המשפחה, נכנסתי לוויכוח עם אחד מהם, ופשוט עזבתי והלכתי משם, ולא חזרתי".
עד גיל 25 היה לה חבר במשך ארבע שנים. "הוא ידע כמובן שאני אוהבת את הפועל, אבל זה לא היה קיצוני וגדול כמו בשנים האחרונות. זאת היתה ההתחלה. מאז האהבה שלי להפועל רק הלכה והתעצמה. נפרדנו במקביל לגירושים של הוריי, כי כל ההסתכלות שלי על המערכת הזוגית התקלקלה.
"מאז אין לי זוגיות וקשה לי להיקשר לאנשים. תיבת ההודעות שלי בפייסבוק מלאה בהצעות לקשר, אבל אני לא ממהרת לצאת לדייטים. יש לי שם הצעות מאוהדי מכבי, בית"ר, הכל. מה קרה לך, זה חלומו של כל גבר, אישה שאוהבת ומבינה כדורגל.
"יום אחד קיבלתי הצעה מעורך דין לצאת ביחד 'לטיול של שבת אחר הצהריים'. אתה קולט? לצאת איתו בשבת אחר הצהריים, כשיש קלאסיקו בין ברצלונה לריאל. נו, אז אני שואלת אותך, זה רציני?"
תצאי לדייט עם אוהד מכבי תל אביב?
"אני לא רוצה לשלול כלום, אבל נראה לי שפחות. גם אחי יהרוג אותי. אתה יודע מה? עם אוהד באר שבע או מכבי חיפה אני אזרום" (צוחקת).
• • •
גל שומעת את הדברים וצוחקת. גם לה אין אהבה עכשיו, אבל לא בגלל הפועל. "הכירו לי אוהד של מכבי. דיברנו בטלפון והחלטתי לתת לזה צ'אנס. יצאתי איתו, אבל זה לא זרם. אני יודעת שמאוד חשוב לי שהגבר שלי יבין את האהבה המטורפת שלי להפועל. הוא יכול לא לאהוב כדורגל, אבל שיבין שאני חולה על הפועל ויפרגן לי".
היא גדלה בתל מונד. בת בכורה בין שלושה ילדים. "אבא שלי אוהד את הפועל ותמיד ראה משחקים בטלוויזיה, ואני נדבקתי בחיידק בגיל 9. סבא שלי בכלל אוהד מכבי, עד היום הוא לא מבין איך גדלה לו נכדה כזאת, שאוהדת את האדומים".
מגיל 16 היתה נוסעת עם חברים מתל מונד לבלומפילד, לראות את הפועל. בצבא שירתה כמש"קית בחיל האוויר, ועם תום השירות עשתה מינוי למשחקי הבית של הפועל, ביחד עם החברים מהיישוב. אז גם התחילה לנסוע למשחקי החוץ עם החברים. בשנת 2012 נסעה אפילו לצ'כיה, לראות את הפועל נגד פלזן במסגרת הליגה האירופית ("הפסדנו 4:0, אבל היתה חוויה מטורפת").
היא עובדת כמנהלת תיקי לקוחות בחברת הייטק. "המנהלת שלי מבינה את השיגעון שלי. היא בעצמה חולה על מנצ'סטר יונייטד". יש לה קטנוע (אדום, כמובן), שקראה לו אריק, על שם אריק איינשטיין, שהיה גם זמר ענק וגם אוהד גדול של הפועל".
גם נעמה התמכרה להפועל, ולה זה קרה בגלל גיא, בעלה. היא תל־אביבית, בת למשפחה דתית, שממש לא שמעה שירים ושערים בשבתות. "אותי תמיד עניין כדורגל, כבר בתור ילדה אהבתי לשחק עם בנות בשכונה".
בגיל 20, אחרי שירות לאומי, יצאה בשאלה, ואז גם פגשה את גיא. "ישבתי עם חברות בבית קפה בנמל תל אביב, גיא היה מלצר שם. הוא ביקש ממני את המספר שלי. לא כל כך רציתי להיפגש איתו, אבל בסוף נפגשנו, ומאז אנחנו ביחד. הוא אוהד שרוף של הפועל תל אביב, שער 5 המפורסם בבלומפילד, ואני נדבקתי ממנו בשיגעון".
המשחק שהכי ריגש אותה היה המשחק הראשון שראתה, בשנת 2013, באיצטדיון טדי. הפועל הפסידה אז לבית"ר ירושלים 1:0, אבל נעמה לא תשכח את החוויה כל חייה. "שם הרגשתי בפעם הראשונה מה זה להיות הפועל. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול ועצום".
גיא עובד כמנהל תיקי לקוחות בחברת סלולר, והיא הבעלים של קונדיטוריה בתל אביב. הם הולכים ביחד למשחקים, אבל לא יושבים ביחד. "גיא יושב בדרך כלל עם חברים שלו, ואני עם חברות וחברים שלי. בסוף המשחק אנחנו נפגשים ביציאה וחוזרים הביתה ביחד, מאושרים או עצובים".
כשהם במשחק, עברי הקטן נשאר אצל אחותה של נעמה, או אצל הסבתות של גיא. "ארבעה ימים אחרי שילדתי, כבר השארתי אותו עם אמא שלי והלכתי למשחק של הפועל בכדורסל. אני רק מחכה לרגע שאוכל להלביש אותו בחולצות של הפועל ושיבוא איתנו למשחקים. באימונים הוא כבר היה".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו