כאילו אין לנו מספיק צרות בחיים, בשבועיים האחרונים נקלע הבית שלנו לסופת טירוף מטורללת על כל הראש. כאילו המדינה לא בוערת באש; כאילו אין בצורת ויובש ומחסור חמור בקרם ידיים, טייסים ושיקול דעת; פתאום גם הבית מתחרפן. התחלתי לשים לב לעניין הזה כאשר בוקר אחד קיבלתי בווטסאפ המשפחתי רשימת קניות באורך דו"ח מבקר המדינה. הרשימה כשלעצמה היתה די סבירה, אם לא מביאים בחשבון ש:
א. אין דרך בעולם שבה המשפחה שלי גומרת עשרה ק"ג שיבולת שועל בפחות משנתיים.
ב. יום קודם חזרתי מהסופר עם בגאז' מלא עד אפס מקום ועם פחות או יותר אותם מוצרים.
הבעתי תמיהה מסוימת. שאלתי, למשל, אם באמת צריך חצי קוב טישו, אבל רעייתי - להלן פלונית - הבהירה לי שצריך, ושזה לא עומד לדיון. אם אני לא יכול, אז היא תעשה את זה בעצמה ולא צריך טובות. אז נסעתי וקניתי ומבחינתי מלחמת העולם השלישית יכולה לפרוץ ממש עכשיו, כי אנחנו מצוידים, ואם משהו יהרוג אותנו זה אכילת יתר.
אז הגיע רגע מרגש, שכלל מבט חטוף בפרופיל של הבטן שלה, והערה שלא הולכת לזכות אותי בתואר "אביר הטקט" של מחוז ירושלים: "יפה שלי, את מקננת!"
"קשקשן", היא גירגרה בחן, בעודה בולסת חבילת טורטיות בלי כלום, "ותמשיך לפרוק את השימורים. עוד תשעה ארגזים וסיימנו".
• • •
למחרת הייתי אמור לשבת בפינה שלי ולכתוב. חשבתי שפיניתי לעצמי את היום הזה, אבל למעשה לא עשיתי שום דבר מהבוקר ועד הערב חוץ מלארח אנשי מקצוע. היא הזמינה את כולם ועשתה את זה יסודי - שרברב, אנשי שיש, אלומיניום וטכנאי גז. בזה אחר זה הגיעו גם נציג שירות של החברה שייצרה את ברז המטבח שלנו ועמיתו מהחברה שייצרה את הכיור, ועוד אחד שמייצג את החיבור למים החמים. היה יום חווייתי ומאלף, אבל הפלונית המשיכה להכחיש כל קשר לקינון.
ואז קמתי בוקר אחד ומצאתי את הרעיה במחסן, עוד לפני הקפה של הבוקר, בפוזה של מדידות. יש מעט מאוד מראות שחרית מלבבים בעולם הזה כמו הפלונית המסוימת בחלוק מגבת, נעלי הבית שלי, עיפרון בין השיניים וסרט מדידה, שהיא כמעט הצליחה למתוח עד הפינה, אבל בדיוק כרגע הוא קפץ עליה את כל 300 הסנטימטרים שלו בחזרה.
- למה את לא מחכה לי? אי אפשר למדוד את זה לבד.
- מה אני אעשה שאתה מתפנק במיטה, כמו איזה סולטן.
- מה מתפנק? עוד לא שש וחצי!
- נו, ומתי תיכננת לקום? אין לי את כל היום בשבילך.
- בכלל, מה את מודדת?
- כל הלילה התהפכתי על זה. אנחנו צריכים עוד ארון קיר אחד לפחות.
- במחסן?
- אלא איפה?!
אחרי שניים־שלושה ניסיונות להסביר לה שאין הרבה טעם לסדר את ציוד הקמפינג דווקא לקראת סוף נובמבר, ואחרי שסיימתי לקפל מחדש חמישה שקי שינה, מחצלות, אוהלים וערסל, פשוט התיישבנו מותשים והתחלנו לצחוק.
גם היא תופסת אותי בשבועיים האחרונים מסתובב בבית כמו זומבי ומחזק ברגים וידיות. בודק מסילות של מגירות ותריסים. תוקע מבטים מוזרים בכיוון הבוידם, ומתעכב מול חנויות לציוד בניין.
הודינו שמה שעובר עלינו הוא מקרה קיצוני ומידבק במיוחד של קינון. ולא. אנחנו לא ציפורים. סתם נכנסים לחודש התשיעי על כל הכרוך בכך.
• • •
לציפור יש תדמית של יצור חופשי וקל דעת, שרק מעופף ומצייץ. אבל תדמיות הן עניין מתעתע ובתקופת הקינון, כך למדתי פעם בשיעור ביולוגיה, ציפורים עובדות כמו חמורים. הן טורחות לאתר מקום, ומייד אחר כך יוצאות לאינספור גיחות לאיסוף חומרי בנייה.
יש מינים שבהם רק הנקבה טורחת ואחרים שבהם הזוגיות פורחת. כל ציפור והסטנדרטים שלה. הצופיות בונות סלסילת־מעצבים מפוארת בצורת אגס, השחרורים משקיעים בריפוד, והעורבים לא מסתפקים בפחות מאשר הפנטהאוז של אמירי העצים הגבוהים ביותר.
הסנוניות לועסות לטיט את חומרי הבנייה שלהן ומצליחות להדביק את הקן לכל תקרה, והצוצלת הפושטית יודעת שאף אחד לא מצפה ממנה לשום דבר והיא פשוט זורקת כמה שטויות על המרפסת, נאנחת כאילו היא קרעה את עצמה ומספרת לחברות שלה שהיא מאמינה במינימליזם ושאין דבר יותר גרוע מלפנק את הגוזלים.
גם בני אדם מקננים. זה עמוק וקמאי וחזק מאיתנו. הדחף הזה תוקף פתאום ואין בו שום דבר רציונלי. יום אחד בלי הודעה מראש ולקראת סוף ההריון הבית נראה לך ריק מדי. מוזנח מדי. הכל נראה קצת רופף, לא? גם אצלנו יש כאלה שהם צופיות וסנוניות משקיעניות ויש גם צוצלות פושטיות שחבל על הזמן. אבל יש גם הבדל מסוים.
והנה עוד תדמית. הציפורים, איך לומר זאת בעדינות, מעולם לא נחשבו לישויות אינטליגנטיות ביותר. קצת קשה לעופף עם ראש גדול, וברגע ההכרעה הן והטבע החליטו ללכת על התעופה ולהדק את החגורה בכל מה שנוגע לשכל.
אבל למרות שנוצות ואיי.קיו לא ממש הולכים יחד, הקינון הציפורי הוא פרקטי להפליא. ההכנות מתמקדות במה שנחוץ לביצים, לדגירה ולגוזלים - וזהו! במילים אחרות, האדם בניגוד לציפור לא נוסע בכל קיץ לאותו יעד, ואף הצליח לפצח כמה מחידות היקום, אבל מצד שני ציפור בהריון לא מחדשת את ציוד הקמפינג שלה, לא קונה אוכל לשנתיים, לא מחליפה כיור במטבח ובטח שלא תוקעת את בן הזוג שלה ביום כיף עם כל גיבורי הספר "דפי זהב".
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו