פוגעים במטרה

מה הסיכוי של סידרת דרמה משטרתית מתוסרטת עם שחקנים מקצועיים להצליח בימנו אנו? השנתיים האחרונות הרי היו השנתיים של הדוקו־דרמה.

יצירות טלוויזיוניות שבהן כולם ניסו לפתור תעלומות רצח לעיני המצלמה והצופים בבית, "ג'ינקס" ו"מייקינג א מרדרר", היו הדוגמאות הבולטות כמובן שהגיעו אלינו מארה"ב, ואילו אצלנו ראינו את "המתמחים" מתמודדים עם הדילמות הגדולות של החיים אל מול המצלמה.

סדרות בילוש או מתח נראות לפתע מיושנות, כאלו שלא יוכלו לספק את יצרי המציצנות והריגוש ההולכים וגוברים אצלנו. סתם עלילה מצוינת? מה, אנחנו בתחילת המילניום? אי שם בשנות ה־90? אנחנו רוצים את זה הכי אמיתי שאפשר בגבולות המסך הקטן.

אז מה הופך את "בלי לפגוע" לסידרה המשטרתית הכי מעניינת על המסך שלכם? קודם כל נתחיל בכך שמדובר בטלוויזיה בריטית. נכון, זה עניין של טעם, אבל הבריטים כמו תמיד מקדימים את האמריקנים בכל הקשור לעשייה טלוויזיונית שמתייחסת אל הצופה כמי שרוצה שיאתגרו אותו, ולא יאכילו אותו עם כפית בעלילות מובנות מאליהן ובדמויות שטוחות. עלילה משטרתית שמתרחשת בשכונות הקשות של העיר מנצ'סטר, עם שחקנים מחוספסים ומבטא בלתי אפשרי לאוזן המקומית, היא אמנם עסק לחובבי הז'אנר בלבד, אבל לפנינו יצירה טלוויזיונית שאם תיתנו לה צ'אנס, לא תתאכזבו כל כך מהר. תתפלאו לגלות שהיא נעה במהירות ועושה את מה שעושות הסדרות הללו בדרך כלל: מושיבה אותנו מרותקים למסך.

קודם כל ומעל הכל, יש כאן חותמת ברורה של במאי. פול אבוט (שביים גם "חסרי בושה", שזכתה להצלחה גם אצל הקהל, גם אצל המבקרים ואפילו זכתה בפרסים) לקח את היסודות של סדרות המשטרה אבל הפך את כל האלמנטים הבסיסיים על ראשם: כל הכוכבות הראשיות בסידרה הן נשים. מפקדת תחנה קשוחה, עם פה מלוכלך וחזות מאיימת. בלשיות ושוטרות קשות יום בסביבה לא קלה בכלל וגברים שמשתרכים אחריהן גם בתחנה וגם בחייהן האישיים.

העונה הראשונה נסובה סביב פרשה של רציחות סדרתיות של נערות עם תסמונת דאון. אבוט מביא אל המסך שחקנים עם תסמונת דאון ומספק לצופים הצצה לחייהם כפי שאינם משתקפים בדרך כלל בתוכניות טלוויזיה. זוהי טלוויזיה מעניינת, מאתגרת לעיתים ולא שגרתית. 45 הדקות של הפרקים הראשונים חולפות במהירות ויוצרות ציפייה לפרק הבא. לא עניין של מה בכך לצופה הישראלי, שכאמור מתמודד עם מבטא בריטי כבד ועלילה מורכבת שבה גיבורים לא שגרתיים.

אם תרצו, "בלי לפגוע" עושה לסדרות המתח המשטרתיות את מה שעשתה להן "רצח מאדום לשחור" לפני 20 שנה. את בולטימור מחליפה מנצ'סטר ואת הבלשים הקשוחים מחליפות בלשיות קשוחות. את השיחות הפילוסופיות שאפיינו את הבלשים מהסידרה האמריקנית מחליפות שיחות מצחיקות בין אנשי המשטרה, גם ברגעים הכי אכזריים על המסך, ובכך הם מציבים את הצופה בסיטואציות חדשות עבורו, גם אם מדובר בחובב טלוויזיה ותיק שכבר ראה הכל. ובשביל זה בדיוק אנחנו עדיין צופים בטלוויזיה שלנו.