בחזרה לעבר

"בעלי ברית", מותחן הריגול הרומנטי והמדובר בכיכובם של בראד פיט ומריון קוטיאר, שמתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, אמור להיות סרט בטעם של פעם. 

הוא עומד בגאון על כתפיהן של קלאסיקות הוליוודיות ענקיות (כמו "קזבלנקה"), ההתרחשויות המלודרמטיות שמתוארות בו מובאות על המסך בסגנון מלאכותי ומודע לעצמו, והסרט מעצב מציאות מוגבהת ומאוד קולנועית; מציאות שכל קשר בינה לבין העולם האמיתי מקרי בהחלט. 

עם זאת, בעוד שהבמאי רוברט זמקיס ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ") מיטיב ללכוד את כל הסממנים החיצוניים והנוסטלגיים של התקופה (אווירה, תפאורה, אופנה, תסרוקות, סיגריות) ומשכיל להגיש גם כמה סצנות פעולה מתוקתקות ומספקות, הסרט שהוא יצר חף לחלוטין מחושניות.

לא מדובר בהפתעה גדולה. זמקיס אף פעם לא היה במאי של הורמונים משתוללים. אפקטים חדשניים תמיד עניינו אותו הרבה יותר. אך ב"בעלי ברית" - שמביא את סיפורם של טייס קנדי אמיץ וחברת מחתרת צרפתייה שמתאהבים עד מעל הראש במהלך משימת חיסול מסוכנת במרוקו - אין די באפקטים. כדי שהסרט יעבוד, הצופים צריכים להאמין שהדמויות שפיט וקוטיאר מגלמים באמת מתאהבות עד מעל הראש, והם צריכים להאמין שהשניים באמת יעשו את כל שנדרש מהם כדי להישאר יחד ברגע שהעניינים מסתבכים. במחלקה הזאת זמקיס ושחקניו נכשלים כישלון חרוץ.

פיט וקוטיאר מסתובבים לאורך כל הדרך כמו בובות בחלון ראווה. תלבושותיהם האולטרה שיקיות מתחלפות בקצב של תצוגת מסלול, כל שערה שלהם נמצאת בדיוק במקום הנכון, ובהחלט ניתן לטעון ששניהם נראים כמו אלים יווניים. כמו כוכבי קולנוע מהעידן המוזהב של הוליווד. 

אך למרבה הצער, פיט, שאינו מעניק לדמותו מיליגרם של אטיטיוד, ספונטניות או שובבות (ושקצת נראה טרוד בעניינים אחרים), גם מגיש תצוגת משחק שלא היתה מביישת בובה בחלון ראווה. ולמרות שקוטיאר מתאמצת קצת יותר ממנו, כל מי שראה את השחקנית הענקית הזאת ב"יומיים ולילה" או ב"חלודה ועצם" יודע שהיא מסוגלת לכל כך הרבה יותר מההופעה המבולבלת ונטולת החדות שהיא מגישה כאן. חוץ מזה, צריך שניים לטנגו. וכאן היא לחלוטין רוקדת עם עצמה.

נקודת המפנה בתסריט שכתב סטיבן נייט ("לוק", "סימנים של כבוד") מגיעה בנקודת האמצע של הסרט - קצת אחרי שפיט וקוטיאר נוטשים את צפון אפריקה לטובת לונדון ומחליטים להתחתן: לפיט נודע שאשתו האהובה עשויה להיות מרגלת נאצית, ויחד איתו, הצופים מבלים את הדקות שנותרו בניסיון נואש להבין אם הדבר נכון או לא.  

אף שהמשבר מטופל בצורה נאותה, ניתן לומר שהסצנריו הנ"ל שיחק את עצמו על המסך באופן הרבה יותר אפקטיבי כאשר דניאל קרייג ואווה גרין הציגו אותו ב"קזינו רויאל". בעיקר מפני שהניצוצות שעפו בין השניים לאורך כל הסרט ההוא היו יכולים לזכות אותם בקלות בפרס נובל לכימיה.

כך או כך, גם אם "בעלי ברית" אינו מתקרב לרמה של "הטיסה", סרטו הטוב ביותר של זמקיס בשנים האחרונות (שהצליח להתעלות מעל לאפקטים המרשימים, בזכות הופעתו המצוינת ומעוררת ההזדהות של דנזל וושינגטון), ממש לא מדובר באסון מוחלט. הפריימים המוקפדים שממלאים את המסך אינם מתקשים לענג את האישונים; השאלה הגורלית שמרחפת באוויר לאורך חלקו השני של הסרט - "האם היא מרגלת או לא?" - מונעת מהעניינים להידרדר למחוזות טרחניים מדי; ובסופו של דבר, עם היציאה מהאולם לא ממש הייתי מאוכזב מכך ש"בעלי ברית" התגלה כסרט בינוני. בעיקר הייתי אסיר תודה על כך שהוא לא היה יותר גרוע.

"בעלי ברית" ("Allied"), במאי: רוברט זמקיס. ארה"ב 2016

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו