השמש שוקעת על שמורת סרנגטי שבטנזניה, עצי השיטה נשטפים בצבעים עזים של אדום וצהוב, והסוואנה רחבת הידיים נראית מזמינה מתמיד. רגע לפני שאנחנו מפנטזים על טיול רגלי קצר לחילוץ האיברים אחרי נסיעה מפרכת של שמונה שעות, בהן שעתיים מורטות עצבים במעבר הגבול בין קניה לטנזניה, אנחנו נקראים לתדרוך בטיחות של האחראי ב"איקומה לודג'".
"בלילה מסתובבים פה בעלי חיים שלא מומלץ לפגוש בטיול תמים לחדר האוכל, כמו אריות, למשל. לכן מי שרוצה לצאת מהחדר צריך לקחת את המשרוקית הקטנה שמחוברת אל מפתח החדר ולשרוק פעמיים ברציפות". אנו מתרגלים את השריקה, ובתוך דקות מתייצב בפתח החדר לוחם מסאי חמוש בחץ וקשת תוצרת עצמית, שמוביל אותנו בבטחה אל חדר האוכל. עד לפני כמה ימים הסצנה הזו היתה נראית לכל אחד מאיתנו הזויה, אך היום כולנו מפנימים שבאפריקה הכל יכול להתרחש.
רק שמונה ימים קודם לכן נחתנו בנמל התעופה אנטבה שבאוגנדה. 32 הישראלים והישראליות הראשונים לחצות בנהיגה עצמית שלוש מדינות אפריקניות (אוגנדה, קניה וטנזניה) ו־2,240 קילומטרים של טבע פראי ותרבויות מרתקות, במסגרת מסע "אפריקן דרייב" מבית חברת "מאגמה".
"אין לי ספק שתחזרו מהמסע הזה שונים מכפי שהגעתם אליו, כל אחד בדרכו ובמה שהוא יאסוף אליו בדרך", אמר לנו אז ראש המשלחת מנחם עבדי. וכמה שהוא צדק.
• • •
ה"בודה בודה", מונית דו־גלגלית מקומית, לוקחת אותנו היישר אל השוק המקומי בעיר אנטבה שבאוגנדה. ילדים קטנים מתרוצצים יחפים בין רגלי הוריהם, מביטים בנו בסקרנות רבה ומנסים ללכוד את תשומת ליבנו. אך כשאנחנו מרימים את המצלמה כדי לצלם אותם, הם בורחים אל הוריהם, שמחייכים אלינו בביישנות ומציעים לנו לקנות אשכול בננות צהובות או מנגו עסיסי. השוק הססגוני מחולק לאזור ירקות ופירות ולאזור דגים ובשר, אך הריח החריף שעולה מחלקי הבשר ששוכב באוויר הלח לא ממש מושך ומגרה אותי, ואני מעדיפה להישאר בתחום הצומח. מנחם עבדי, מוביל המסע, מזהיר אותנו מפני פירות וירקות מזוהמים, שמושקים במים מלאי טפילים, ומכוון אותנו אל הפירות שניתנים לקילוף. גליה, רופאת הקבוצה, מאשרת לנו שהפירות האלו בטוחים למאכל. מוכר אננס מקלף לנו אננס צהוב וגדול באמצעות מצ'טה, ומגיש לנו חתיכות קטנות ומרוכזות של טעם גן עדן.
חוסר בתשתיות ובתאורה הופך כל נהיגת לילה במסע שלנו ללונה פארק מפחיד ומטורף. המקומיים צועדים בהמוניהם בצידי הדרך, נבלעים בתוך החשיכה, והמכוניות שדוהרות על הכביש בראות מינימלית חומקות מהם בנס. גם דרכי העפר הקמורות יוצרות שוליים עמוקים שמקשים את המעבר. בנוסף, הנהיגה באוגנדה, בקניה ובטנזניה מתבצעת בצד שמאל של הכביש, מה שהופך את הנסיעה למאתגרת עוד יותר עבורנו הישראלים. את היום הראשון אנחנו מסכמים בג'יפ אחד שמתהפך על הצד ברגע של חוסר תשומת לב וירידה לשוליים, ובשפשוף של ג'יפ אחר בצידו של רכב מקומי. בשני המקרים הנזק הוא קל, אך מספיק כדי לגרום לנו להבין שכאן הנהיגה מחייבת משמעת אחרת. בחלק מהדרכים זכות הקדימה שייכת לבעלי החיים. כשעדרי הגנו, האנטילופות או הזברות מחליטים פתאום להפתיע ולחצות את הכביש, אנו עוצרים ומאפשרים להם לחצות בבטחה.
את חציית הנילוס אנחנו עושים באמצעות מעבורת, המעבירה את הרכבים והאנשים מגדה אחת של הנהר אל הגדה האחרת. הנהר שורץ תנינים והיפופוטמים, והאגדה מספרת ששליט אוגנדה בשנות השבעים, הדיקטטור אידי אמין, היה משליך אל הנהר את מתנגדיו. היום אין לכך זכר, ועל הגדות המוריקות ניתן למצוא בעלי חיים רבים, כמו האנטילופות והבופלו שמתחרדנים בשמש או הפילים האפריקניים שניגשים לגדות הנהר כדי לשתות מים, לאחר שברחו מהציידים שבסודאן והשתקעו באזור זה של הנילוס. הקירבה למים מאוד חשובה להם, שכן הם צורכים כ־200 ליטר מים ביום. שלוק אחד של פיל יכול להכיל 11 ליטר. בגלל גודלם הרב, למעשה אין להם אויבים ביבשה ובמים - למעט האדם - והם חוצים בנונשלנטיות את הנהר שורץ התנינים וההיפופוטמים. אנחנו, שלא יכולים ליהנות מהפריבילגיה הזו, נשארים על המעבורת ושומרים על מרחק של 200 מטר מהפיל שבתמונה.
"ההליכה ביער צריכה להיות שקטה מאוד. אסור לצלם עם פלאש, ואסור לשתות ולאכול ליד השימפנזים", מזהירה אותנו טינה המדריכה רגע לפני שאנחנו נכנסים ליער הגשם בשמורת מורצ'ינסון שבאוגנדה. במשך שעות אנחנו מסתובבים שם בפנים נפולים, שומעים את צווחות מאות הקופים ממרחק ומבינים שכבר לא נפגוש אותם מקרוב. "זה כי אתם מרעישים, הם מאוד רגישים ואינטליגנטים, וכל הצווחות האלו הן למעשה הדרך שלהם לתקשר עם שאר חברי הלהקה ולהזהיר אותם מפנינו", נוזף בנו רוג'ר המדריך וסותם לנו את הפה. ואז, ברגע אחד של שקט, קבוצת עלים סוררת נושרת עלינו כמו טיפות של גשם. אנחנו מרימים את הראש אל הצמרות ונתקלים בגור שימפנזים קטן ומפוחד שלא הספיק לברוח עם חבריו. הוא מדלג לו מעץ לעץ, וכשהוא עוצר ומביט למטה אל עבר מי שפלש לביתו, מבטינו מצטלבים לרגע. כעבור כמה דקות אמו מגיעה לחלץ אותו, והם נעלמים יחד ביער העבות.
בדרך המטפסת אל תוך יער גשם, בשבילים צרים מעוטרים בצמחייה טרופית, ממש בין בתי התושבים המוסלמים הרבים השוכנים באזור, מסתתרים להם בית כנסת וקהילה של אפריקנים, שבשנת 1919 קיבלו על עצמם את היהדות. אבאיודיאה, "בני יהודה", שוכנים למרגלות הר אלגון, הנמצא על גבול אוגנדה־קניה. הקהילה, שבעבר מנתה כמה אלפים, הצטמצמה כתוצאה מרדיפות של השליט אידי אמין, ורבים מבניה עזבו את האמונה. היום הקהילה מונה כמה מאות אנשים וזוכה לתרומות של קהילת הרפורמים בארה"ב, המשמשות לאחזקת בית הכנסת שבכפר ול"בית הדסה", בית ספר מקומי שבו לומדים בני יהודה לצד מוסלמים ונוצרים. בבית הכנסת אנחנו פוגשים את משה מניאלו בן ה־24, שמכהן כחזן הקהילה. מלבד התפילות שאותן הוא מדגים לנו בשילוב כמה מילים בעברית, רוב השיחה מתקיימת באנגלית. "אני מאוד רוצה להגיע לישראל במסגרת של תנועת נוער או משהו דומה. את יכולה לסייע לי בזה?" הוא מבקש במבט מלא תחינה. "החלום שלי ושל בני הקהילה הוא לעלות לישראל ולחיות עם כל עם ישראל".
אז למה בעצם אתם לא עולים לארץ?
"לפי מה שהסבירו לנו, זה קשור לענייני ביורוקרטיה ולמשרד הפנים, ולכן אנחנו עדיין בתהליך של המתנה, שאני מקווה שתסתיים בקרוב. בינתיים אנו ממשיכים לחיות לפי חוקי היהדות".
הר אלגון, שגובהו 4,300 מטר, פסגתו מושלגת וחלקו העליון מיוער, הוא הר געש לא פעיל בגבול אוגנדה־קניה. האוכלוסייה בחלקו התחתון עוסקת בגידול ירקות ופירות, ובחלקו העליון מתגוררים שבטי עובדי אלילים המאמינים בכשפים, שאותם אנחנו לא זוכים לראות (הדרך הסלולה שמאפשרת גישה ברכב מגיעה רק עד גובה 2,600 מטר, ויושבי הפסגות גם לא ידועים כמכניסי אורחים). הדרך שבה נסענו צרה ומפותלת, וצמחייה טרופית עבותה מלווה את הנהיגה. בצידי הדרך עומדים ילדים המוקסמים משיירת הג'יפים שפוקדת אותם. מפלי מים שנקרים בדרכנו משמשים את המקומיים לשתייה, רחצה, כביסה והשקיה. הפירות והירקות שהם מגדלים מונחים בערימות צנועות ברחוב הראשי של הכפר, מחכות שעוברי האורח המועטים יקנו את התוצרת. הילדים הקטנים מברכים אותנו בקריאות "ג'מבו, ג'מבו" (שלום, שלום) ומציעים לנו בננות ומנגו מקערות הפירות שעל ראשיהם.
מטעי התה של קניה נמצאים בתוך יער גשם סבוך. בזמן שההורים עסוקים בקטיף עלי התה הצעירים, הילדים עומדים בצידי הדרך ומקדמים את פנינו בצעקות "מוזונגו, מוזונגו" (אדם לבן). צמחי התה הירוקים, שיכולים להגיע לגובה 30 מטר, נגזמים לשיחים נמוכים בגובה של מטר כדי לאפשר קטיף נוח ומהיר. קבוצת אנשים הנושאים על כתפיהם סלי קש ענקיים מקבלת אותנו בשמחה, והם ממהרים להדגים לנו את מלאכת הקטיף. "צריך לקטוף את העלים הצעירים והירוקים, ואחרי שעה של עבודה אצבעות הידיים מתחילות לכאוב ולהתכווץ מרוב מאמץ, אבל אנחנו כבר רגילים וזאת הפרנסה שלנו", מספרת אחת הקוטפות. למרות העבודה הקשה והמאומצת, שכר הפועלים נמוך מאוד ואינו עולה על 100 דולר בחודש. עם סיום הקטיף, משאיות גדולות מגיעות אל מרכז הכפר ולוקחות את העלים אל מפעל התה של חברה בריטית, שם יעברו ייבוש וטחינה ויישלחו ליעדיהם ברחבי העולם.
בדרך מקניה אל מעבר הגבול לטנזניה אנחנו נתקלים בדוכן קטן ומאולתר, שבו אישה מקומית מטגנת בשמן עמוק נגיסי בצק בצורת משולש. למאכל המקומי הזה קוראים "מנדאזי". המוכרת מראה לנו איך היא מרדדת את הבצק ומשליכה אותו אל תוך השמן הרותח. כשאחד מחברי הקבוצה מחליט שהוא רוצה להתנסות בהכנה היא מפנה את מקומה, אבל לא בשמחה רבה. נראה שכל דאגתה מופנית כרגע למנדאזי שלה, שמופקרים בידי אדם לבן שלא יודע איך להכין אותם. הריח שעולה מאדי הטיגון משכר, והבטן מתחילה לדרוש את שלה. הפעם אנחנו נכנעים, ולמורת רוחו של המדריך הישראלי, שמשוכנע שבעוד רגע כל הקבוצה שוכבת על הרצפה עם כאבי בטן, אנחנו קונים מנגיסי הבצק האלה שטעמם כטעם סופגנייה לא מתוקה ולא מלוחה. תמורת פחות מדולר וחצי אנחנו מקבלים שקית עם שלושה "מנדאזי" חמים. הטעם מעולה, ואף אחד לא חוטף קלקול קיבה.
בכפר המסאי לונגוקומלאנג'ה, הנמצא בסמוך לשמורת נגורונגורו, אנחנו מתוודעים אל השבט הכי צבעוני בטנזניה. על פי ההערכות, השבט מונה כמיליון איש, החיים בטנזניה ובקניה. כלכלתם מתבססת בעיקר על רעיית הבקר. הבדים שעוטפים את גופם בגוני האדום והשחור, הקפיצות שלהם לגובה רב מהמקום וכן אומץ ליבם הולכים לפניהם שנים רבות. הכפר מורגל בביקורים של תיירים, ואף מרוויח לא מעט כסף מכל קבוצה שמגיעה כדי לצפות בו מקרוב. המפגש המרתק ביותר הוא עם נשות הכפר, שהבוגרות שבהן עברו את טקס המילה. אלה ששרדו אותו מעדיפות שלא לדבר עליו. "לרוב הן יגידו לך מה שאת רוצה לשמוע", אומר המדריך המקומי גודפרי, שאני מבקשת ממנו להיות המתרגם. אחרי כמה דקות של מבוכה הן מתרצות, והשיחה הופכת להיות פתוחה עד כאב. נגיפויוני, 55, נראית מבוגרת מכפי גילה. מבין כל הנשים שמתקבצות סביב בסקרנות היא היחידה שאוזרת אומץ. "הייתי בת 11 כשאמי וסבתי לקחו אותי למקום מרוחק מהכפר. לא ידעתי בדיוק מה הולך לקרות. לא מספרים לנו כדי שלא נפחד. כשהגענו למקום שנראה להן מספיק מרוחק, שבו צעקותיי לא יישמעו, הן הפשיטו אותי ואחזו בחוזקה ברגליי. אישה נוספת מהכפר, שפגשה אותנו שם והיתה אחראית לטקס, לקחה סכין שאני לא זוכרת את גודלה. הכאב החד שהרגשתי עדיין גורם לי להתכווץ בתוכי", היא מספרת והדמעות מציפות אותה.
עם הכניסה לשמורת סרנגטי שבצפון טנזניה החוקים משתנים. הצ'יטה שמסתתרת בעשב, הנמר שתלוי על העץ ומשקיף על הארוחה היומית והאריות הרבים שפזורים במישורי העשב האינסופיים של הסוואנה הם בעלי הבית האמיתיים כאן. המעמד שלנו בתוך השמורה מתערער, ואפילו על עצירה לקפה אין מה לדבר, מטעמי בטיחות כמובן. בעלי החיים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון בסרנגטי הם האנטילופות וצבאי התומסון, שכל יום שבו נשארו בחיים נחשב להישג של ממש עבורם. הזברות נמצאות בדרגה טיפה יותר גבוהה מהאנטילופות ומהצבאים, והן מרגישות קצת יותר בטוחות - אבל גם הן צריכות לעמוד על המשמר, כי ברגע האמת הן יצטרכו לרוץ מהר מאוד כדי לברוח מאריה רעב. את ארוחת הצהריים שלנו (כריך עם ירקות, תפוח ומיץ מנגו) אנחנו אוכלים ברכב, ופתאום אנחנו קולטים לביאה שמתענגת על זברה שצדה זמן קצר קודם לכן. איזה מזל שאנחנו בתוך הג'יפ.
האי זנזיבר, שהוא חלק מטנזניה, נחשב גן עדן למטיילים, ועל קו החוף שוכנים לודג'ים מפוארים ומלונות חמישה כוכבים. אבל לצד כל השפע הזה קיימת זנזיבר האמיתית, שבה חיים המקומיים בדלות ובעוני מחפירים. בתיהם נראים כאילו נעצרו ברמת השלד, ולא נראה שמישהו עומד לסיים את בנייתם בקרוב. במרביתם אין מים זורמים, ועל חשמל אין בכלל מה לדבר. בכפר הדייגים הקטן ג'מביאני ניתן להסתכל אל חיי המקומיים בגובה העיניים. בשעת בוקר מוקדמת הגברים יוצאים אל הים בסירות העץ הקטנות שלהם, המכונות דאו, על מנת לדוג את המכסה היומית. הנשים מחכות לשלל הים היומי, והילדים מתרוצצים על החול הלבן. בשעות אחר הצהריים אני פוגשת על החוף את יצחק בן ה־22. "החלום שלי הוא להגיע לאירופה וללמוד באוניברסיטה כדי שיהיה לי עתיד", הוא אומר באנגלית טובה, "בשבילך המקום הזה הוא זה גן עדן, אבל בשבילי זה סוג של גיהינום".
הכותבת היתה אורחת מסע "אפריקן דרייב" של חברת "מאגמה". עלות הטיול כ־7,000 דולר למשתתף
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו