"לה לה לנד", המיוזיקל המודרני המצוין של דמיאן צ'אזל ("וויפלאש"), הוא בדיוק הסרט שחיכיתם לו.
זוהי פצצת פיל־גוד מתוקה, מלנכולית ומעוררת השראה שתזכיר לכם כמה כיף הקולנוע יכול לייצר כשמאחורי ההגה יושב מישהו עם כישרון וחזון; מפגן וירטואוזי, רומנטי ומרומם נפש שמשלב בין מוסיקה נהדרת, כוריאוגרפיה מוקפדת ושחקנים הוליוודיים שופעי חן כדי להגיש שעתיים קסומות שטבולות בגוני טכניקולור עזים ובחלומות גדולים; קרן שמש שתגרום לכם לצאת מהאולם עם קלילות ברגליים וחיוך על השפתיים.
במילים אחרות, זהו סרט השנה.
ריאן גוסלינג ואמה סטון מככבים כזוג נאהבים על רקע לוס אנג'לס של ימינו. גוסלינג מגלם את סבסטיאן - פסנתרן ג'אז עקשן עם קריירה שמסרבת להמריא; לוזר חביב ומריר שמתקשה לוותר על עקרונותיו, למרות שיש לו עיגול גדול של עובש על התקרה וערימה גבוהה של חשבונות לא משולמים. סטון מגלמת את מיה - שחקנית כושלת, שיכולה להתהדר בשש שנים של אודישנים שלא הובילו לשום מקום; אחת שכבר לא כל כך בטוחה שבחרה במקצוע הנכון ושתוהה בקול אם לא הגיע הזמן להפסיק לשחק בכאילו.
המסגרת העלילתית שמנחה את השניים אינה משהו מיוחד. סתם עוד וריאציה שנונה ומלאת מודעות על נוסחה שראינו כבר אלף פעם בעבר. ובכל זאת, כשגוסלינג וסטון מוציאים את הסיפור השחוק הזה לפועל, הוא מרגיש רענן, מלא חיוניות ואפילו מרגש. הכימיה ביניהם חסרת מאמץ. הפלרטוטים שלהם מצחיקים ושובי לב. ומתברר שהם גם רקדנים וזמרים לא רעים בכלל.
גוסלינג, שכבר סיפק השנה הופעה קומית מבריקה אחת (ב"בלשים בע"מ"), מבריק כמו יהלום מלוטש גם כאן. ההופעה שלו אמנם נוטפת ציניות ומרירות, אך מאחורי החזות האפאתית (והנאה באופן אבסורדי) מסתתרת נפש רגישה. סטון, מצידה, מאפשרת לעיניה הענקיות לדמוע ולחייך על פי פקודה, תוך כדי שהיא נעה ונדה בטבעיות גמורה בין השפלה לתקווה, בין אופוריה לתבוסה.
אבל עם כל הכבוד לכוכבים, הכוכב האמיתי של הסרט הזה הוא צ'אזל, בן ה־31 בסך הכל, שמנהל את העניינים במיומנות ובתשוקה של רב־אמן אמיתי. הנאמברים המוסיקליים המרשימים (והלא פעם מרגשים) מצולמים בטייקים ארוכים ומסחררים שמעידים על מידת האמביציה החולנית שלו; והעולם המלאכותי, הנוסטלגי ומלא ההומאז'ים שנברא על המסך מעוצב באופן מופתי, תוך כדי ניצול מקסימלי של הפריים (ושל קשת הצבעים).
לא צריך לחפור עמוק מדי כדי להיווכח ש"לה לה לנד" הוא לא רק סרט על שני אמנים צעירים שמתאהבים; הוא גם הצהרת העצמאות של צ'אזל - שבוודאי הוצף בשלל הצעות מפתות לאחר ההצלחה של "וויפלאש". אין זה מקרה שהסרט כולל כמה וכמה עקיצות מכוונות היטב אל עבר התעשייה ההוליוודית (שימו לב לסופר שמתרברב על כך שהוא מתמחה ב"World Building"), וכמו סבסטיאן הפסנתרן, שלא רוצה לנגן מוסיקה שהוא שונא כדי להתפרנס, גם צ'אזל נלחם בחירוק שיניים כדי לעשות את הסרטים שהוא חייב לעשות. בניגוד למרבית הבמאים בני דורו, הוא גם מצליח.
"לה לה לנד" ("La La Land"), כתב וביים: דמיאן צ'אזל. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו