גאוות יחידה

היא השתתפה בעשרות פעולות מבצעיות של יחידת דובדבן ביהודה ושומרון, טיפלה בלוחמים תחת אש בחברון, לחמה בתוך רצועת עזה במבצע צוק איתן והיתה לא פעם בסכנת חיים. וכשהיא שמעה את האמירות הקשות של קצינים במיל' נגד שילוב נשים בטנקים, רס"ן ד"ר שני קיסרי, הרופאה הראשונה בצה"ל של יחידה מובחרת, רתחה מכעס.

"זה שוביניזם, אין הגדרה אחרת. לשמחתי, זאת דעה של אנשים שכבר לא נמצאים במערכת הצבאית, ולא צריך לתת לה במה כל כך גדולה, כי זה סתם מעצים את העניין שלא לצורך. אני מאמינה שבגלל שהיום יש עלייה בשילוב של נשים בתפקידי מפתח בחברה ובצבא, זה מאיים על הגברים האלה. הם עדיין חושבים שתפקיד האישה להביא ילדים ולהיות אמא.

"אני הייתי בעזה עם חמישה לוחמים בתוך אכזרית, במהלך 'צוק איתן', ולא ראיתי שום בעיה עם זה. הבעיה היחידה שלי היתה הריח של הטונה ממנות הקרב. תאמין לי, טנקים הם סוויטה לעומת התנאים של הפעילות המבצעית שבה השתתפתי עם יחידת דובדבן. אני חושבת שלנשים אין שום בעיה להשתלב כלוחמות בטנקים".

קיסרי (32) היא אישה פורצת דרך. היא נשואה לאוֹרי (30), שאיתה התחתנה לפני שנתיים, ויחד הן חובקות את בֵּל, תינוקת מדהימה ביופייה בת שמונה חודשים, שאותה ילדה אורי. אחרי שקיסרי סיימה את תפקידה בדובדבן, היא הקימה לפני שנה את המערך הרפואי של חטיבת הקומנדו החדשה (המאגדת את מגלן, דובדבן, אגוז ורימון; ע"נ) ופיקדה עליה.

יש בה שילוב מרתק של עדינות נשית, הופעה חיצונית מטופחת וטון דיבור נעים, יחד עם יכולת קרבית מוכחת וחספוס שצברה בשטח. ויש לה גם דעות מאוד נחרצות באשר לשילוב נשים בתפקידי מפתח בחברה הישראלית. 

"אני לא חושבת שכל אישה יכולה לעשות כל תפקיד, כמו שלא כל גבר יכול לעשות כל תפקיד. אני ראיתי חיילים שלא הצליחו לסיים מסלול באימון. אבל אם יש אישה שמתאימה לתפקיד מסוים על פי כל הסטנדרטים המקובלים, ברור שלא צריך לעצור אותה. צריך לפתוח בפני כולם את הדלת לכל תפקיד".

עדיין אין מספיק נשים בדרגות הבכירות ביותר.

"נכון, אני חושבת שיכולות להיות הרבה יותר. אולי מה שעוצר אותן זאת התחושה שלא באמת הכל פתוח בפניהן. אבל מרגישים שינוי כמעט בכל החילות, יש יותר ויותר נשים בתפקידים בכירים".

ובכל זאת, אמירות כמו זו של אביגדור קהלני, שהאישה צריכה להיות בבית ולהיות אמא, הן לא נדירות. 

"הן מבטאות מה שרבים חושבים. צריך להכיר בזה ולהילחם בזה, אבל לא דרך הרשתות החברתיות או העיתון, אלא בשטח. נשים צריכות להגיע לתפקידים דרך הרגליים, לדעת שזה כרוך לפעמים בוויתור על נוחות, על הבית. חובת ההוכחה עליהן.

"גם אני ואורי עשינו לא מעט ויתורים בחיים שלנו בגלל הקריירה שלי. לא היתה לנו גמישות, אי אפשר היה לתכנן כלום. התמודדנו. נשים מביאות לתפקיד שלהן ערך מוסף, ואני תמיד רציתי להביא יותר, כדי להוכיח שאני שווה בדיוק כמו גבר. זה מה שדחף אותי קדימה. 

"יום אחד ישבתי ביחידה (דובדבן; ע"נ) ודיברתי עם כמה קצינים. אחד מהם שאל אותי, 'תגידי, היו נשים בעזה במבצע צוק איתן?' נדהמתי. הוא אמר, 'לא את, ברור שאת תהיי שם, אבל אני שואל על נשים אחרות'. ואמר שהוא חושב שלא היה צריך להכניס נשים לעזה.

"אני מתה על הקצין הזה, אבל מייד אמרתי לו, 'אתה לא רציני, נכון? עוד שנייה אני מעיפה לך בעיטה'. אתה מבין, קצין זוטר יקבע לרמטכ"ל את מי להכניס לעזה ואת מי לא? אבל זו תפיסה מאוד מושרשת בצבא. רק באינטראקציה אישית אפשר לשנות את זה".

מה חשבת על פרשת אופק בוכריס ועל עיסקת הטיעון?

"אני לא בקיאה בפרטים, ולא מתפקידי להתייחס".

את חווית הטרדה מינית בצבא?

"לא, אבל כאישה הייתי צריכה לשים קצת מרפקים כדי למצוא את מקומי. אני חושבת שלא יזיק להסביר ולחנך גברים ונשים שהולכים לעשות שירות משותף בצבא על שמירת גבולות והתנהגות מכבדת".

•   •   •

היא נולדה וגדלה בשכונת גילה בירושלים. אמא שלה, מיכל (62), היתה האישה הראשונה שקיבלה דרגת סגן־אלוף בשירותה הצבאי במינהל האזרחי באיו"ש. אביה שי (56) הוא הנדסאי בבזק, ויש לה שתי אחיות צעירות ממנה - טל (30) ואביה (28).

החלום שלה היה בכלל להיות טייסת, אבל היא נאלצה לוותר עליו בגלל המשקפיים. רק מאוחר יותר עשתה ניתוח לייזר בעיניה. אמה הציעה לה ללכת לעתודה האקדמית, ותוך כדי הבגרויות היא כבר עשתה את הבחינה הפסיכומטרית וקיבלה 776. מכאן נסללה הדרך ללימודי רפואה באוניברסיטת בן־גוריון, כעתודאית. בתום השנה הראשונה ללימודים, כשהסטודנטים האחרים יצאו לחופשה, היא הלכה לעשות טירונות.

אחרי שבע שנות לימודים, עשתה סטאז' בכירורגיית חזה בבית החולים וולפסון בחולון, ואחריו חזרה לצבא. "זה היה מאוד לא פשוט. במקביל, נפרדתי מהחבר שלי אחרי חמש שנים, שבחלקן גם גרנו ביחד. היתה לנו מערכת יחסים טובה מאוד, עד שבשלב מסוים היא הפסיקה לעבוד. אחרי שנפרדנו הייתי לבד, ואז גיליתי שהזהות המינית שלי היא בעצם אחרת. שאני נמשכת לנשים. לקח לי כמה חודשים לברר עם עצמי את השינוי המשמעותי הזה.

"אני זוכרת שסיפרתי על זה להוריי. הם נדהמו, אבל חיבקו אותי והיו איתי. רצו שאשתף אותם בתחושות ובמה שעובר עלי. היה לי קשה, בהתחלה ביקשתי שלא ידברו איתי על זה".

לפני שש שנים, קיבלה שני את הפיקוד הרפואי על גדוד שמשון של חטיבת כפיר. "החודשים הראשונים שלי בגדוד היו קשים. לא הכרתי את שפת הלוחמים, היתה לגביי חשדנות בגלל עצם היותי אישה. בהתחלה, ביציאות לשטח, החובשים שלי היו סוחבים לי את הציוד. הייתי מסתכלת עליהם באכזבה גלויה ואומרת להם בכעס שאני לא צריכה עזרה.

"התפקיד היה תובעני מאוד. עבדתי כמעט 24 שעות ברצף, כל יום. יצאתי עם הלוחמים למבצעים ביהודה ושומרון, למעצרים של מבוקשים, זרקו עלינו בקבוקי תבערה ואבנים.

"אני זוכרת מבצע אחד בחברון. הלוחמים פתחו את השטח, ופתאום התחיל מטר אדיר של סלעים ואבנים על האמבולנס הצבאי שלנו. ניפצו לנו את כל השמשות, זה היה מפחיד. בסוף נחלצנו משם בשלום. 

"במהלך העבודה שלי בגדוד טיפלתי בחיילים פצועים, וגם בפלשתינים שנפצעו. היו ימים שאחרי 24 שעות של פעילות הייתי מניחה את הראש לרגע, ואז מוקפצת לטפל בפצועים מתאונת דרכים. העומס היה עצום, אבל אני תמיד מעדיפה אקשן בשטח על מסדר של 20 חיילים חולים במרפאה בבסיס".

היא זוכרת מקרים בודדים בלבד שבהם לוחמים סירבו לקבל ממנה טיפול, בגלל היותה אישה. "זה קרה לרוב על רקע דתי, וכמובן שכיבדתי את הבקשה שלהם. היו גם לוחמים שכעסו עלי כי לא אישרתי להם גימלים, העיפו כיסא על הרצפה בעצבים או טרקו את הדלת. אבל אם יש דבר שמוציא אותי מדעתי זה שמנסים לעבוד עלי. אני רופאה רגישה ואכפתית, אבל יש דברים שאני לא מתפשרת בהם".

על חייה הפרטיים שמרה בקנאות. "הכל קרה לי ביחד, גם ההגעה לגדוד וגם היציאה מהארון כעבור כמה חודשים, ועשיתי הפרדה מוחלטת בין הצבא לבין מה שעבר עלי. אף אחד בגדוד לא ידע על הנטיות המיניות שלי, ובכלל על החיים שלי מחוץ לצבא.

"כמה חודשים אחרי שסיימתי את מערכת היחסים הארוכה עם החבר שלי, נכנסתי למערכת יחסים עם אישה. זה היה חדש לי, מסעיר, ומצד שני, הייתי צריכה זמן כדי להכיל ולעכל את זה". 

אחרי שנה וחודשיים בגדוד, היא קודמה לתפקיד רופאה חטיבתית. רק שם, בחטיבת כפיר, סיפרה לקצינים הבכירים שהיא לסבית. 

"הייתי בקשר נהדר עם קציני המטה של החטיבה. הם תמיד שיתפו את כולם בחיים האישיים שלהם ושמו לב שאני נמנעת מכך. יום אחד, כשיצאנו לאפטר, נסעתי עם כמה קצינים במכונית. הם שאלו אותי מה אני הולכת לעשות היום, והשבתי בפשטות, 'אני יוצאת לפגישה עם מישהי'. הם מאוד התלהבו ואמרו, 'וואו, איזה יופי', ואני הרגשתי הקלה גדולה שהוצאתי את זה.

"עד אותו רגע לא ידעתי איך להוציא את זה החוצה. הייתי קצינה צעירה, וחשבתי שאני חייבת לשמור על פאסון. הייתי מאוד רצינית כזאת. גם לא רציתי לעשות מזה אישיו, כמו שלא חשבתי שהעובדה שאני אישה שאחראית רפואית על חטיבת לוחמים מצריכה יחס אחר מזה שהיו מעניקים לגבר באותו תפקיד". 

אחרי שנה וחצי היא נפרדה מחברתה, ובחלוף חודשים אחדים, בשנת 2012, הכירה את אורי.

"גרתי אז עם שותפה בדירה שכורה בפלורנטין, וערב אחד יצאנו לבר בתל אביב. אורי, שהיתה ידידה של השותפה שלי, הצטרפה אלינו. היה בינינו קליק מיידי. ישבנו ביחד על הבר ולא הפסקנו לדבר. בסוף הערב החלפנו טלפונים".

בחתונה עם אורי. "במקום לחגוג את האירוסין, שני הוקפצה למבצע" // צילום: איגור לובנסקי

אורי מצטרפת לשיחה. "שמרנו על קשר חברי, אבל לא מעבר לזה. רק אחרי חצי שנה חלה ההתקרבות. קיבלתי משני סמס בטעות. היא העבירה לחייל שלה בשם אורי צילום של הפניה לניתוח, אבל בטעות שלחה אותו אלי. עד היום אני לא יודעת אם זו היתה באמת טעות (צוחקת), אבל מייד כתבתי לה שהיא שלחה את זה לכתובת הלא נכונה, והצעתי שניפגש". 

שני מתבוננת בה באהבה גדולה ומחייכת. "בהתחלה שיחקתי אותה קשה להשגה. לקח איזה שבוע עד שקבענו להיפגש. בשבת אספתי אותה במכונית ונסענו לבלות בחיפה. היה לנו יום מדהים יחד. הלכנו בים ולמסעדה בנמל, הכל זרם. חודש אחר כך כבר שכרנו ביחד את הדירה שלנו בתל אביב".

אורי עובדת כמרצה לכלכלה וכמנהלת פיתוח עסקי במכללת אורין שפלטר בתל אביב. סדר היום שלה יותר יציב מזה של שני. "קניות אנחנו עושות באינטרנט כך שאין בעיה. את הניקיונות היינו עושות בעיקר בסופי שבוע, כשהיא היתה בבית, והיום, כשהיא נמצאת כל יום, אין בכלל בעיה". 

•   •   •

בתום שנתיים בחטיבת כפיר, שני הרגישה בשלה לתפקיד הגדול הבא. היא החליטה לגשת למכרז על תפקיד הרופא של יחידת דובדבן.

"ידעתי שיש לי כבר ניסיון בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, הרגשתי שזה אתגר חדש, וידעתי היטב שמעולם לא היתה רופאה ביחידה מובחרת. ידעתי שאם אקבל את התפקיד הזה, אני יכולה לפרוץ את הדרך גם לנשים אחרות בתפקיד הזה ובתפקידים נוספים".

היא עברה ראיון אישי עם מפקד היחידה ושיחות נוספות עם אנשי רפואה בצבא. כולם אמרו לה שהיא כשירה לקבל את התפקיד. כעבור כמה שבועות, בעת נסיעה ביו"ש ברכב הצבאי שלה, צילצל הטלפון. על הקו היה מפקד דובדבן.

"הוא אמר לי: 'התרשמתי ממך בראיון, אני חושב שאת מתאימה לתפקיד'. התרגשתי מאוד, התקשרתי לאמא ובישרתי לה. היא היתה גאה בי מאוד. כל החיים היא חינכה אותי לתרום למדינה, והנה אני הולכת לעשות תפקיד שאישה עוד לא הגיעה אליו. חשתי גאווה ענקית וזכות להיות הרופאה של יחידה מדהימה כזאת". 

איך מתכוננים לתפקיד כזה?

"הלכתי לקורס לוחמה בטרור, שאותו עשיתי עם צוות ההכשרות של דובדבן. בהתחלה, המדריכים בבסיס לא ידעו איך להכיל אותי, אבל הוכחתי להם שאני בדיוק כמו הלוחמים האחרים. יריתי במטווחים, נכנסתי לכושר גופני טוב, ולא ביקשתי שום הנחות. באחד האימונים המפרכים נפצע לוחם, ואני הענקתי לו טיפול רפואי מהיר. הרווחתי ביושר את כרטיס הכניסה שלי ליחידה.

"אני בטוחה שהיו ביחידה גם מי שהטילו ספקות אם אישה יכולה לעשות תפקיד כל כך קרבי, איך אסתדר עם הלוחמים, איך אתמודד פיזית ורגשית עם העבודה התובענית הזאת. לא היו ביחידה עוד רופאים, רק פרמדיקים וחובשים שהיו כפופים לי, וידעתי שאני חייבת להוכיח את עצמי ולא לתת לשום ספקות לנצח אותי.

בשטח. "לא יזיק להסביר ולחנך גברים ונשים שהולכים לעשות שירות משותף בצבא על שמירת גבולות" // צילום: דו"צ

"כבר בלילה הראשון שלי בבסיס הצטרפתי ללוחמים שפעלו מבצעית ביהודה ושומרון. היינו שם בסמטאות באחד הכפרים, זרקו עלינו אבנים ובקבוקי תבערה, ואני לא נבהלתי. כולם ראו שאני איתם לאורך כל הפעילות.

"אחר כך התעקשתי לצאת לכל מבצע, הוכחתי לכולם שאני לא אחת כזאת שיושבת במשרד. השתתפתי במעצרי מבוקשים, טיפלתי תחת אש במבוקשים פלשתינים שנפצעו. הייתי מורעלת לגמרי".

הרגשת שמכיוון שאת אישה את צריכה להוכיח את עצמך יותר?

"לגמרי. אני מניחה שגבר היה מתייחס לזה אחרת. יום אחד בא אלי אחד הלוחמים ושאל אותי, 'תגידי, את יוצאת לכל הפעילויות המבצעיות? אני רואה אותך כשאני שם, והבנתי שאת יוצאת גם כשאני לא שם. איך את עושה את זה?'"

•   •   •

שבתות רבות היא עשתה בבסיס, בחלקן הצטרפה אליה אורי. "אני לא אשכח את הפעם הראשונה שבאתי לעשות איתה שבת בבסיס", אומרת אורי. "נכנסנו ביחד לחדר האוכל ביום שישי בערב, והלסתות של החיילים פשוט נשמטו. אני דווקא נהניתי מתשומת הלב של כולם, זה הרגיש לי כמו מסלול דוגמנות כזה, עד שהגענו לשולחן שלנו.

"אחרי כמה שבתות, החיילים כבר התרגלו לנוכחות שלי. היו לא מעט לילות שמצאתי את עצמי לבד, כששני הוקפצה לשטח. היתה אומרת לי ביי יפה ויוצאת לפעילות הלילית שלה.

"היו שבועות רצופים ששני לא היתה בבית. היו מקרים שהיא רק היתה נוגעת בידית של דלת הדירה ביום שישי בבוקר, ואז מוקפצת בחזרה לבסיס. היו שבועות של געגועים. אבל ידעתי מההתחלה לאיזה קשר אני נכנסת. מעולם לא חשבתי לנסות למנוע ממנה משהו שקשור בקריירה שלה.

"אתה יודע מה, אולי זה גם מנע חיכוכים, ריבים, מי עושָׂה כלים ומי מסדרת את הבית. הכל היה ברור לנו (צוחקת). היינו מפצות על זה בסופי שבוע נפלאים, כשהיה לנו זמן איכות נדיר ביחד".  

הן התארסו ביוני 2014, באותה מסעדה בנמל חיפה שבה בילו בדייט הראשון. "היה לי יום הולדת, ושני לקחה אותי למסעדה בחיפה", אורי מחייכת. "חשבתי שהיא רוצה לתת לי מתנה, טלפון נייד. היא באמת נתנה לי קופסה של טלפון נייד, אבל כשפתחתי, היתה שם טבעת. מייד פרצתי בבכי. הייתי מאושרת.

"למחרת החל מבצע שובו אחים, לאיתור שלושת הנערים החטופים. במקום לחגוג את האירוסין שלנו, שני הוקפצה למבצע".

שני: "הספקנו להגיע לירושלים לבריתה של אחיינית שלי, ושם קיבלתי הודעה ממפקד היחידה להגיע לשטח. עליתי על מדים, וכמה שבועות טובים לא הייתי בבית, כי התחיל מבצע צוק איתן".

יחידת דובדבן הצטרפה ללחימה ברצועה, בגיזרה הדרומית, יחד עם גבעתי. שני היתה איתם, כמובן.

"זאת לא היתה שאלה מבחינתי. בדיעבד התברר לי שבגבעתי שאלו את המפקדים אם זה בסדר שהרופאה של דובדבן תיכנס פנימה".

פחדת?

"לפני שנכנסנו היו לי חששות, כי זה היה משהו לא מוכר לי. בפנים התעסקנו בעשייה ופחות במחשבות כאלה ואחרות. אני חושבת שזה קורה לכולם, גם ללוחמים. היו היתקלויות עם מחבלים, היו מטענים שהופעלו נגדנו. כמה לוחמים של היחידה נפצעו מרסיסים, וטיפלתי בהם עם הפרמדיקים והחובשים שלי. היה פחד מחטיפה".

היתקלות אחת זכורה לה במיוחד. חמאס פתח במתקפה גדולה בגיזרת חאן יונס וירה טיל נ"ט לעבר דחפור צבאי. נהג הדחפור, סמ"ר משה דוינו מירושלים, נהרג, ומפקד הדחפור נפצע קשה. לוחמי צה"ל הסתערו על המחבלים, הרגו עשרה ושבו שניים נוספים.

"אני הייתי לא רחוק משם ומאוד רציתי להגיע למקום, אבל הודיעו לי שלא צריך, כי הצוות שלי כבר טיפל בפצועים ועשה עבודה מצוינת. בהתחלה הרגשתי תסכול שלא הייתי שם איתם, אבל זה התחלף בגאווה גדולה".

אורי מתבוננת בה בעיניים אוהבות. "ידעתי ששני בתוך עזה, זה לא היה קל. לילות בלי שינה. עקבתי כל הזמן אחרי החדשות וחשבתי הרבה על שני - איפה היא, מה היא עושה. מדי פעם, אנשים מהיחידה שיצאו מעזה היו מתקשרים למסור שהיא בסדר, אחרי ששמעו אותה בקשר. זה היה מרגיע אותי לכמה שעות". 

שמונה ימים רצופים שהתה שני ברצועה עם לוחמי דובדבן. "הייתי האישה היחידה איתם, ולמדנו להסתדר עם זה. אף אחד לא התקלח בשטח, אז זו לא היתה בעיה. היה קטע מצחיק כשהגיעה אספקה של תחתונים להחלפה, וכולם היו תחתוני גברים. חיפשתי את הבוקסר הכי קטן, נכנסתי לחדר בבית שבו שהינו, ביקשתי מהחיילים שישגיחו שאף אחד לא ייכנס, והחלפתי תחתונים.

"איך שיצאנו מעזה והגענו לפארק אשכול, השלישה של היחידה באה אלי ואמרה לי ללכת להתקלח, כי המקלחות פנויות. אמרתי לה שאני מתה מרעב, ומה בוער. היא לא ויתרה ואמרה לי שאני חייבת ללכת. כשהלכתי, ראיתי פתאום את אורי, היא פשוט חיכתה לי שם. זה היה כל כך מרגש".

•   •   •

אחרי סיום המבצע, הן החליטו להינשא. "היינו הולכות לבדוק אולמות לחתונה, ושני היתה מוקפצת באמצע", מספרת אורי. "זה נראה מוזר, אבל היינו מוכנות לזה".

"טוב, בסוף היתה לנו חתונה מדהימה", שני קוטעת אותה. "הזמנתי גם קצינים וחיילים שלי. זה היה אושר עילאי".

בהחלטה משותפת, הן בחרו להשאיר רק את שם המשפחה של שני. אורי החליפה את שם משפחתה הקודם, סמולקין, לקיסרי. "חשבנו על הקטע הזה הרבה", היא אומרת. "חשבנו על שם משפחה חדש לגמרי, אבל בסופו של דבר החלטנו על קיסרי. לשני יש רק אחיות, ורצינו שיהיה המשך לשם המשפחה שלה. לי יש אח, כך שיהיה המשך".

משפחת קיסרי. "זה לא פשוט לדעת שהילדה שלי גדלה, ואני לא נמצאת לצידה מדי יום" // צילום: אפרת אשל

בשנה שעברה סיימה אורי את תפקידה בדובדבן וקיבלה הצעה מאתגרת: להקים את המערך הרפואי של חטיבת הקומנדו החדשה ולפקד עליו בשנה הראשונה. "זה היה מאוד מרגש להיות שותפה בהקמה של חטיבה חדשה ומובחרת כזאת. אמנם זה היה תפקיד מטה, מה שאמר להיות פחות בשטח (אורי: 'אותי זה דווקא שימח'), אבל הרגשתי שיש לי הרבה אחריות על הכתפיים.

"ואל תדאג, גם בתפקיד הזה הייתי בשטח, בחפ"ק מח"ט. אחד ההבדלים המשמעותיים היה שכאן הייתי יותר ברכב, ובדובדבן היתה יותר עבודת רגליים".

באפריל השנה הפכה שני לאמא. "החלטנו שבגלל הקריירה הצבאית שלי יהיה יותר נכון שאורי זו שתלד", היא אומרת. "אני מאמינה שבפעם הבאה אני אעשה את זה".

אורי נכנסה להריון באמצעות תרומת זרע. "ההריון עבר מצוין", היא מספרת. "שני באה איתי לכל הבדיקות החשובות. לפעמים פשוט הזזתי בדיקה יום לפה, יום לשם.

"ילדתי באיכילוב. שני היתה איתי. היינו מאושרות. החלטנו לקרוא לילדה בל, בגלל סבתא רבתא שלי, איזבלה, שאנחנו מאוד אוהבות. היא באה לבקר את בל פעם בשבוע והקשר ביניהן מעולה".

בל היא תינוקת חמודה להפליא, חייכנית ומאושרת. כשאורי מביאה אותה מהגן, שני מאמצת אותה אל ליבה ולא מפסיקה לנשק אותה. בל מתמסרת באהבה.

"אני לא מרגישה פחות אמא שלה בגלל שאין לנו מרכיב גנטי משותף", אומרת שני. "הייתי שותפה מלאה לכל תהליך ההריון והלידה. בעתיד נצטרך להסביר לבל שיש לה שתי אימהות, ושיש היום כל מיני סוגים של משפחות. אולי בגלל זה גם חשוב לנו להישאר בתל אביב, כי יש בעיר הזאת פתיחות והכלה כלפי הקהילה ההומו־לסבית".

•   •   •

הכניסה של בל לחייה הפכה את ההיעדרויות מהבית לקשות יותר. "פתאום התחלתי להרגיש יותר את הגעגועים הביתה. היה לי קשה לא לחזור כל יום ולראות את הפלא הזה, ורציתי להיות שותפה מלאה ויומיומית בגידול שלה.

"למזלי, היתה לי המון תמיכה מאורי, שהרגיעה אותי. אבל זה לא פשוט לדעת שהילדה שלי גדלה, ואני לא נמצאת לצידה מדי יום".

וגברים לא משלמים את המחיר הזה?

"בהחלט. בתפקידים השונים שלי יצא לי לשמוע מקצינים לא פעם כמה קשה להם לא להיות בבית".

לפני כשלושה שבועות סיימה שני את תפקידה בחטיבת הקומנדו, ובימים אלה היא מתחילה התמחות ברפואה דחופה (מיון) בבית החולים מאיר בכפר סבא, שתארך ארבע שנים וחצי. בתום ההתמחות היא תקבל דרגת סגן־אלוף ותמשיך את השירות בצה"ל. 

"הבונוס הגדול בעבודה החדשה שלי הוא שאני כמעט כל ערב בבית, עם אורי ובל. אין הקפצות. נכון, העבודה קשה ועמוסה כמו לכל המתמחים, אבל אחרי השבועות הרצופים מחוץ לבית, זה שאני נמצאת בבית כמעט כל ערב ובהרבה מסופי השבוע, מרגיש לי הרבה יותר קל. אפשר לתכנן דברים, ואני יכולה להיות שותפה מלאה בגידול של בל. זה כיף ענק.

"אני לא יודעת מה יהיה אחרי סוף ההתמחות, אבל אני חושבת שארצה לקבל תפקיד של רופאה אוגדתית". 

יכול להיות שבעוד עשר שנים נראיין אותך בתור קצינת רפואה ראשית?

"זה נראה לי קצת יומרני ושאפתני מדי לחשוב על זה כרגע. בינתיים, תן לי ליהנות מהקטנטונת הזאת כמה שיותר".

הן הסכימו לחשוף את אהבתן מעל דפי העיתון, "כי יש משמעות חשובה לנראות", אומרת שני. "חשוב לא להסתיר את זה. אנחנו נשים נורמטיביות, תורמות לחברה, אזרחיות טובות, שהחליטו להתחתן ולהקים משפחה. רק כשרואים את זה, מבינים שאין עם זה שום בעיה".

ההתבטאויות נגד הומואים ולסביות פוגעות בך?

"הן לא נעימות, אבל זאת סתם דמגוגיה זולה. ככל שאנשים ייצאו יותר מהארון ולא יסתירו את חייהם ואת נטייתם המינית, זה יעזור.

"כשהייתי בדובדבן, היה איתי קצין דתי מקסים. הוא ידע שאני לסבית ושיש לי אישה, ומאוד התעניין. דיברנו המון, הסברתי לו על האהבה שלנו ועל הקהילה שלנו, והוא הודה שזה שינה לו את ההסתכלות על העניין. זה היה ממש נגד כל הסיכויים, אבל זה הוכיח לי שרק באמצעות קשר אישי וחברות שנרקמת בין אנשים מאוד שונים אפשר לגשר ולהתחבר, ולהיווכח שהשד בכלל לא נורא".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו